רבים מספרי המדע הפופולרי נכתבו על ידי מדענים פעילים, בהם הפיזיקאים סטיבן הוקינג, זוכה פרס נובל לפיזיקה סטיבן וינברג, האסטרו־פיזיקאי ג'ון גריבין, המדענים הישראלים יובל נאמן, צבי מזא"ה, יששכר אונא ועוד. חיבורים אחרים בתחום נכתבו על ידי סופרי מדע פופולרי בעלי הכשרה אקדמית בתחום שבו עוסקים ספריהם, כגון סיימון קינג ומיצ'יו קאקו, שעברו לכתיבת ספרי מדע פופולרי אחרי שנים של קריירה מדעית.
מחבר הספר שלפנינו, ג'ים הולט, שייך לקטגוריה שלישית, שאליה שייכת גם דוָוה סובול, מחברת רב המכר "בתו של גליליאו". בראיון איתו, שהתפרסם ב"סיינטיפיק אמריקן", סיפר הולט שהוא נעדר השכלה מדעית פורמלית בפיזיקה או במתמטיקה. ובמילותיו שלו: "הוריי לא התעניינו כלל בלימודיי… למדתי בבית ספר עלוב, ובאוניברסיטה בזבזתי את זמני על נושאים חסרי טעם… רק לקראת סיום לימודיי גיליתי שמה שאני אוהב באמת הם מתמטיקה ופילוסופיה. מאז אני נתון במרדף מתמיד להשלים את החסר – מרדף שנעשה קשה יותר ויותר, כי מוחי כבר אינו ניחן בגמישות מספקת כדי להבין את המושגים והתיאוריות המדעיות המתחדשים לבקרים. בסיכומו של דבר אני סתם עיתונאי חובב מדע שמסתובב בחברת פילוסופים ופיזיקאים, ומנסה תמיד ללמוד דברים חדשים ולהבין אותם מספיק טוב כדי שאוכל להסבירם בבהירות לאחרים…".
יחסו הנלהב והחובבני של הולט להשכלה מדעית ולצבירת ידע מדעי, והגישה הלקטנית שלו, באים לידי ביטוי מבלבל למדי בספר הנוכחי. הספר מכיל אוסף מגוון של מאמרים שרובם אינם קשורים זה לזה. הם כתובים בסגנון דיאלוגי עם הקוראים, כמקובל יותר בעיתונות עממית ופחות בספרי מדע פופולרי. רוב המאמרים עוסקים בתחומי הפילוסופיה והפיזיקה של החלל ושל החלקיקים, או במתמטיקה. מאמרים אחדים מביאים סיפורים פיקנטיים על מדענים ותגליות, ואחרים עוסקים בשאלות עקרוניות מהסוג הנפוץ בפרלמנטים־של־בתי־קפה, כגון "אמת, שקר או 'בולשיט' במדע", "האם אתאיזם הוא עניין מדעי" ודומיהם.
במאמר "תגיד כל מה שאתה רוצה", הנמתח על פני 15 עמודים, מצוטטת הבחנתו של הארי פרנקפורט, פילוסוף של המוסר, בין השקרן המפיץ שקרים ובין בדאי או מאחז־עיניים (מי שמספר "בולשיט"). לפי פרנקפורט, יצרן הבולשיט, מפיץ הפייק או הבדאי, אדיש לאמת ושואב כוח וסמכות מבדיותיו, בעוד השקרן מודע לאמת ו"רוצה להרחיק אותה מאיתנו". על פי פרנקפורט ופילוסופים אחרים, הפייק, הבדיון, גרוע משקר משום שהוא בכלל לא משחק במגרש העובדות שמוגדר על ידי סמכותה של האמת. גם הנזק שהוא גורם גדול יותר, משום שהבדיה מערפלת את העובדות והיא מנוסחת באופן שלא ניתן להבהיר או להפריך אותה.
בספר בולטות שתי בעיות מרכזיות: ראשית, בניגוד למרבית ספרי המדע הפופולרי שנכתבו על ידי אנשי מקצוע ומבקשים ללמד אותנו משהו על המדע – ערבוב הנושאים וחוסר השיטתיות והסדר המאפיינים את ספרו של הולט, אינם מאפשרים לקורא ללמוד נושא כלשהו ולהתקדם בו ממאמר למאמר הבא וממדרגה אחת למתקדמת ומורכבת ממנה, או להבין את הכתוב במאמר כלשהו על בסיס ידע שמצוי במאמר קודם.
שנית, הכותב מניח כנראה רמת ידע גבוהה למדי אצל הקוראים בתחומי המדע שבהם הוא עוסק בספר, ומשום כך רבים מהמאמרים אינם מובנים די הצורך לקוראים שלא השלימו חמש יחידות במתמטיקה או את מקבילותיהן בפיזיקה או במדעי המחשב. מבחינה זו, זה בהחלט אינו ספר "פופולרי". מצד שני, כל הקוראים – גם אלה שיתקשו להבין במלואם את התכנים המדעיים או המתמטיים – יוכלו ליהנות מהסיפורים, מהפרטים הביוגרפיים הפיקנטיים או מתיאור האירועים והסביבה החברתית, שתופסים מקום לא מבוטל בפרקים השונים לצד הנושאים המדעיים.
גאונות וחזיונות שווא
המאמר הפותח את הספר מדגים היטב את תערובת המדעי והביוגרפי־רכילותי המאפיינת את כתיבתו של הולט. במרכז הפרק הראשון ניצבים שני ענקים: אלברט איינשטיין וקורט גֶדֶל. שמו של איינשטיין מוכר גם למי שאינו מבין את פשר תורת היחסות שלו. גדל, המוכר פחות, היה לוגיקן ומתמטיקאי, ו"מכונה לעיתים קרובות הלוגיקן הגדול ביותר מאז אריסטו".
הולט מקדיש לשניהם תיאורים אישיים ארוכים ומפורטים: "איינשטיין היה אדם חובב חברה ומרבה לצחוק… כנר חובב נלהב שאהב את בטהובן ומוצרט… גֶדֶל היה אדם מוזר, רציני, נוטה להתבודד ופסימיסט. הסרט האהוב עליו היה 'שלגיה ושבעת הגמדים'… הוא ניזון מדיאטה חמורה של חמאה, מזון תינוקות ותרופות משלשלות… (בעל) נטיות פרנואידיות. הוא האמין ברוחות, היה אחוז חרדה מהרעלת גזים של מקררים… הוא האמין שלמתמטיקה יש אמת פנימית ו'משמעות איתנה החורגת מעל ומעבר לכל מערכת לוגית' ושניתן להכיר במשמעות הזאת על סמך 'יכולות מנטליות' או 'מעין תפיסה חוץ־חושית'. הוא קרא ליכולות אלו 'אינטואיציה מתמטית', וטען שהמוחות שלנו יכולים להגיע באמצעותן לידיעת אמיתות שהן מעבר להשגתה של מערכת לוגית".
שני הגאונים האלה, שביניהם הפרידו 27 שנים, נפגשו בפרינסטון והפכו לידידים. בפרק "הדימוי הנייד של הנצח" עוסק הולט בין השאר בניסיונות של גדל לנסח משוואות מתמטיות למודל אפשרי של היקום. הוא הציע מודל שונה מזה של איינשטיין, "שסבר מטעמים פילוסופיים כי היקום הוא נצחי ובלתי משתנה… מהלך שמאוחר יותר הוא כינה 'הטעות הגדולה ביותר שלי'"; ושונה גם ממודל המפץ הגדול, "שעלה בקנה אחד עם התצפיות שנעשו על ידי אסטרונומים ונראה היה שהוא אכן מתאר את היקום כפי שהוא במציאות".
מן המשוואות של גדל מתקבל מודל של יקום שמאפשר מסלולים במרחב, שמתפתלים כלולאה וחוזרים אחורה בזמן. המודל שהציע גדל הטריד את איינשטיין. גדל אמר ש"אם מסע אחורה בזמן הוא אפשרי ומתיישב עם חוקי הפיזיקה, כי אז הזמן הוא בלתי אפשרי", ואילו איינשטיין, אביהם של תורת היחסות ושל הרעיון על יחסיות הזמן, "לא היה מסוגל להתנתק כליל מן הזמן".
לאחר מותו של איינשטיין, ב־1955, נעשה גדל מסוגר עוד יותר. הולט מתאר את "תחושת חוסר התוחלת" שנלוותה לשנותיהם האחרונות של השניים, בגלל "האמונה באי־הממשות של הזמן ששניהם התעקשו עליה". המשיכה העזה "לרעיון של יקום נטול־זמן" הפילה אימה על גדל וגרמה לו להתפרצות פרנואידית ולחזיונות שווא. הוא סירב לאכול מפחד שזוממים להרעיל אותו. בסוף הוא נראה כמו "גווייה חיה" ונלקח לבית חולים, אך הרופאים לא יכלו להציל את חייו. בתעודת הפטירה שלו נכתב שסבל מתת־תזונה ותשישות שנגרמו מ"הפרעת אישיות".
הסיפור הזה, ככל שהוא מרגש ונוגע ללב, לוקח אותנו, הקוראים, מן המדע אל הסנסציות, ומרחיק אותנו מ"מדע פופולרי", שייעודו להסביר לנו, ההדיוטות, את הרעיונות המדעיים הגדולים ולקרבם לבינתנו. גם בקריאה חוזרת של הפרק עדיין קשה להבין מהי בדיוק "תורת היחסות" של איינשטיין או מה הם "משפטי אי־השלֵמוּת" של גדל. לעומת זאת, אילו שאלו אותי מי היה קורט גדל, הייתי מסוגלת למסור תקציר של קורות חייו. במילים אחרות: שאיפתו של הולט להסביר את המדע לאחרים אינה מתממשת, לא בפרק זה ולא בשאר פרקי הספר, אבל הכתיבה הביוגרפית־ספרותית שלו מרשימה בהחלט.
השמצה מטעה
במבוא לספר כותב הולט שהמאמרים בספר נבחרו על בסיס שלושה שיקולים. "השיקול הראשון הוא העומק, העוצמה והיופי המסנוור של הרעיונות הנדונים בהם". למרבה הצער, רק מי שמצליח להבין היטב את הרעיונות ממדעי הפיזיקה או המתמטיקה שנדונים בספר, יוכל לראות וליהנות מתכונות מלהיבות אלו. ומאחר שהספר דורש ידע מדעי ספציפי, שלא תמיד עומד לרשותו של קורא משכיל מן השורה – ההנאה הזאת אינה מובטחת לכלל הקוראים.
אמנם העובדה שבמשוואה פשוטה ומינימליסטית כמו E=mc2 מתמצית תורה כה רבת חשיבות והיקף כתורת היחסות של איינשטיין, היא עובדה מעניינת, אולי אפילו מרשימה מבחינה ויזואלית. אבל למי שאינו מתמטיקאי קשה לראות בה "יופי מסנוור". עם זאת, אי אפשר להתכחש לטיעון שהנושאים המתמטיים שכלולים בספר נמנים עם ההישגים האינטלקטואליים המרגשים והמרתקים ביותר של המוח האנושי; שהם מאתגרים את התפיסה שלנו על אודות עולמנו והמציאות הסובבת אותנו, ומחדדים את הבנתנו לגבי האופן שבו האדם מגלה, חוקר ומסביר אותם.
כך למשל בסוגיית הזמן. העובדה שהמדענים עצמם חלוקים בדעותיהם על אודות הזמן או על האופן המתמטי המתאים להציגו, מהווה דוגמה ברורה לאתגר המחשבתי שהמדע מציב. כמו בעניין זמן, גם סביב תיאוריות מדעיות בסיסיות ועקרוניות אחרות, "תיאוריית המיתרים" למשל (פרק 18), מתנהלים ויכוחים ערים בין המדענים. מה שמדגים כמה המדע מאתגר ומעורר את הפעילות האינטלקטואלית שלנו. זאת גם תרומתו הגדולה של הולט: גם אם בסופו של דבר לא נבין או נלמד את כל תפריט הידע שהוא מנסה להנגיש לנו, עצם המפגש עם תכני הספר ועם גיבוריו המדענים הוא מפגש מעשיר ומאתגר, ומומלץ מאוד להתנסות בו.
וכמה מילים בעניין התרגום: התרגום של עדי מרקוזה־הס יפה ומדויק ומרשים במיוחד לנוכח ריבוי המושגים המדעיים שמקורם באנגלית ובשפות זרות אחרות, ושהמתרגמת מצאה להם מקבילות מדויקות בעברית. יש גם מקומות שבהם המתרגמת הוסיפה, ובצדק, הסבר בתוך סוגריים מרובעים, כשהתוכן המקורי היה בלתי מובן לגמרי עבורנו. עם זאת, כאשר הספר עוסק ביחס בין מדע לאתיקה וקובע שתוכניות האואגניקה (השבחת המין האנושי) "מספקות המחשה אכזרית לאופן שבו המדע יכול לסרס את האתיקה", ומזכיר את אירופה, בריה"מ וארה"ב כמקומות שבהם הופעלו תוכניות אלה, לא ברור מדוע המתרגמת הכלילה מיוזמתה בסוגריים מרובעים את "הציונות בתחילת דרכה" (עמ' 14).
בעוד שבמקומות שהוזכרו בוצעו בזמנים שונים פעולות עיקור ואף המתה של רפי־שכל ומוגבלים לסוגיהם כדי למנוע מהם להתרבות, ואף אינוס של נשים על ידי גברים "מובחרים" כדי "להשביח את הגזע" הארי־נורדי, במסגרת הציונות מעולם לא ננקטה בפועל מדיניות אואגנית. השתמשו במושג הזה רק במסגרת דיון תיאורטי על חיזוק והבראת גופם ונפשם של היהודים, ובהקשר מושאל של "נפש בריאה בגוף בריא", חינוך לספורט, חיזוק הגוף וכו'. בהחלט לא בהקשרים מעשיים, או באופן שדומה למעשים הנזכרים במדינות אחרות. התוספת הזו יוצרת רושם שלילי ומטעה, ואינה במקומה.
