זה קורה לי לעיתים רחוקות: כמה פעמים במהלך הקריאה הנחתי את הספר מידיי מכיוון שהקריאה בו הייתה לי קשה ועמוסה מדי. ״מתכון לעוגיות שבורות״, ספר ביכוריה של המשוררת טלי ברייר – שטרם מלאו לה עשרים וחמש – עוצר נשימה במובנו הפשוט: הוא מתאר פגיעה מינית ממושכת מנקודת מבטה של הילדה שהייתה קורבן לו. שנים נשאה על גופה את הסימנים, והכאב התפרץ בדמות מחלת האנורקסיה; כשבגרה נמצאו לה המילים, והן מונחות בספר שלפנינו.
הספר נכתב בחיפזון ובנשימה עצורה, כהתפרצות של הר געש אחרי סבל שהיה כלוא שנים ארוכות, והוא מדוֹבב חוויה איומה כל כך עד שקשה לתת לה מילים. המאמץ להפוך את שתיקת האימה של הקורבן לצעקה של מצוקה וקולות של לידה וחיים, הוא גם מסעם של כל נפגעות ונפגעי תקיפה מינית; הפיכת הסבל לאמנות היא מעשה של נתינה וריפוי. הספר אינו מחולק לשערים ולפרקים, אך הוא מוביל את הקורא בו במסע כואב, מתהומות הסבל ועד לתהליך הכרה והחלמה, ובסופו ושיאו – להמנונות מפוארים לבחירה בחיים.
הוא אינו קורבני, אף שהשירים בו לפרקים קשים מנשוא – ולא משום שהם מתארים את הפגיעה בפירוט. החוויה הפנימית המתוארת בהם עזה כל כך עד שהיא חובקת כול ואין ממנה מפלט, אבל בעצם התיאור שלה יש מוצא מעמדת הקורבן ומהלך של ניכוס עצמי. המשוררת יוצרת את קולה מחדש מן האלם ומולידה שפה כדי לתאר את שאירע לה – לא רק עבורה אלא גם עבור רבים אחרים שסבלם מושתק. כך הופכת הקורבן לשליחת ציבור, וקולה הזועק משיב לה את סיפורה שלה ומאפשר פתח לאחרים:
וְאַשְׁמִיעַ קוֹלִי מִתּוֹךְ / מִקְדַּשׁ גּוּפִי / כִּי לְעֵת כָּזוֹ הִגַעְתִּי. / לְמַלְכוּת הַכְּאֵב. / וְאַשְׁמִיעַ קוֹלִי בְּבוֹאִי / לְאָזְנַים עֲרֵלוֹת. / וְאֶזְעַק זַעֲקוֹתַי וַאֲחֵרוֹת / וְלא אָמוּת.
ספרים בעלי נושא חשוב נוטים להיקרא בסלחנות ביחס לרמתם האמנותית בשל עוצמת תכניהם, על אחת כמה וכמה ספרי ביכורים, שהם לרוב תערובת של בשלות ובוסר. כל אחד משירי הספר חזק, עוצמתי ועשיר, ואף שבכמה מהשירים יש מן הבוסר ונראה שרוב הספר לא נערך דיו, ניכר שמדובר במשוררת מרשימה, ששירתה עשירה, מרובדת ועתירת ארמזים, ויחד עם זאת יש בה חירות עצומה לכתוב ולנסח שפה משלה.
הָאִשָּׁה קוֹנָה עַצְמָהּ / בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים׃ / בְּצַו הַרְחָקָה, בִּתְלוּנָה / וּבִבְרִיחָה / לְעֵבֶר שְׂדוֹת הָאֹפֶל הַבֻּצִיִים / הַמַּטְבִּיעִים אוֹתָהּ בִּפְחָדֶיהָ / מִפָּנָיו, מִפָּנֶיהָ, מִפְּנֵי הַיְּקוּם / הָאוֹסֵר עָלֶיהָ לִפְצוֹת פִּיהָ / שֶׁמָּא הַנִּיצוץ הַכּוֹעֵס / יַהֲפֹךְ סִדְרֵי מִשְׁפָּחָה, / יְשַׁבֵּר כָּל עוֹלָמָהּ וְיַכְתִּים / בְּנִדַּת נַפְשָׁהּ אֶת / שְׁמוֹ הַטּוֹב.
