הסכנות בדרך הקנאות: מה עוד אפשר ללמוד מתקופת החשמונאים

החשמונאים נלחמו נגד היוונים, אך גם נגד אחיהם היהודים המתייוונים. כך מסופר על יהודה המקבי: "ויעבור בערי יהודה ויכרת רשעים ממנה" (מקבים א, ג ח). פלביוס מתאר זאת באופן מפורש יותר: "והמית את בני העם שהפרו את חוקי האבות" (קדמוניות היהודים יב, 286). לפנינו תיאור של הרג ועשיית דין בלא משפט.

נראה שיהודה המקבי המשיך את הדרך שהחלה כבר בזמנו של אביו מתתיהו. כך מסופר:

אָז נֶאֶסְפוּ אֲלֵיהֶם קְהַל חֲסִידִים, גִּבּוֹרֵי חַיִל מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל מִתְנַדֵּב לַתּוֹרָה… וַיַּאַסְפוּ חַיִל וַיַּכּוּ אֶת הָרְשָׁעִים בְּאַפָּם וְאֶת הַפּוֹשְׁעִים בַּחֲמָתָם, וְהַנִּשְׁאָרִים בָּרְחוּ אֶל הַגּוֹיִים לְהִנָּצֵל. וַיָּסֹבּוּ מַתִּתְיָה וִידִידָיו וַיֶהֶרְסוּ אֶת הַבָּמוֹת. וַיָמוּלוּ אֶת הַיְלָדִים הָעֲרֵלִים, אֲשֶׁר מָצְאוּ בִּגְבוּלוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּכֹחַ. וַיִּרְדְּפוּ אֶת בְּנֵי הַזָּדוֹן וַתִּצְלַח מְלָאַכְתָּם בְּיָדָם( מקבים א, ב, מב־מז; וראו מקבילה: קדמוניות היהודים יב, 278)

נראה שהמעשה הראשון, המתואר בספר מקבים א, הוא שחולל את המרד. כאשר פקיד המלך מגיע למודיעין ומנסה לשכנע את מתתיהו להקריב חזיר על המזבח, הוא מסרב בכל תוקף. וכאשר אחד מבני ישראל ניגש לבמה להקריב קורבן חזיר, מתתיהו קם והורג אותו ללא משפט:

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וַיִּגַּשׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעֵינֵי כָּל הַנִּצָּבִים אֶל הַבָּמָה אֲשֶׁר בְּמּוֹדָעִית לִזְבֹּחַ זֶבַח כַּאֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ. וַיַּרְא מַתִּתְיָהוּ, וַיֵחַם לְבָבוֹ וַתִּבְעַר קִנְאָתוֹ עַל תּוֹרַת אֱלֹהָיו. וַיָרוּץ בַּחֲמָתוֹ אֶל הָאִישׁ, וַיְמִיתֵהוּ אֵצֶל הַבָּמָה, וְגַם אֶת הַפָּקִיד הֵמִית, וַיִתֹּץ אֶת הַבָּמָה (מקבים א, ב, כד־כו).

האם מתתיהו וממשיכי דרכו, יהודה המקבי והחשמונאים, נהגו כראוי כשהרגו חוטאים ללא משפט? כיצד יש לראות את מעשיהם במסגרת ההלכתית?

ביקורת קשה על פינחס

המעשה של מתתיהו מוגדר כקנאה "ותבער קנאתו". האדם היחיד בתורה שמוגדר קנאי הוא פינחס, שהרג ללא משפט את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור בחטא בעל פעור. ואכן, מחבר מקבים א מתאר את מתתיהו כממשיך דרכו של פינחס: "וַיְקַנֵּא לְתוֹרַת אֱ־לֹהָיו כַּאֲשֶׁר עָשָׂה פִּינְחָס לְזִמְרִי בֶּן סָלוּא" (שם, כז). הזיקה בין מעשה מתתיהו למעשה פינחס נוצרת גם באמצעות שימוש במטבעות לשון משותפות (שימו לב למילים המודגשות כאן ובציטוטים שהבאנו לעיל):

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם (במדבר כה, ו־ח)

נראה שקיימת זיקה עמוקה בין דין "קנאים פוגעים בו", המוזכר במשנה, ובין החשמונאים. במשנה נאמר:

הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאים פוגעים בו (סנהדרין ט, ו).

לדעת גדליה אלון (מחקרים בתולדות ישראל א', עמ' 102) הלכת קנאים פוגעים בו תוקנה בראשית ימי בית חשמונאי. רמז לכך ניתן לראות בגמרא (עבודה זרה לו, ע"ב), שם נאמר שבית דין חשמונאי גזרו איסור על הבא על הארמית. לטענתו, בתקופה זו היה קושי לדון בבית דין, ומנגד נוצר מצב של ריבוי עבריינים. מציאות זו הצריכה פעולה מהירה של קנאים. החשמונאים נלחמו במתייוונים שחיללו את המקדש, חיללו את ה' והתערבו בגויים. ההלכה במשנה נוגעת אף היא לאותם שלושה מישורים: חילול המקדש ("הגונב את הקסווה"), חילול ה' ("המקלל בקוסם") והתערבות בגויים ("הבועל ארמית").

ואכן, פינחס היה דגם לחיקוי והזדהות עבור החשמונאים. כאשר מתתיהו עומד למות הוא קורא לבניו וקורא להם לקנא לתורה:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי מַתִּתְיָהוּ לָמוּת וַיֹאמַר לְבָנָיו…. וְעַתָּה בָּנִים קַנְּאוּ לַתּוֹרָה וּתְנוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם עַל בְּרִית אֲבוֹתֵיכֶם. זִכְרוּ מַעֲשֵׂי אָבוֹת… אַבְרָהָם הֲלוֹא בְּנִסָּיוֹן נִמְצָא נֶאֱמָן וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה; יוֹסֵף בְּעֵת מְצוּקָתוֹ שָׁמַר מִצְוָה וַיְהִי אָדוֹן לְמִצְרַיִם; פִּינְחָס אָבִינוּ בְּקַנֹּאתוֹ קִנְאָה קִבֵּל בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (מקבים א, ב, מח־נג) .

מתתיהו קורא לבניו לקנא לתורה ומציב בפניהם דמויות מופת שונות, אך פינחס זוכה לתואר המיוחד "אבינו". אפשר שכוונתו לכך שפינחס כהן ועל כן ככוהנים הם נחשבים לבניו, אולם סביר בעיניי לומר כי הכוונה היא להיותו האב הרוחני של החשמונאים. פינחס הוא אפוא אבי הקנאים, אך האם דרכו של פינחס ראויה?

לכאורה, תשובה ברורה לכך קיימת בתחילת פרשת פינחס:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא־לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, י־יג).

מפשט הכתוב נראה בבירור כי פינחס זוכה לתמיכה חד־משמעית במעשהו, ויעידו על כך השבחים שקיבל ושכרו הגדול. ואולם כשאנו עוברים לספרות חז"ל התמונה מורכבת יותר, וניתן למצוא בה אמירות שמסתייגות ממעשהו של פינחס, לפחות כהוראת דרך לרבים.

הנה שתי דוגמאות: בתלמוד ירושלמי נאמר על פינחס ש"ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (סנהדרין פ"ט ה"ז). על פי דרשה זו, חכמים רצו לנדות את פינחס אך רוח הקודש הצילה אותו. הסתייגות נוספת מופיעה בתלמוד הבבלי: "בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא" (סנהדרין פב, ע"א). מלאכי השרת ביקשו לפגוע בפינחס, אך התערבותו של הקב"ה מנעה פגיעה בו. אם נצרף את שני המדרשים הללו יחדיו, נקבל תמונה שבה הן בית דין של מעלה והן בית דין של מטה התנגדו למעשהו של פינחס.

מה פשר הסתייגות זו, וכיצד עלינו להבין את הפער בין פשוטם של כתובים לדרשתם בחז"ל?

ההבטחה שלא התקיימה

המוטו של חז"ל בענייני משפט בכלל ובדיני נפשות בפרט הוא: "הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין" (אבות א, א). בית דין של דיני נפשות מורכב מעשרים ושלושה דיינים. מינוי בית דין כה רחב מלמד על השקפת עולם שמחייבת שיקול דעת מעמיק ודיון יסודי וממצה לפני חריצת דין בדיני נפשות. דיני החקירה והדרישה של העדים מעידים אף הם על גישת חז"ל, וכך גם הדין שלפיו "דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה" (סנהדרין ד, א). כלומר, אם הדיון המשפטי הסתיים בלילה בחריצת דינו של הנאשם למיתה, יש להלין את הדין עד למחרת אולי ימצאו לו זכות. ידועה גם הדעה במשנה: "ר' אליעזר בן עזריה אומר: סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית" (מכות א, י).

מול אותה גישה המחייבת מתינות ושיקול דעת מרבי, דין "קנאים פוגעין בו" מייצג השקפה שונה לחלוטין. אדם אחד חורץ דין ללא דרישה וחקירה, ונראה שהחלטתו מתקבלת בחוסר יישוב דעת. ובכל זאת, הלכת הקנאות מופיעה בספרות חז"ל.

נראה שהשקפת העולם שעומדת ביסוד דין הקנאות היא שלעיתים נדירות נדרשת פעילות עכשווית ומיידית, ולא ניתן להמתין למערכות הצדק היסודיות אך האיטיות. כמאמר הגמרא: "ראה (פינחס) שאין עצה ואין תבונה נגד ה', כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב". כשיש חילול ה' – יש מקום להפסיקו מיידית. כך אומנם היה במקרה של פינחס, כאשר זמרי שזינה עם כזבי עשה זאת בפרהסיה ובהתרסה נגד ה' ונגד משה. מצב כזה מאפשר תגובה עכשווית ומיידית, שתפסיק לאלתר את הסיטואציה הנוראה.

פינחס זכה לברית כהונת עולם, כלומר שהכהונה הגדולה תהיה לו ולזרעו עד עולם. אבל האם הבטחה זו התמלאה? מהמקרא נראה שאומנם פינחס זכה לכהונה גדולה. עדות לכך קיימת בספר שופטים, שם מסופר שאחרי פרשת פילגש בגבעה עם ישראל נלחם נגד בני בנימין, והוא הלך לשאול באורים ותומים את פינחס אם דרכו תצלח. אך האם הכהונה הגדולה עברה אף לבניו כמובטח?

בספר שמואל א מסופר שעלי משמש ככהן גדול. עיון בספר דברי הימים א (ה, ל־מא) מלמד שבעוד שפינחס הוא בן אלעזר, הרי עלי הוא מצאצאי איתמר. רואים אפוא שההבטחה לפינחס לא מומשה. מדוע? בפשט הכתובים עניין זה אינו מובהר, אך בספרות חז"ל קיימת דעה שתולה בפינחס פרשיות שהביאו לשפיכות דמים נוראה בעם ישראל, ובעקבותיהן לא מומשה ההבטחה.

פרשה אחת קשורה ליפתח, שנראה מן הכתובים כי העלה את בתו לעולה. בהמשך באים בני אפרים, מטיחים ביפתח מדוע לא קרא להצטרף למלחמה בעמון ומאיימים לשרוף את ביתו. הדבר גורר מלחמה שבה נהרגים 42 אלף איש מבני אפרים. המדרש מטיח דברים קשים כנגד פינחס:

ומי הרג את כל אלה? לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר, שהיה סיפק בידו למחות ואינו מוחה, להפר את נדרו של יפתח ולא התיר לו" (סדר אליהו רבה יב, עמ' 55).

פרשה חמורה נוספת היא פרשת פילגש בגבעה, שמלבד היותה אירוע נורא כשלעצמו, בעקבותיה נפתחה מלחמת אחים עקובה מדם בין ישראל לשבט בנימין. וכך נאמר במדרש סדר אליהו רבה:

ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו… ומי הרג את כל אלה? הוי אומר לא הרג אותם אלא סנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר. באותה שעה נִטלה הכהונה מבני אלעזר ונִתנה הכהונה לבני איתמר עד שקלקלו בני עלי… באותה שעה אמר הקב"ה תחזור הכהונה לבעליה.

פינחס, שהרג את נשיא שבט שמעון בצדק ובדין, ועל כן זכה בכהונה גדולה לו ולזרעו אחריו, הביא בסופו של דבר על פי דרשת חז"ל להרג רבים שלא כראוי, ועל כן נשללה מזרעו (ואולי אף ממנו) הכהונה הגדולה. דרך הקנאות היא אפוא דרך מסוכנת, שעלולה להביא לשפיכות דמים שלא כדין.

קול דממה דקה

קנאי ידוע נוסף בתנ"ך הוא אליהו. לאחר המעמד בהר הכרמל, שבו עומד אליהו מול נביאי הבעל ומוכיח לעם שה' הוא הא־לוהים, קורא אליהו לעם: "תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם" (מלכים א יח, מ). שוב, גם כאן נעשה מעשה קנאות של הרג ללא משפט. בהר סיני הקב"ה פונה לאליהו בשאלה "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ", וזה עונה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת". בתגובה קורא לו הקב"ה:

צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵש, לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (שם יט, יא-יב).

נראה שהמסר של הקב"ה לאליהו הוא שעליו לנהוג בדרך של מתינות, המסומלת ב"קול דממה דקה", ולא בקנאות, המסומלת ברוח, רעש ואש. בהמשך פונה אליו הקב"ה שוב בשאלה "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ", ואליהו שוב עונה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת". בשלב זה מורה לו הקב"ה: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". אליהו הודח אפוא מתפקיד הנביא בשל קנאותו. ללמדנו שקנאות והנהגה אינן מידות שראויות ללכת יחדיו.

ומה בדבר החשמונאים שקינאו לה', ואף פעלו לא כיחידים כמו פינחס ואליהו, אלא כקבוצה והרגו מתייוונים ללא משפט? נראה שדרכם הקנאית הייתה נכונה לשעתה, שעה שעם ישראל נקלע למצב קצה של גזרות דת, ויתכן אף שהמתייוונים היו הגורם לגזירות. בנוסף, המתייוונים הצטרפו לכוחות היוונים שנלחמו כנגד בני עמם, ואף היו מיושבי החקרא (מקבים א, א לג־לט) קודם למעשי ההרג של החשמונאים בהם, ולכן אפשר שהיה ראוי להילחם בהם. אך זו אינה דרך במצבים הרגילים של החיים, בוודאי לא דרך לרבים.

סופה של מלכות בית חשמונאי הגיע בעקבות מלחמת אחים בין יוחנן הורקנוס ליהודה אריסטובולוס. האם ניתן לומר שזרעי הפורענות נבטו כבר בתחילת דרכם, וכמו פינחס שהרג כדין ולבסוף הביא להרג שלא כדין, כך הפכה חרבם לחרב פיפיות? קשה לענות, אך ראוי לשאול.

מרד החשמונאים הביא לחידוש מלכות ישראל בארצו. אך קנאי בית שני, שראו עצמם קנאים לה' (מלחמת היהודים ברומאים ד, ג, ט), הביאו בסופו של דבר לחורבן. סביר להניח שראו עצמם ממשיכי דרכם של פינחס ושל החשמונאים. ללמדנו שדרך הקנאות, גם אם לעיתים נדירות ראויה היא, בסופו של דבר היא עלולה להידרדר למחוזות מסוכנים, ועדיפה ממנה מידת המתינות ושיקול הדעת.