אמירת נוסח "הנרות הללו" לאחר הדלקת נרות חנוכה היא מהמנהגים הנפוצים והמקובלים בישראל. ברוב הבתים מורכב מעמד ההדלקה מארבעה פרקים קצרים וסמוכים: שתיים או שלוש הברכות, הדלקת הנרות, השמעת "הנרות הללו" באומר או בשיר, ולבסוף שירת "מעוז צור". מקורותיהן ההלכתיים וההיסטוריים של ההדלקה ושל הברכות, ומוצאו ופשרו של הפיוט מעוז צור, מחייבים דיונים נפרדים. כאן נעמוד על תולדות מנהג אמירת "הנרות הללו". הפרק הראשון של מאמר זה מבוסס ברובו על מאמר קצר בשם "הנרות הללו" מאת דניאל גולדשמידט, שנכלל בקובץ מאמריו "מחקרי תפילה ופיוט".
הנוסח המדובר והמנהג לאומרו בלילי חנוכה אינם נזכרים בשום מקום בתלמודים או במדרשים הקלאסיים, אינם ידועים מספרי הגאונים או מכתביהם של הראשונים בעלי ההלכה הגדולים כגון הרי"ף והרמב"ם, לא מהספרות דבי רש"י ומקורות הלכה אחרים, לא ממקורות אגדה מאוחרים ואף לא מקבצי המנהגים שקדמו לסוף המאה הי"ג.
יוצאת מכלל זה היא מסכת סופרים. מסכת זו אינה כלולה בתלמודים והיא נחשבת כאחת משבע המסכתות הקטנות, אף כי אין היא קטנה כלל ועיקר, לא בכמותה ולא בחשיבותה. מסכת מעניינת זו עוסקת בתחומים מגוונים של ההלכה והמנהג הקדומים ושל הכתיבה והקריאה בציבור בכתבי הקודש. ככל הידוע, נערכה המסכת בארץ ישראל לאחר חתימת התלמוד או בראשית תקופת הגאונים, וכמו חיבורים ארצישראליים אחרים היא הייתה מוכרת בייחוד באשכנז ואף השפיעה על מנהגיה. אף על פי כן, עד היום מונחת המסכת בקרן זווית ואין היא תופסת את המקום הראוי לה בין לומדי התורה.
מהנאמר שם עולה כי אמירת הנרות הללו הייתה משולבת בברכות נר חנוכה, בשינויים לא מבוטלים של לשון וסדר בהשוואה לנהוג בימינו. וכך נאמר במסכת סופרים:
וכיצד מברכין? ביום הראשון המדליק מברך שלוש… ברוך אתה… להדליק נר של חנוכה ואומר הנרות הללו… [הנוסח המוכר בקירוב], ברוך אתה… שהחינו, ברוך אתה… שעשה נסים לאבותינו… (מסכת סופרים כ, ו).
שלא כנהוג בימינו, משולבת אמירת הנרות הללו בין הברכות, ובסדר הברכות קודמת "שהחיינו" של היום הראשון ל"שעשה ניסים".
מתי מסבירים מצוות
כאמור, אמירת הנרות הללו נעלמה מן המקורות הכתובים ומן המציאות הנהוגה למשך דורות רבים. היא שבה ועולה באשכנז במחצית השנייה של המאה הי"ג, בבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג, הוא ר' מאיר בן ברוך, מהגדולים שבחכמי אשכנז בימי הביניים. גדולי תלמידיו של מהר"ם: ר' אשר בן יחיאל – הרא"ש, ר' מאיר הכהן בעל הגהות מימוניות, ר' מרדכי בן הלל הכהן בעל ספר המרדכי, ר' שמשון בן צדוק בעל ספר התשב"ץ (האשכנזי, להבדיל מספר התשב"ץ הספרדי) – כולם ידעו או שמעו על מנהגו של מהר"ם לומר את "הנרות הללו" בתוך סדר הדלקת נרות חנוכה.
ואולם, מדבריהם של חכמים אלה ומתוך מקורות ההלכה והמנהג המסתמכים עליהם עולה כי מהר"ם שינה את רצף הדברים. מהר"ם הנהיג לומר את "הנרות הללו" רק בתום כל סדר הברכות, והוא שהנהיג לאחר את ברכת שהחיינו לברכת על הנסים, וסדר זה התקבל בהדרגה בכל רחבי העולם היהודי. בייחוד חשוב לציין את ר' יעקב בן אשר בעל הטורים, החותם את דבריו בעניין זה (טור אורח חיים סימן תרעו) במילים: "וכן היה נוהג ר' מאיר מרוטנבורק ואדוני אבי ז"ל".
בדבריו מעלה גולדשמידט את השאלה "מה מטרתה של אמירת נוסח זה". לכאורה נאמר הקטע, כותב גולדשמידט, כדי לתאר, לקבוע ולהגדיר את מטרת המצווה. אבל הוא עצמו שולל טעם זה משום שלדעתו "אין אצלנו הנוהג להסביר ולהגדיר מצוות אלא לקיים אותן בלי שום הצהרה או הסברה". יוצאים מכלל זה הם דבריו של רבן גמליאל בדבר החובה לומר ולהבהיר את טעמיהם של פסח, מצה ומרור (משנת פסחים י, ה) אלא שאותה יש להבין כמילוי חובת ההגדה לבנים, המיוחדת לליל הפסח ורק לו על פי הכתוב "והגדת לבנך ביום ההוא". גם למצוות מילוליות אחרות נותן גולדשמידט טעמים שאינם מתאימים ל"הנרות הללו".
שאלתו של גולדשמידט בדבר הטעם לאמירת "הנרות הללו" נותרת אפוא בלא תשובה. בהמשך דבריו הוא מציין קשיים ותמיהות גם באשר לנוסח הקטע, והוא מוצא בו השפעה של תפילת על הניסים. אל שאלתו של גולדשמידט יש לצרף את השאלה, מה ראה מהר"ם לשנות את סדר הדברים ולעצב מחדש את סדר ליל החנוכה?
מכל מקום, ברור שמהר"ם מרוטנבורג החזיר עטרה ליושנה והחיה את אמירת "הנרות הללו", שהייתה רדומה במשך מאות בשנים. הוא העתיק את האמירה מארץ ישראל לאשכנז, ובעקבות פועלו רכשה אמירת "הנרות הללו" את מעמדה המוכר כיום: מעין קטע תפילה קצר ואהוד, מהמוכרים והמקובלים ביותר בכל העולם היהודי, ועמוד תווך ברבים מהאירועים הציבוריים המתקיימים בלילות חנוכה.
לדעתי, יחידה אחת מתוך ההגדה של פסח השפיעה על פועלו של מהר"ם, הן בהחייאתה של אמירת הנרות הללו והן בשינוי סדר הדברים. אבל יחידה זו לא הייתה משנת רבן גמליאל, כי אם הקטע הפותח במילים "הא לחמא עניא", שהיה מוכר ומשולב בסדר ליל פסח ימים רבים לפני מהר"ם.
יש לשער ש"הא לחמא עניא" עצמו נוצר כהסבר קל, פשוט ונעדר פסוקי מקרא ודרשות מכבידות למצוות המצה, בלשון העם הארמית וברוח דרישתו של רבן גמליאל. ההסבר ניתן רק למצוות המצה, שכן מבין שלושת החיובים רק היא נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, שהרי קורבן הפסח אינו קיים בזמן הזה, ומעמדו של המרור בהיעדר הקורבן הוא רק של חובה מדרבנן. ואם כי כל עצמה של הדלקת נר חנוכה גם היא מדרבנן, הרי בפועל דומה מצווה זו למצוות מצה בכך ששתיהן ניצבות במרכזו של ליל החג. מהר"ם חש בצורך לצרף להדלקת נרות חנוכה הסבר עממי־חינוכי דומה לזה שמלווה את המצה בפתח סדר הפסח, ולשם כך החיה את אמירת "הנרות הללו" המשותקת זה מאות שנים, ועיצב מחדש את המערך שהיא כלולה בו.
ואומנם, קיימת התאמה רבה בין "הא לחמא עניא" ובין "הנרות הללו". קידוש היום של פסח והדלקת נר חנוכה נעשים שניהם זמן לא רב לאחר החשכה, ובנוכחות כל בני הבית. שני הקטעים נאמרים סמוך לאחר הקידוש או ההדלקה, וכך יכולים כל הנוכחים ליטול חלק ניכר וגלוי באמירתם. שני הקטעים מורכבים משלושה משפטים כל אחד, דומים בהיקפם, ניתנים להסבר מילולי פשוט ומתאימים להיאמר אף מפיותיהם של ילדים. "הנרות הללו" שנוצרה בארץ ישראל התפתחה באשכנז, שתיהן דוברות העברית, ו"הא לחמא עניא" היא בת בבל דוברת הארמית.
צורך חינוכי וחברתי
זאת ועוד: הקידוש שבראש הסדר בליל החג כולל שלוש ברכות שהאחרונה בהן היא ברכת הזמן ("שהחיינו") וסמוכה לו אמירת "הא לחמא עניא". והנה, על פי הסדר שיצר מהר"ם, גם מקומה של אמירת "הנרות הללו" בלילה הראשון של חנוכה הוא סמוך אחרי הברכה השלישית, ברכת הזמן. ועוד זאת: דווקא בלילי פסח וחנוכה תופסים ההלל והמלל מקום מהותי, והדברים משתקפים הן במשנת רבן גמליאל, הן בהלל המצרי (ההלל המוכר כיום) ובהלל הגדול (הודו לה'… כי לעולם חסדו) הנאמרים בלילי הפסח, הן בחובה המהותית לחנוכה "להודות ולהלל" (ואכן, במילים אלה נחתם נוסח הנרות הללו). גם הא לחמא עניא וגם הנרות הללו נאמרים בבית, בנוכחות כל בני המשפחה, ולא בבית הכנסת, ושניהם אינם מצריכים טקס מהודק ונוסח מדויק ומחייב, שלא כמו נוסחאותיהן של שלוש הברכות המדויקות שקדמו להן.
הדלקת נרות חנוכה על הברכות הנלוות אליה היא מעשה חגיגי ומרשים, אבל היא מסתיימת עד מהרה ועשויה להותיר תחושת החמצה בפיות הנאספים. הוספת ההסבר המילולי מעשירה את האירוע החגיגי ומאפשרת להאריך אותו במרכיבים נוספים כגון פיוטים ודברי הלל ושבח נוספים. החזרת "הנרות הללו" אל גוף האירוע העיקרי של חנוכה שדרגה אפוא את המעמד המרכזי של לילות החנוכה, יצרה זיקה מסוימת בינם ובין סדר ליל פסח, ושירתה את הצורך החינוכי והחברתי שהיעדרו הטריד את מהר"ם מרוטנבורג. כל זאת בצד הערך העצמי של החזרת עטרתו של מנהג קדום שנשתכח ליושנה.
ולבסוף: מזלו הטוב של סדר ליל חנוכה גרם לו להיחבא בחיקה של מסכת סופרים ולא להגיח אל עולם ההלכה והמנהג אלא לאחר דורות רבים. אילו היו דברי המסכת מצויים על שולחנם של בעלי התלמוד וההלכה הקדומה, לא היה איש מהין לשנות את הסדר והרצף המקובלים. שימורו של המנהג בכתב מחד, והיעלמותו הממושכת מן המציאות ההלכתית מאידך, אפשרו למהר"ם מרוטנבורג לסטות מהרצף הקדום ולעצב כרוחו את לילות החנוכה כפי שהם נהוגים בידינו גם כיום.
פרופ' חננאל מאק מלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן
