ראשיתו של הסיפור "הנסיך מרגרינה" בסיפורים ביתיים, פרטיים, שאותם נהג מארק טוויין לספר לבנותיו לפני השינה. לפי עדותו של טוויין ביומניו, הטקס היה קבוע למדי. הבנות היו בוחרות תמונה שמשכה את ליבן מתוך מגזין כלשהו או ספר, ועל אבא טוויין הוטלה המשימה לטוות מתוכה סיפור.
ערב אחד בחרו בנותיו של טוויין תרשים אנטומי של גוף אדם, ולמרות תחנוניו של האב סירבו בתוקף להחליף אותו במשהו רומנטי או פרוזאי יותר. וכך, מתוך האילוץ הזה, נוצר סיפורו של ג'וני, גיבורו הנהדר של "הנסיך מרגרינה". אבל לא רק התרשים האנטומי היה אילוץ קשוח בהתהוותו של "הנסיך מרגרינה". למעשה, כל שנותר בידינו מהסיפור המקורי (שהתגלה רק לאחרונה בעיזבונו של טוויין) הוא סיפור מקודד, תמצית עלילה, וגם הוא נקטע בשלב מסוים ונותר ללא סיום ברור.
בתוך "תנאי השדה" האלה פעלו בני הזוג ארין ופיליפ סטד (המוכרים לקוראים ישראלים רבים בזכות ספריהם הנהדרים "תהיה בריא מוריס מגי" ו"סיפורו הטוב של דוב"). פיליפ רקם את גוף העלילה מתוך שברי הסיפור שנותרו בעיזבון, וארין יצרה סדרת איורים מרהיבים, שפועלים גם הם בגוף הסיפור ומשלימים בו פערים לא מעטים.
אפשר להתווכח על הלגיטימיות של המעשה ולתהות על מידת היותו של הסיפור "יצירה של מארק טוויין". לא קשה גם להרגיש את הקול החדש והעכשווי שהתלבש בגוף המעשה ועשה בו כבשלו. כל אלה סוגיות חשובות ומעניינות, אבל משניות לעיקר. והעיקר הוא, שבעידן שיש בו שפע אינסופי של ספרי ילדים, אבל רק מיעוט זעום מתוכם של ספרי ילדים נפלאים באמת, בני הזוג סטד יצרו ספר יפה לעין, מלא צחוק ועצב מסורגים זה בזה, ושובה לב.
חברתו הטובה היחידה של ג'וני הייתה תרנגולת מדוכדכת, בעלת שם מוזר. שמה היה רעב ומגפות. אולי פעם היו שתי תרנגולות, שלאחת מהן קראו רעב ולשנייה מגפות, אבל שוב, עלינו לדבוק בעובדות. עכשיו יש תרנגולת אחת בעלת שני שמות. רעב ומגפות ניגשה אל ג'וני, וכאות אהדה ניקרה חלושות בבוהן החבולה שלו. "תודה", אמר ג'וני. "אני חושב שיהיה בסדר". הוא קיפץ על רגל אחת. גם התרנגולת קיפצה כמוהו כי חשבה שכך כדאי לעשות. ג'וני חייך אל חברתו הוותיקה
מתוך השממה והעוני המדכדכים יוצאים ג'וני ו"רעב ומגפות" למסע נפלא ופראי, שתחילתו בזרעים מסתוריים של צמח קסמים, ואחריתו בהצלת נסיך חטוף. במהלכו נקרים בדרכם בין השאר: פילים, ענקים, אישה זקנה אחת ובואשית ושמה סוזי. ואגב התרקמותו של הסיפור מתקיימת כל העת שיחה דמיונית ערה בין פיליפ סטד ובין מארק טוויין, שני אבותיה של העלילה, שכמובן, מעולם לא שוחחו במציאות. הם מתלבטים יחד כיצד להמשיך את הסיפור, מתווכחים, מציעים המשכים שונים ושואלים שאלות טובות.
וכך, בנוסף לסיפור היפה שנרקם שם, נרקמת בלב הקוראים מחשבה חיה, מרתקת, על אפשרויותיה הכמעט אינסופיות של האמנות. על הפתח שהיא פותחת לעולמות אחרים, לתודעות אחרות, לזמנים שחלפו. "הנסיך מרגרינה" הוא מכונת זמן משוכללת מאוד, המזמינה אותנו למסע מהעבר אל ההווה, הלוך ושוב, ואגב המסע הזה נטווה סיפור מרהיב.
