ביקורו של אנואר סאדאת, נשיא מצרים, בירושלים, פגישתו עם מנחם בגין וחתימת הסכם השלום נחתו על אזרחי מצרים בהפתעה גמורה. "הפתעה אגדית העולה על כל דמיון. הפתעה שניכרים בה מאפיינים של נסים ונפלאות וסיפורי אגדות" (עמ' 164), כתב נגיב מחפוז ברומן שלו "עוד שעה אחת", שהתפרסם בשנת 1982, ורואה עתה אור בעברית לרגל שנת הארבעים להירצחו של סאדאת.
לא היה חסר הרבה שגם מחפוז עצמו (2006-1911), חתן פרס נובל לספרות, גדול סופרי מצרים והסופר הערבי האהוב ביותר בישראל, יירצח. מחפוז תמך בהסכם השלום עם ישראל ותמך בסאדאת, וגם לאחר ההתנקשות בנשיא המצרי באוקטובר 1981 השמיע את קולו ברמה בעניין חשיבות השלום, אף שפה ושם גם השמיע ביקורת נגד ישראל על התנהלותה מול הפלסטינים. כשמלאו לו 82, בשנת 1994, הוא כמעט שילם על כך בחייו, כאשר קנאי מוסלמי ניסה להתנקש בחייו ופצע אותו קשה.
לניסיון ההתנקשות היו לכאורה גם סיבות נוספות: ספרו של מחפוז, "בני שכונתנו", נתפס כחילול הקודש בעיני קנאי האסלאם, בשל העובדה שהוא מציג בו את משה, ישו ומוחמד כאנשים בשר ודם, ואף נשקל להוציא נגדו "פתווה" בעקבות הספר. מחפוז החלים אמנם מניסיון ההתנקשות, אך ידו הימנית, היד הכותבת, נפגעה ללא תקנה, ומאז ועד אחרית ימיו הוצמדו לו מאבטחים.
מסקרן לקרוא כיצד מחפוז עצמו מתאר ברומן את התגובות במצרים להסכם השלום, וכל זאת מנקודת מבטה של משפחה קהירית, שאת סיפורה הוא מגולל ברומן. "אתה מסתובב הרבה בין אנשים. תגיד לי את האמת. מה הם חושבים?" (עמ' 166), שואלת סבתא סנייה את בנה מוחמד, תומך מובהק של האחים המוסלמים, תמיכה שאף עולה לו בכליאה ממושכת, באובדן עין אחת וברגל צולעת. הוא משיב לה, אם כי לא מיד, ש"זה לא שלום, זה אסון" (172).
בני משפחת בורהאן־אל־מהדי חלוקים בדעותיהם. לעומת דודו מוחמד, רשאד, הנכד של סנייה שנפצע קשה במלחמת יום כיפור ושתי רגליו נכרתו, רואה את ביקורו של סאדאת באור חיובי ומשווה אותו לנחיתת האדם הראשון על הירח. וכשפורץ ויכוח נוקב בעניין, כוות'ר, אמו של רשאד, משתיקה את בני משפחתה ושואלת: "אתם רוצים מלחמה שלעולם לא נגמרת?" (165), ולרגע נדמה שמגרונה בוקע קולו של מחפוז עצמו.
חילונים, דתיים וקנאים
הרומן של מחפוז עוסק בחיי שלושה דורות של משפחה אחת בפרבר קהירי, חלוואן, והוא מתרחש לאורך כארבעים שנה במצרים. המדינה עוברת במקביל שורה של תהפוכות פוליטיות, חברתיות וכלכליות: שלטון בריטי זר, מלחמת העולם השנייה, מלחמות נגד ישראל, הפגנות ומהומות וחילופי משטר תכופים, מהפכת הקצינים (1952) והחלפת משטר מלוכני (המלך פארוק) במשטרו של גמאל עבד אל־נאצר, שנחשב בתחילה בקרב בני עמו למעין מלך עליון, זה שבזכותו סולקו הבריטים והמשטר המלוכני, וזה שהלאים את תעלת סואץ, הניע את הכלכלה וקידם רפורמות אגרריות וסוציאליות.
אלא שככל ששלטונו של נאצר, שעודד את פולחן האישיות הסטליניסטי כלפיו, התארך, התגלו כשליו הרבים. הדבר לא הפריע לרוב בני עמו להמשיך ולהעריצו, עד שהתבוסה במלחמת ששת הימים הותירה כתם תדמיתי חמור שאילץ אותו להתפטר. התפטרותו כביכול לא התקבלה, והוא חזר, עד שמת מהתקף לב ב־1970. כשעולה ברומן השאלה מי יחליפו, מוחמד מעיר בבוז: "לא יכול להיות גרוע ממנו" (118).
ולצד התהפוכות הדרמטיות במצרים, תהפוכות דרמטיות אף יותר גם בחיי המשפחה: אב שבוגד באשתו ונישא לאחרת, בן שכאמור נכלא ויוצא מהכלא עיוור למחצה, בת יפה שבעלה הצעיר ממנה בוגד בה עם רקדנית מפוקפקת, נכדים המחפשים את דרכם בחיים וחלקם בוחרים בדרכים עקלקלות, נפצעים במלחמה או באהבה ומתנדנדים בין חילוניות, דתיות מתונה וקנאות, או כדברי הנכדה סיהאם, בתו של מוחמד: "לדירה הזאת חסר רק מואזין שיקרא לתפילה, כדי שתהפוך למסגד" (121).
ורק הסבתא סנייה היא מעין מגדלור של שפיות המנסה לשמור על אחדות המשפחה בצוק העיתים. היא מתגברת על בגידת בעלה וחולמת ללא הרף לשפץ את ביתה הישן כדי שיהיה ראוי למגורים, אך דור הנכדים הספקולנטי לא רואה בו ערך סנטימנטלי, כמוה, בוחן אותו רק בערכי נדל"ן ושואף למכור אותו כדי להפיק רווחים קלים. אלא שסנייה, המסמלת ברומן את הדור הישן ובעל הערכים, דוגלת בצומוד ואינה מאפשרת את מכירתו. כמדומה שמחפוז רוצה לומר לקוראיו שלא רק הבית של המשפחה זקוק לשיפוץ ולבדק בית, אלא גם המדינה עצמה.
נערת הקוסם כניצחון מופלא
הרומן הזה של מחפוז הוא בעל צביון יותר פוליטי. כל דרמה בחיי המשפחה נמהלת בדרמה פוליטית, כאילו מדובר בחוק כלים שלובים. יש שהדבר תורם לעלילה, אך לעיתים הוא עלול להישמע לקורא הלא־מצרי מעט מאולץ. אומנם גם בספריו האחרים של מחפוז, הפטפוטים על הנילוס עוסקים גם בפוליטיקה ולא רק בחיים ובמשמעויות הפילוסופיות שלהם, אך נדמה שהפעם הפוליטיקה מנצחת את הספרות. ביחס לרומן קצר בסך הכול (174 עמודים), המינונים של הפוליטיקה מוגזמים לטעמי לעומת ספריו הקודמים של מחפוז, שהיו אהובים עליי יותר, כמו "סמטה בקהיר", "הטרילוגיה הקהירית" שכללה את "בית בקהיר", "פטפוטים על הנילוס", "הגנב והכלבים" ועוד. התחושה היא שסיפור ההיסטוריה הפוליטית של מצרים היה חשוב הפעם למחפוז יותר מסיפור ההיסטוריה המשפחתית.
אולם דווקא בשל ההיבט הסוציולוגי והגאו־פוליטי, מסקרן לקרוא בדיעבד וממרחק השנים את ההשקפות המשתנות של אזרחי מצרים כלפי מי שנתפסה בעיני פשוטי העם כמדינת אויב, ישראל. ארבע מלחמות מתוארות בספר, ולשלוש מהן – מלחמת סיני, המכונה במצרים "התוקפנות המשולשת", מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור – מוקדש מקום נרחב למדי בספר. בתיאורים אלה רגשותיהם של המצרים נעים כמטוטלת בין תקווה לייאוש תהומי, ונדמה שרק דבר אחד יציב – העוינות והשנאה לישראל. עוינות שעם הזמן מתרככת במקצת, כשבני המשפחה מבינים שאי אפשר להביס אותה רק בהבל פה, כמו שנהג נאצר לעשות בשעה שמכר אשליות לבני עמו. ההתפכחות החלקית של בני המשפחה, ממצב שבו הם מאמינים ש"אנחנו הכוח החזק ביותר במזרח התיכון" (82) וש"הנשיא יודע מה הוא עושה" (81), היא בהחלט כואבת ("הארץ הרוסה", 52).
מלחמת סיני משקפת את הבלבול שחווים אזרחי מצרים נוכח דיווחי הכזב שמשדרים השלטונות. במלחמות הבאות הם כבר מאזינים לשידורים מחו"ל ולא לקול הרע"ם מקהיר ותחנות רדיו מסוגו, וזאת כדי לדעת מי באמת ניצח ומי הפסיד במלחמה. לפי מחפוז, התושבים "נקרעו בין התלהבות נרגשת להמתנה דרוכה" (52), אך "מטוסי האויב" שחגו בשמי קהיר יומם ולילה והטילו פצצות אילצו אותם להבין בדרך הקשה שהולכו שולל. אלא שנסיגת ישראל מסיני הפכה שוב את המספד והאבל לשמחה. "ניצחון מופלא נגלה לעיני כול, כנערת הקוסם המגיחה מהתיבה לאחר שחרבותיו ננעצו בה מכל עבר לעיני הצופים" (53), כותב מחפוז באירוניה גלויה.
ישראל ניצחה בעזרת התורה
סגירת מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים מחרחרת את המלחמה הבאה, מלחמת ששת הימים. אם בתחילה בני המשפחה, כמו מונירה היפה, סבורים ש"ישראל לא מדאיגה אותי" (82) ומאמינים שבריה"מ לצידם ("הרוסים כבשו את מצרים עוד לפני הישראלים", 106), הרי שעם תום המלחמה, שמסתיימת במפלה מצרית, הבן מוחמד מדמה את מצרים ל"בניין מנייר שעומד על יסודות של כפירה ושחיתות" (84). מוחמד גם מטיח בגיסו סולימאן, עובד מדינה החולם להתמנות כסגן שר החקלאות, ומתוקף כך הוא מסמל בעיניו את נציג המשטר: "אילו האמנתם במלחמה שלכם בישראל עשירית מכפי שאתם מאמינים במלחמה שלכם במוסלמים במצרים, הייתם מנצחים" (88). הסטודנטים יוצאים להפגין בדרישה להתפטרותו של נאצר, וטוענים ש"ישראל ניצחה אך ורק בעזרת התורה, לכן המלחמה חייבת להיות בעזרת הקוראן" (94).
בהמשך פורצת גם מלחמת יום כיפור, שהטלטלות הרגשיות שעוברים בני המשפחה במהלכה הן קיצוניות אף יותר. הסבתא סנייה מתפלאת: "שוב מלחמה? למה היא חוזרת על עצמה כמו תפילה?" (128), מוחמד מצידו תוהה "למה אנחנו מתנדבים להתאבד", ואילו סיהאם פוסקת: "התבוסה הזאת מחפירה יותר מהתבוסה של החמישה ביוני" (130). כמו קודמו, גם סאדאת סופג קיתונות של ביקורת מצד המשפחה, אף שניכר שהוא החזיר במקצת את הגאווה למצרים בעקבות המלחמה הזו. הרומן מסתיים מעט לאחר חתימת הסכם השלום עם ישראל, שכאמור בני המשפחה חלוקים לגביו.
כמה מהתמות ב"עוד שעה אחת" חוזרות על אלה שבספרי הטרילוגיה "בית בקהיר": מוטיב הבית כמשל, שלושה דורות במשפחה אחת, מעצר בני משפחה בשל פעילותם הפוליטית באחים המוסלמים, סיפורן של שתי אחיות שהאחת מכוערת למדיי והשנייה יפה להלל, והשאיפה למצוא חתן למכוערת.
"עוד שעה אחת" אינו נמנה, לטעמי, עם העידית של ספרי מחפוז, אולם דווקא בזכות צילום הרנטגן הסוציו־פוליטי של מצרים וההתייחסויות התכופות לישראל הוא מצליח לייצר עניין מסוים. סיימתי את הקריאה בתחושה שאולי מוטב היה לבחור לתרגם ספר אחר של מחפוז, שיסביר טוב יותר לדור הקוראים החדש מדוע הוא זכה בפרס נובל, זכייה שאין עליה כלל מחלוקת כשקוראים כמה מספריו הטובים באמת.
