בשנים האחרונות מופעל לחץ מתמיד על הפוסקים להקל בגיור, ואף "לוותר" על עקרונות הלכתיים כדי לפתור את ה"בעיה". הבעיה המדוברת היא התבוללות העלולה להתרחש אם לא יתגיירו. את הפתרון האפשרי בדמות "ספרי יוחסין" שוללים בטענה רטורית שכביכול אין להשיב עליה: מה אתה רוצה, שיהיו כאן ספרי יוחסין? התשובה האוטומטית כביכול היא חס וחלילה, שהלא ספרים כאלה יפצלו אותנו לשני עמים.
אלא שכמו בנושאים אחרים, מדי פעם כדאי לבדוק אקסיומות שהשתרשו ולבחון אותן מחדש. ובנושא זה נראה שהדבר דווקא אפשרי. ראשית, משום שהתורה בעד יוחסין. ושנית, ספרי היוחסין כבר כאן ובכל זאת לא הפכנו לשני עמים.
הייחוס הוא יסוד קיומנו, וחשיבותו עצומה. אפילו בזמן היותנו תחת השעבוד המצרי, נזהרו בנות ישראל שלא להתייחד עם המצרים.
בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה… ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר (ויקרא כד, יא): "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן".
כלומר, בפרשת המקלל התורה מציינת שהוא היה בן איש מצרי, ומזכירה רק את שם אמו, שלומית בת דברי למטה דן. היוצא מן הכלל מלמד על הכלל; שלומית הייתה היחידה שבנה נולד לאיש מצרי, שממנו נכנסה להריון שלא מרצונה, כפי שמתאר המדרש.
מיד לאחר בניית המשכן נעשה המפקד הראשון, ובעקבותיו סודרו השבטים סביב המשכן בסדר נסיעה לקראת הכניסה לארץ. ספר במדבר מכונה "ספר הפקודים" (סוטה לו) בגלל שני המפקדים שבו, בפרשות במדבר ופנחס. מטרת המפקד בפרשת במדבר איננה רק מידע טכני, אלא בדיקת יוחסין: "ויתיילדו על משפחותם – הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידת כל אחד ואחד, להתייחס על השבט" (רש"י במדבר א, יח). לא זו בלבד אלא שהקדוש ברוך הוא התגייס כביכול לסייע למפקד הלויים, שבו נמנו גם תינוקות מגיל חודש ומעלה:
אמר משה לפני הקב"ה: היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם (הרי אין זה צנוע להיכנס לאוהל של אישה מינקת)? אמר לו הקב"ה, עשה אתה שלך ואני אעשה שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה' (רש"י במדבר ג, טז)
כלומר, המפקד כל כך חשוב והייחוס כל כך עקרוני, שהקב"ה בכבודו ובעצמו "הולך" כביכול עם משה לספור ולייחס את הלויים. בפרשת פנחס התעורר צורך מחודש לבדוק את הייחוס, כיון שרבים חטאו בבנות מדין, ומי שנולד מחמת חטא זה – מת במגפה.
בעקבות עזרא
חכמים ראו בייחוס שלנו סיבה מרכזית לקבלת התורה, יותר משאר העמים. כך מתאר המדרש:
בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם, אמרו: מה ראו להתקרב מכל האומות? סתם פיהן הקב"ה. אמר להם: הביאו לי יוחסין שלכם… כשם שבני מביאין, "ויתיילדו על משפחותם"…. לא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם.
שמעו האומות, אף הן התחילו מקלסין להן, 'ראוה בנות ויאשרוה'. כשבאו לשטים ויחל העם לזנות, שמחו האומות ואמרו: אותה העטרה שהיה בידן כבר היא בטלה, אותו שבח שהיו משתבחין הרי בטל, שוים הן לנו. כשבאו לידי נפילה זקפן המקום, שנאמר "אם אמרתי מטה רגלי", נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן (ילקוט שמעוני, רמז תרפד).
נמצא, אם כן, שספר שלם בתורה נקרא "פקודים" כדי לברר שאנו ראויים להשראת שכינה, הן לקראת הקמת המשכן והן לקראת הכניסה לארץ ישראל, שהלא אין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל (קידושין ע, ב). אין זו רק "מעלה רוחנית", שאפשר כביכול בלעדיה. ישראל בלי שכינה אינם ישראל, ולולא שכינה בתוכנו גם בגלותנו – אין הכבשה שורדת בין שבעים הזאבים.
ומה עשו עם פסולי יוחסין שלא נמצא להם שבט שיקבל אותם? לא "זרקו" אותם. משה יצר להם קבוצת שיוך עצמאית, "ערב רב", שבה טיפל בעצמו (רמב"ן על במדבר א, יח). כך נהג גם עזרא הסופר, שלקח עמו את פסולי החיתון לארץ ישראל להשגיח שלא יתערבו עם הכשרים (קידושין סט, ע"ב; ורש"י שם).
הנושא הראשון שטיפל בו עזרא כשהגיע לארץ היה נישואי תערובת. הוא חשש מפני חורבן קשה יותר מהראשון: "הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה" (עזרא ט, יד). עזרא הפריד משפחות אף שכבר נולדו ילדים מנישואי התערובת, ואף שהאליטה הציבורית הובילה את ההתבוללות; "וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (שם ב).
הגדר הטובה
מה נעשה אפוא כיום עם אלפי הגויים או המסופקים?
ראשית, אין "לזרוק" לפתחם של הפוסקים בעיה שלא הם יצרו. מי שהביאו אותם הנה בלי בדיקה – ולעיתים בזדון – מחמת שיקולים זרים, הם שצריכים להתעשת. תופעה זו חייבת להיפסק, ועל נציגי הציבור לדאוג לכך מיד (רק לאחרונה הובאו לכאן פליטים מאוקראינה, תוך ידיעה שרבים מהם אינם יהודים!). גם מבחינה מעשית, אין סיבה "להקל" בגיור שלא כהלכה, שהרי גם לאחר כל ההקלות מעטים באים להתגייר. הם לא מעוניינים.
לכן, לטובת כל הצדדים – אנא הניחו לגיור. לא נלחץ איש להתגייר, ולא נלחץ על הדיינים לגייר. מה שהיה טוב למשה ולעזרא טוב גם לנו. ואכן, מאז הקמת המדינה ישנם בני עמים אחרים המשרתים בצבא וזוכים להערכה ולכבוד, כפי שראוי לנהוג עם כל השותפים בבניין החוסן הצבאי ושמירה על המדינה. הם אזרחים שווי זכויות, אך אין להופכם ליהודים שלא כהלכה. אם רוצים אנו בגאולתם של ישראל, לא זו בלבד שאין להיבהל מספרי יוחסין, אלא שהם חיוניים ביותר לעצם קיומנו בארץ שבה השכינה שורה, תוך מתן כבוד לכל אזרח.
מלבד זאת, אולי הדבר יישמע מפתיע – אבל ספרי היוחסין כבר כאן. מזמן כאן. הנוהל המחייב רשמי נישואין הוא לבדוק את יהדותו של המבקש להינשא. כשיש צורך בדבר אף בודקים כתובה של ההורים ועוד. רישום הנישואין הוא אפוא בגדר "ספרי יוחסין" שלנו כיום, והמגן האחרון כמעט מפני התבוללות מדעת ושלא מדעת. יש רשימת פסולי חיתון בכלל, רשימת הפסולים להתחתן בכוהנים ועוד.
והנה התחולל נס, ולא הפכנו לשני עמים. כלומר, אין זה נס כלל ועיקר. לא כל הגדרה המבחינה בין קבוצות שונות באוכלוסייה מפרידה לשני עמים. גם בעניין זה יהיה נכון הפתגם האנגלי: "גדר טובה יוצרת שכנים טובים".
