גיור מסורתי: לקחת את הבעיה ולהפוך אותה לפתרון

כמעט 100 אלף זוגות נשואים בישראל הם זוגות שבהם אחד מבני הזוג איננו יהודי. כך עולה מנתוני הלמ"ס שהתפרסמו בימים האחרונים, ומעניקים לנו תמונת מצב בנוגע להיקפו של אחד האתגרים החברתיים והלאומיים הגדולים ביותר של החברה הישראלית. במשך שנים רבות סברנו שההתמודדות עם אתגר ההתבוללות אינה אלא עניינה של יהדות התפוצות. הנתונים הללו מבהירים שמעתה האתגר ניצב גם לפתחנו. הנתונים אינם כוללים פילוחים סוציולוגיים מפורטים, אך ניתן לשער שחלק ניכר מהנישואים הללו כוללים בן זוג אחד הנמנה על הקבוצה המסורתית בישראל.

בקרב חרדים ומרבית הדתיים נישואי תערובת הם תופעה נדירה מאוד, ואילו בקרב החילוניים – רבים לא יראו בנישואים כאלה בעיה חריפה מבחינה זהותית וערכית. לעומת זאת, בני הקהילה המסורתית חשופים באופן נרחב לתופעה זו, באופן שעלול לערער ולפגוע במרקם הזהותי והמשפחתי. לכך יש לצרף את העובדה שמסיבות סוציולוגיות ותרבותיות שונות, פעמים רבות ישנן זיקות חיים משותפות בין אוכלוסיית העולים מבריה"מ לשעבר ובין קהילות מסורתיות.

אך המסורתיות הישראלית היא לא רק חלק מהבעיה, היא יכולה וצריכה להיות גם חלק מהותי ועיקרי מהפתרון.

שלושה עוגנים

בספריו המקיפים בנושא הגיור הראה הרב חיים אמסלם שהמסורת ההלכתית של רבני ארצות ספרד והאסלאם, שאומצה במידה רבה על ידי רבנים כדוגמת הרב עוזיאל והרב עובדיה יוסף, מספקת תשתית הלכתית רחבה שעל פיה אפשר לגייר את מרבית העולים שחיים כיום בארץ, על בסיס יסודות הלכתיים איתנים. זאת גם אם המתגיירות והמתגיירים לא בהכרח יקיימו בפועל אורח חיים המבוסס על שמירת מצוות מלאה, אלא אורח חיים הקרוב יותר לנהוג בקרב המסורתיים.

אך הקשר בין המסורתיות הישראלית ובין פתרון בעיית מעמדם של חסרי הדת בישראל עמוק הרבה יותר. העובדה שהגישה המתוארת ביחס לגיור התפתחה בעיקר בקרב רבנים יוצאי ארצות האסלאם, הפועלים בקרב קהילות מסורתיות, כנראה איננה מקרית. כאן טמונה עיקר הבשורה בנוגע לקשר שבין המסורתיות ובין מדיניות הגיור הרצויה במדינת ישראל.

תפיסת הגיור התלמודית מתכתבת באופן מפתיע עם הזהות המסורתית כפי שאנו מכירים אותה במציאות העכשווית בישראל. כך קובעת הברייתא היסודית שמובאת בסוגיית הגיור במסכת יבמות:

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? אם אומר יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ומודיעין אותו ענשן של מצות… ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד… מטבילין אותו מיד, ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו (יבמות מז ע"ב).

ממקור תלמודי מכונן זה עולה כי מלבד הצדדים המעשיים של המילה והטבילה, הגיור מבוסס על שלושה עוגנים עיקריים: שיתוף הגר במצב הלאומי והחברתי שמאפיין את הקיום היהודי; תיאור בפועל של מקצת ממצוות התורה, תוך הדגשה על כך שאין להרבות בפירוט המצוות ודקדוקיהן; מתן דגש על מצוות חברתיות וסוציאליות, הקשורות לעזרה לחלש ולעני.

שלושת היסודות הללו הם בדיוק העוגנים העיקריים של הזהות הישראלית המסורתית: זיקה לאומית חזקה; שייכות עמוקה ושורשית למסורת ולתורה, תוך הקפדה על מספר עוגנים של מצוות ומנהגים שיוצרים את השלד של הקיום היהודי המסורתי; ולצד אלו, רגישות חברתית ותודעת ערבות עמוקה במעגל המשפחתי והקהילתי.

אם הכול כל כך פשוט, כיצד בכל זאת התפתחה הגישה שלפיה הגר צריך להתחייב לכל המצוות כולן ולהפוך לאדם דתי לכל דבר? ובכן, הגישה הזו קשורה למקור נוסף, צדדי יותר, שמופיע בדיון בתלמוד במסכת בכורות:

תנו רבנן: עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו (בכורות ל ע"ב).

לכאורה, ברייתא זו קובעת שכדי להתגייר צריך הגר לקבל על עצמו את כל המצוות כולן, ואם ישנה אפילו מצווה אחת שהגר לא מקבל על עצמו – אין לגייר אותו.

ניתן כמובן לומר שישנה מחלוקת בין שני המקורות, וזו אכן הגישה הרווחת בקרב הפרשנים והחוקרים. אך גם כאן דומה כי המסורתיות פותחת לנו פתח חדש למחשבה ולפרשנות אודות היחס בין המקורות הללו. המסורתיות כאופן של זהות יהודית מבוססת על מתח ואיזון בין שני קטבים: מחד גיסא זיקה ושייכות עמוקה ורחבה לתורה ולמצוותיה, ומאידך גיסא הכלה רחבה של אנשים וקבוצות שאורח החיים הממשי שלהם אינו מבוסס על הקפדה הלכתית במצוות כולן. שני הקטבים הללו יחדיו, למרות המתח הגדול ביניהם, הם שמגדירים את מהותה של המסורתיות.

כך ניתן לפרש גם את המתח בין שני המקורות התלמודיים הללו: גר שמפקיע את עצמו באופן מוצהר ועקרוני מחלק ממצוות התורה – אכן פוגע בתהליך הגיור. אך מאידך, כל גיור שאינו כולל הצהרה עקרונית מתבדלת שכזו אלא מבוסס על זיקה כללית ורחבה לתורה, הוא גיור תקף ולגיטימי גם אם המימוש בפועל של המחויבות הזו יהיה חלקי בלבד.

שער כניסה מחבק

הן מסורת הפסיקה הספרדית מצד אחד, והן הזהות המסורתית מהצד השני, מניחות על השולחן הישראלי מודל זהות ומודל גיור שעשוי להוות בסיס לתפיסת גיור יהודית־ישראלית עדכנית, רלוונטית ואפקטיבית. מרבית העולים רוצים להיות חלק מהקולקטיב היהודי והישראלי, לקיים קשר של ממש לחיים היהודיים בארץ, וכחלק מכך גם לממדים המסורתיים והתרבותיים של היהדות.

ככל שהמסורתיות תוכר כאורח חיים יהודי שורשי שמשמש כבסיס משותף של הקיום היהודי, היא תוכל לעצב את אופיו של שער הכניסה אל היהדות, ובכך תימצא הדרך להעלות באופן דרמטי את שיעור המתגיירים מקרב ציבור העולים. הגיור הזה לא יהיה גיור ישראלי חילוני, גם לא גיור רפורמי או קונסרבטיבי. הוא יהיה גיור ישראלי מסורתי, המבוסס על מסורת תלמודית עתיקת יומין ומתבסס על אורח חייה של הקהילה היהודית הגדולה בישראל – היהודים המסורתיים. זה יהיה שער הכניסה המרווח והמחבק אל היהדות, שממנו יכולים להתפצל ולהתגוון הדרכים לעבר הקבוצות השונות שמתקיימות בעם ישראל.

לכך יש לצרף את התהליכים המשמעותיים שמתחוללים בתקופה האחרונה בחברה היהודית יוצאת בריה"מ לשעבר, תהליכי בירורה ופיתוח של הזהות היהודית הייחודית של קבוצה חשובה זו בחברה הישראלית. החיבור שיכול להיווצר בין האוכלוסייה המסורתית בישראל והנהגתה ובין ציבור העולים מחבר המדינות והנהגתם, עשוי להיות אחד התיקונים החברתיים העמוקים והמרגשים שיתחוללו בחברה הישראלית מכוחו של מהלך זה.

זו יכולה להיות השליחות הגדולה ביותר של המנהיגות המסורתית המתעוררת לחיים בתקופה האחרונה: לזקוף את קומתה של הזהות המסורתית, לראות אותה כזהות היוצרת מכנה משותף יהודי־ישראלי רחב, שעשוי מצידו לעצב מחדש ולהרחיב את שער הכניסה אל היהדות, ובכך לתרום תרומה מכרעת לפתרונה של אחת הבעיות הקשות והמורכבות של הקיום היהודי־ישראלי העכשווי.

לצד תפקידה של המנהיגות המסורתית, נראה כי התהליך הזה מתנקז גם לדמותו של שר הדתות הנוכחי בממשלת ישראל – השר מתן כהנא. כהנא כבר הודיע שהוא מתכוון לעסוק בסוגיית הגיור, ובמקביל הוא מקיים בחודשים האחרונים קשר קרוב עם השדה המסורתי בישראל, ואף השתתף לאחרונה בכנס ירושלים למסורתיות והכריז בו על כוונתו להקים את המועצה הציבורית לשימור מורשת ספרד והמזרח. החיבור בין שני עולמות התוכן האלו עשוי להיות התרומה הגדולה ביותר של כהונתו, ולשמש בסיס להטבעת חותם עמוקה לדורות על החברה הישראלית ועל זהותה היהודית.

הרב יצחק בן־דוד הוא רב קהילות "העמק" ו"צור ישראל" בצור־הדסה. עומד בראש "האיחוד המסורתי"