זולגות הדמעות מעצמן: בכי יוסף ככלי ביטוי עיקרי במהלכיו

וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ (מה, טו).

פסוק זה מרכז את שיא המפגש בין יוסף לאחיו. אין ספק שהבוכה היחיד כאן הוא יוסף, וזאת בהמשך לנאמר "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי" (מה, ב), שגם שם יוסף בוכה לבדו. היחיד מהאחים שמשתתף במובהק בבכיו של יוסף הוא בנימין: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מה, יד). מדוע שאר האחים אינם בוכים?

אנו יודעים שהבכי מגיע בין השאר בעת תחנונים, מבוכה וסבל, שבוודאי רלוונטיים למצבם המתואר של האחים. אולם נראה שהבכי נמנע מהם כאן בגלל חרדה גדולה שאחזה בהם, ובעקבות חשש שלהם מאובדן שליטה עצמית. כשאדם מצוי במאבק קיומי – כפי שחשו האחים, ובצדק רב מבחינתם – יש לו כל הסיבות לבכות, אבל אין לו היכולת והרשות להתפרק לתוך הבכי. בנימין מסוגל לכך, משום שיוסף הוא הנופל על צווארו והוא הבוכה ראשון.

אך דומני שיש כאן מרכיב נוסף. כשנאמר שיוסף בוכה "עליהם", נדמה שלא רק מקום הבכי נמסר לנו, דהיינו שהוא מוריד את דמעותיו על כתפיהם או פניהם. יוסף גם בוכה על גורלם ועל הסיטואציה שאליה הידרדרו הוא ואחיו. משום כך רק עתה יכולים אחיו לצאת מקיפאונם: הוא מנשק כל אחד ואחד מהם, מרטיבם באינטימיות רבה בדמעותיו, מזדהה עם גורלם הקשה ובוכה על אודות גורל זה. רק "אחר כן דיברו אחיו איתו". כאן חל השינוי החריף. האחים חוזרים סוף סוף למצב של דיבור מתוך הקיפאון שאליו נכנסו. ומששבו לעולם הדיבור, מילותיהם מופנות אל אחיהם יוסף.

שליח של גאולה

לכל אורך פרשתנו, העמוסה רגשות קיומיים ומשפחתיים, יוסף הוא הבוכה ה"מוביל". מעת שפרץ בכי זה לראשונה במפגש הראשון של האחים (מב, כד), הופכות הדמעות לכלי ביטוי עיקרי במהלכיו. וכמו כל ענין עיקרי אצל יוסף, הדברים מופיעים עוד ועוד, שכן אין באישיותו שום דבר מוגבל או חלקי.

אם נדייק, נוכל לראות שהמילה "עוד" היא ביטוי המפתח של חייו. כבר בקביעת שמו ניתן האות לכך: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן… וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (ל, כג־כד). הנה כבר בלידתו, שמו מציין מלכתחילה את ה"עוד"יות היסודית של חייו. לא אמנה כאן את כל המקומות שבהם מילה זו, בהטיות שונות, נקשרת ליוסף, אבל נסתפק בכמה דוגמאות חשובות:

"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (לז, ח); "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר… וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד" (לז, ט). כאן בולט שלא רק מדובר בחלום נוסף, אלא בחלום שהתוכן שלו הוא העוד; "הַעוֹדֶנּוּ חָי" (מג, כז); "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי" (מה, כו); "וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מו, כט); "כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו, ל).

דוגמאות אלה אינן מכסות את כל כינויי ה"עוד" הכרוכים ביוסף. מאישיותו גולשים כוחות עצומים של המשכיות ותוספת. בשלבים ראשונים כוחות אלה נותבו גם לכיוונים מעוררי חשש, אולם ככל שדמותו מתגבשת, כוחו העודף מתממש להובלת משפחתו הפרטית ואף להובלת ארץ מצרים כולה להישגים יוצאי דופן.

העודף הרוחני אינו הולך לאיבוד, ומכוחו הופך יוסף מזה שנשלח על ידי אביו אל אחיו בפרשת וישב, למי שנשלח על ידי ה' להכין מקלט ובסיס לכל בית יעקב. "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (מה, ז). "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים" (מה, ח), ובהמשך: "וּלְאָבִיו שָׁלַח… וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ" (מה, כג-כד). רק מתוך כוח רוחני והנהגתי הקולח עוד ועוד, ניתן להפוך ממי שנשלח לשליחות מתסכלת למצוא את אחיו הרועים, למי שה' שולחו להוביל לגאולה ולמי ששולח את אחיו עצמם להביא את אביהם ולהגיע לחסותו תחת שלטונו במצרים.

תפילת המנהיג

יוסף, איש העוד והתוספת, החולם, הבוכה והמנהיג, אינו מוזכר בפרשתנו כמתפלל. אביו יעקב פנה אל ה' בנקודות גורליות בחייו, אך הוא אינו נוהג כך. יתרה מכך, אין בפנינו שום אזכור מפורש להתגלות ה' ליוסף. לא בירידתו למצרים, לא בנפילתו לבור, ולא בעלייתו המטאורית מהשבי למלכות. אנו מתבשרים על התגלות רק במסגרת החלומות עצמם, וגם זאת ללא פנייה מפורשת של ה' אליו.

עם זאת, יוסף מקפיד משלב מסוים בחייו להזכיר את אמונתו בא־לוהים ולהדגיש שכל מה שנובע מתוכו הוא למעשה מתת הבורא. "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ־לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז). "בלעדי" מתרחשים המאורעות הגדולים והמכריעים. "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים" (מה, ח).

יוסף מחדש לא רק את אב הטיפוס של החולם הגדול, ולא רק את הדמות של מי שמצליח להתגבר על יצריו ולכנסם לידי צדיקות – הוא מייסד גם את דמות השליט היהודי המבריק, זה שתחת שלטון נוכרי מגיע להישגים ניכרים בכל המישורים. את מחויבותו המוחלטת לא־לוהים הוא מבטא במעשיו ובפרשנותם האמונית הגלויה לכול, ואת תפילותיו האינטימיות הוא שומר כנראה לחייו הנסתרים אפילו מעימנו.

ואולי אפשר לנסח זאת קצת אחרת: יוסף מתפלל לא־לוהים בפהרסיה ולא (רק) ביחידות. על ידי דברי האמונה הברורים שלו, הנאמרים בקול רם בפני המצרים ובפני בני משפחתו, הוא נושא בציבור את תפילת היחיד והמנהיג. מובן לנו שחייו הפנימיים של יוסף מרתקים ומורכבים מכל שנוכל להעלות בדעתנו. זה האיש שלומד כיצד לשוחח ולהוביל את מלך מצרים ואת אחרוני אנשיה, כמו גם לנצור בתוכו את חלומותיו ואת גורל אחיו.

מירון ח' איזקסון הוא משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן