בוויכוח ההיסטורי בין התנועה הציונית לאורתודוקסיה החרדית, הטיעונים הבסיסיים מוכרים וידועים: אל מול ההתעוררות הלאומית של ראשי הציונות והשיח על תחיית האומה בארצה, טענו רבנים חרדים בתחילת המאה העשרים כנגד שיתוף פעולה עם יהודים חילונים, מרידה באומות והחשת הגאולה בידי אדם. בתווך נמצאה העמדה הציונית הדתית של המזרחי ולאחר מכן של הראי"ה קוק, שהעניקה מצע תיאולוגי ומשיחי לתהליך הזה.
אך לצד העמדה החרדית והעמדה הציונית־דתית, התגובות הדתיות לציונות כללו עמדה נוספת, שנשכחה עם השנים. מייצגה הבולט הוא הרב אהרון שמואל תמרת, רב ופובליציסט, בן דורו של הרב קוק, שעשה את המסלול המרתק של תמיכה נלהבת בציונות ואז נסיגה ממנה, מטעמים יוצאי דופן. הרב תמרת, ששם העט שלו היה "אחד הרבנים המרגישים", זיהה בהתעוררות הלאומית בסוף המאה ה־19 סכנה מוסרית, ומתח ביקורת על מה שזיהה כיסודות הכוחניים והאלימים של מדינת הלאום, שמוטב לבני תורה להתרחק ממנה.
בימים אלו, תשעים שנה אחרי מותו, רואה אור מהדורה מחודשת של "כנסת ישראל ומלחמות הגויים" (ספרי בלימה), אחד מחיבוריו האידיאולוגיים הבולטים של הרב תמרת. עורכי הספר, ד"ר צחי סלייטר וד"ר חיים רוטמן, שניהם חוקרי מחשבה דתית רדיקלית במאות ה־19 וה־20, ביקשו להחזיר ולהנכיח את קולו של הרב תמרת, מתוך אמונה ברלוונטיות של שיטתו ובאתגר הייחודי שהיא מציבה.
תרבות עברית בגרמנית
הרב אהרן שמואל תמרת (יש לבטא במלעיל: תַמַרֶ'ס, Tamares) נולד ב־1869 ברוסיה הלבנה, ובגיל 17 נישא לבתו של רב הכפר מילצ'יץ' שבפולין, על גבול בלרוס. עם מות חותנו החליף אותו הרב תמרת בתפקיד רב הכפר, וכיהן במשרה זו עד מותו. בצעירותו למד הרב תמרת בישיבת וולוז'ין, היה תלמיד קרוב של ר' חיים מבריסק, ואף החל להימשך לאגודות הציוניות ולכתיבה פובליציסטית בעיתונות היהודית של התקופה. בתחילת דרכו הושפע מאחד העם, עמד בקשר עם ביאליק ועם חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), וב־1900 אף היה ציר בקונגרס הציוני הרביעי שהתקיים בלונדון.
שם, באותו קונגרס ציוני, החלה הדבקות שלו ברעיון הלאומי להתערער, והוא החל לשאול שאלות על טיבה של הציונות ועל טיבה של לאומיות בכלל. השאלות הללו הובילו אותו לחצות את הקווים האידיאולוגיים ולהציג עמדה חריגה באותה תקופה בשאלות של כוח, מוסר ולאומיות. הרב תמרת, שהיה מיודד גם עם הרב קוק ועם הלל צייטלין, נפטר ב־1931 בגיל 62. שמות הספרים שכתב מעידים במשהו על עמדתו הייחודית, בין היתר: "מוסר התורה והיהדות", "היהדות והחירות", ו"כנסת ישראל ומלחמות הגויים", שרואה אור כעת מחדש. אסופה קודמת מכתביו פורסמה על ידי פרופ' אהוד לוז ב־1992, תחת השם הפרובוקטיבי־משהו "פציפיזם לאור התורה".
ד"ר צחי סלייטר, מעורכי המהדורה החדשה של "כנסת ישראל ומלחמות הגויים", אומר שאת הגותו של הרב תמרת יש לבחון, בראש ובראשונה, לאור השלב המוקדם יותר שלו, שבו היה לציוני נוסח אחד העם. ב־1899 פרסם הרב תמרת מאמר ארוך בשם "שילומים לריב ציון", שבו הוא בא חשבון עם האורתודוקסיה האנטי־ציונית של זמנו.
"מהמאמר הזה ברור שהרב תמרת רואה בציונות תנועת התעוררות תרבותית בסגנון אחד העם", אומר סלייטר. "הוא מאוד כועס על הממסד הרבני ותוקף את ההתנגדות הרבנית לציונות, אך הוא לא כל כך כותב מהי הציונות בעיניו. בזכות המאמר הזה הוא מוזמן לקונגרס הציוני הרביעי, אבל משם הוא כבר חוזר מזועזע לגמרי. הוא רואה אנשים דנים על תרבות עברית מודרנית כשהם מדברים גרמנית או אנגלית, ועסוקים בעניינים דיפלומטיים ולא בעניינים שברוח. הרב תמרת פוגש שם אנשים כמו הרצל ונורדאו, שעסוקים בלהשיג אישורים מהסולטן ולא מבין למה זה חשוב בכלל. רוב חייו הוא למעשה היה אחד־העמי, שעדיין מאמין במה שהציונות יכולה להיות, במהפכה התרבותית והרוחנית שלה, ומנסה למצוא תנועה פוליטית שתוכל לבטא את זה.
"בספר האחרון שלו, למשל, הוא מדבר על החיבור בין עצמאות מדינית להתחדשות תרבותית, ואומר ששני הדברים האלה לא בהכרח קשורים זה לזה. הוא מאוד רוצה שתהיה התחדשות תרבותית יהודית, ולאו דווקא בארץ ישראל אלא בכל רחבי תבל, מין אוטונומיה תרבותית בינלאומית שבה היהודים יוכלו לפתח את התרבות שלהם. מרכז רוחני בארץ ישראל יכול לתרום לזה, אבל הוא לא יכול להיות היחיד".
אמונה שתובעת אחריות
אך החידוש העיקרי בדבריו של הרב תמרת אינו הציונות התרבותית שלו, אלא העיסוק בשאלות של מוסריות ולאומיות. "הטענה העיקרית של הרב תמרת היא טענה תיאולוגית", מסביר סלייטר. "לטענתו, האמונה הדתית אמורה להעצים את הקיום האנושי שלנו, להפוך אותנו לבני אדם מועצמים ואחראים יותר, וזה מה שחשוב בה. אמונה שבה האל מעצים את האחריות האנושית היא אמונה טהורה בעיניו. לעומת זאת, אם האמונה תובעת מהאדם לוותר על הריבונות שלו לטובת הריבונות האלוהית, יש כאן מניפולציה. האל לא צריך את הכבוד של בני האדם – הוא מסייע לנו להיות עצמאיים.
"ואז שואל הרב תמרת אילו מערכות מדברות, בשם הקב"ה, על השפלת האדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הלאומיות היא בעיניו מערכת מובהקת כזו. לפי הרב תמרת, הלאומיות יוצרת מין אליל שתובע מהאדם הפשוט להשתחוות אליו. גאולת האומה היא סיפור שחלק מהתוצאות שלו הם גם הרסניות, אלימות ומביאות למחיקת האדם. זה סיפור שאומר שאין משמעות לקיום של האדם היחיד כשלעצמו, אלא האדם מקבל את ההצדקה לקיום שלו כשהוא נוטל חלק במסע ההיסטורי של האומה, או בתהליך המשיחי. בעיני הרב תמרת זו אלילות.
"הרב תמרת מבקר גם את האופן שבו היהדות מוכפפת לציונות. לטענתו, השיח הלאומי מגייס חלקים מהעולם הדתי, ולחלקים האחרים הוא לועג. אני חושב שהיום לא צריך בהכרח לתייג את הרב תמרת כציוני או כאנטי־ציוני, אלא לראות אותו כמי שהייתה לו ביקורת מאוד חריפה על התנועה הציונית, ביקורת שיש בה גם נקודות מועילות וחשובות, כמו החשיבה מחדש על שלילת הגלות, וההתנכרות לאלפיים שנה של יצירה יהודית באופן שמרדד הכול לסיפור של עוצמה פוליטית".
פרופ' אלי הולצר מאוניברסיטת בר־אילן חקר את כתביו של הרב תמרת בעבודת הדוקטורט שלו, ולאחר מכן בספרו "חרב פיפיות בידם". "האידיאולוגיה הלאומית היא אידיאולוגיה חילונית מודרנית", אומר הולצר. "מצד אחד היא מגיבה להשכלה, ומצד שני יש לה יסוד רומנטי. הרב תמרת טען שהלאומיות מעניקה לאדם שייכות ללאום, אבל כמו כל אידיאולוגיה היא באה על חשבון היחיד והסובייקטיביות שלו. האדם היחיד הופך להיות חייל באליל הגדול שהוא המדינה ובפולחן שלה שהוא המלחמה, ונוצר יסוד של עבודה זרה.
"זו ביקורת שהיא שונה מאוד מהביקורת החרדית הקלאסית על הלאומיות. הרב תמרת לא התנגד לגמרי לצורך בהקמת מסגרת לאומית בארץ ישראל, אבל הוא נטה יותר לסגנון של מרכז רוחני, וצריך לזכור שבאותן שנים גם הרב קוק והרב ריינס לא העלו על דעתם שהקמת בית לאומי לעם היהודי תהיה כרוכה בשימוש בכוח. במשך אלפיים שנה, הרעיון שעם ישראל ישוב כקולקטיב לארץ ישראל ויקים מסגרת מדינית עצמאית היה רעיון ששמור לימות המשיח, ובכלל לא היה ברור שהיהודים יהיו אקטיביים בעניין הזה. במובן הזה, הציונות הדתית של הרב קוק ושל הרב ריינס היא פרויקט פרשני אדיר, בתגובה למהפכה שאיש לא חזה. הרב תמרת ניצב מול הפרויקט הזה ומשמיע קול אחר".
בצד של המפסידים
ד"ר חיים רוטמן, שערך את הספר יחד עם סלייטר, הגיע אל הרב תמרת בעקבות המלצתו של הרב פרופ' אברהם יצחק (ארתור) גרין, כחלק ממחקר מקיף על אנרכיזם דתי. "הרב תמרת הוא דמות מרתקת בעיקר משום שקשה לקטלג אותו", אומר רוטמן. "הוא היה רב קהילה די שמרן, ועדיין ביקורתי מאוד כלפי ההתפתחות של החרדיות. מצד שני, הוא לא בדיוק אורתודוקס־מודרני. הוא חלק מחוגי חיבת ציון ונמצא בקונגרס, ואז פורש משם. את כל התנועות האלה – חרדיות, ציונות, אורתודוקסיה מודרנית – הוא מצליח לאתגר".
"את השורשים של העמדה הפוליטית שלו אפשר למצוא בסיפור שהוא מספר על עצמו בחיבור האוטוביוגרפי שכתב ביידיש", ממשיך רוטמן. "הוא מספר שם שבילדותו הוא ראה את אחת השכנות הגויות שלו, שהבן שלה מת במלחמה בין רוסיה ליפן, מנופפת בדגל רוסיה. זה הדהים אותו – איך אותה אישה יכולה להצטער על מות בנה, ועדיין להיות פטריוטית. אירועים כאלה הובילו אותו לתחושה שפטריוטיזם, לאומיות ואידיאולוגיות מסוג זה הן אידיאולוגיות כוזבות. ולמרות שאחר כך הוא כן היה חלק מהתנועה הציונית לתקופה מסוימת, התמונה הזו זרעה בו ספקות ראשונים".
האופציה של הרב תמרת הפכה, במובן מסוים, לאופציה שלא התממשה. אך צחי סלייטר מדגיש שהיו הוגים נוספים, בני אותה תקופה, שדיברו בשפה דומה, בהם הרב שמואל אלכסנדרוב והרב אברהם חן, שכתב דברים חריפים על השיח המלחמתי שמוחק את האינדיווידואל. "זו תקופה שבה הרעיונות האלה הסתובבו בחלל העולם", אומר סלייטר. "לדברים של הרב תמרת יש הדהוד, אבל הבעיה היא שהרב תמרת שייך לצד של המפסידים, כביכול, וזה צד שאנחנו תמיד פחות מכירים. כולנו יודעים הרבה על האנשים שהפעילות הפוליטית שלהם הצליחה או הביאה לתוצאות שאנחנו מכירים היום, ופחות על אנשים שלא מצאו את עצמם בשום תנועה פוליטית.
"לנו היום אין ברירה אלא לקרוא את הרב תמרת בתור אלטרנטיבה שהתקיימה פעם ונשכחה, אבל יש שני דברים שלדעתי אפשר לקחת ממנו: הראשון הוא הסיפור של הציונות כמהפכה תרבותית, וההזדמנות שיש כאן ליצור יהדות חדשה־ישנה, והשני הוא הביקורת שלו על המניפולציות של שיח לאומי מסוג מסוים, ואיך מנהיגים פוליטיים מנצלים את השיח הזה כדי לצבור כוח, מזהים את עצמם כגואלי האומה ותובעים ממך לחזק את המעמד הפוליטי שלהם".
"את אותם יסודות של הרב תמרת, אנחנו מוצאים לאחר מכן אצל הרב עמיאל", אומר אלי הולצר. "בעיני הרב עמיאל זו טעות לחשוב שציונות דתית פירושה אימוץ של הלאומיות החילונית עם כיפה על הראש. אחריותנו כאנשים דתיים היא לדאוג שהלאומיות החילונית לא תהפוך את כל הפרויקט הציוני לדבר שמזוהה עם כוחנות וטריטוריאליות, כשהציונות הדתית הופכת לכלב השמירה של הציונות החילונית. זו הרגישות שאפשר למצוא גם אצל הרב תמרת. יש כאן קול שבא מהעומקים של תורת ישראל, ואני מוצא בו חשיבות רבה דווקא כמי שמתפלל הלל בדבקות ביום העצמאות. גם אם אני לא מבין עד הסוף מבחינה תיאולוגית את התופעה שזכינו לחיות בה, אני חושב שאנחנו לא חסינים מסכנות של לאומנות, והרב תמרת מזכיר לנו את הדבר הזה וקורא לנו לשים לב לאופן שבו אנחנו ריבונים".
"לרב תמרת יש עברית יפהפייה", מוסיף סלייטר. "הוא פובליציסט מאוד מרשים מבחינת סגנון הכתיבה שלו, יש לו קטעים חריפים וקולעים ומעניינים, וגם המחשבה הלא שגרתית שלו משקפת תקופה של מגוון רעיונות, לפני שחלק מהם תפסו בכורה על פני אחרים. קריאה שלו היום בישראל יכולה בעיניי להצביע על המחירים שאנחנו משלמים על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הסיפורים האלה נותנים לנו הרבה משמעות ומטעינים את חיינו במטען מאוד חזק, אבל אנחנו מעלימים עין מהמחיר שאנחנו משלמים עליהם. הקול של הרב תמרת מנכיח את המחירים האלה".
