כאפר על פני שדות: הגירוש שהקדים את השואה

בבוקר עבות אחד, בעשרים ושמונה לחודש אוקטובר, 1938, נעקרו בתוקף פקודה אכזרית, במשך יום אחד, אלפי משפחות ממקומות מושבותיהם בגרמניה, הובלו כפושעים מסוכנים אל מעבר לגבול ושם הושלכו כשברי חרס, הפקר לרעב ולמחלה, ליאוש ולבהלה, על פני כל הערים הקרובות לגבולין: בויטן, בנשן (היא זבונשין המפורסמת), חויניצה, קאטוביץ, פוזנה ועוד. בתורת עד־ראיה, אח לגירוש, אני רואה חובה לעצמי לרשום בעט נאמן הרבה פרטים מן הגירוש הזה, כפי אשר נקלטו ונשתמרו בלבי, למען ידע דור אחרון רשעת הגוי הזה וסבל עם אלוקי יעקב.

קטע זה פותח את מאמרו הארוך של המשורר, המתרגם והסופר העברי, מאיר מוהר (1887, רוזבאדוב, גליציה – 1967, תל־אביב) אודות אקציית פולין (Polenaktion), או בשמה המוכר יותר בפי דוברי העברית גירוש זְבּוֹנשין, שבסתיו האחרון מלאו לו 83 שנים. מוהר, שהיה מחנך ומורה לעברית בברלין, נמנה עם קבוצת המגורשים מברלין. במאמר המפורט שפורסם בעיתון הצֹפה בראשית דצמבר 1938, תחת הכותרת "כאפר על פני שדות", הוא תיאר את חוויות הגירוש שהחל בערב שבת פרשת נח. במאמר זה נגולל בקצרה את סיפור הגירוש ונביא כמה קטעים נבחרים מעדותו של מוהר.

במהלך שעות הערב של יום חמישי, אור לי"ד במרחשוון תרצ"ט, 27 באוקטובר 1938, החל גירוש אכזרי שנמשך שלושה ימים, ובמהלכו גורשו מגרמניה כ־17,000 יהודים יוצאי פולין לשטח ההפקר הסמוך לגבול הפולני. אלפי היהודים מצאו עצמם מושלכים כאבן שאין לה הופכין בשטח ההפקר, במזג אוויר סתווי גשום וסוער, רבים מהם תחת כיפת השמיים. בין המפורסמים שבמגורשים ניתן למנות את הרב אברהם יהושע השל ואת העיתונאי והפובליציסט מרסל רייך־רניצקי.

לאורך שנים נתפס הגירוש בהיסטוריוגרפיה ובזיכרון הקולקטיבי כקדימון למאורעות ליל הבדולח שהתרחשו כ־12 ימים לאחר מכן, בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר 1938. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהוריו, אחותו ואחיו, של הרשל גרינשפן נמנו אף הם עם ציבור המגורשים. מכתב המגולל את זוועות הגירוש, שכתבה אחותו של הרשל, ברטה, הגיע לידיו בעת שהתגורר אצל דודו ודודתו בפריז. ככל הנראה מכתב זה הוא שהצית בלב הנער את תאוות הנקם שהובילה אותו להתנקש ב־7 בנובמבר בחייו של המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפריז, ארנסט פום־ראט. מותו של פום־ראט כעבור יומיים נוצל בידי ההנהגה הנאצית, בהובלתו של שר התעמולה יוזף גבלס, והיה לתואנה שבשמה הוצא אל הפועל פוגרום ליל הבדולח.

מעניין לציין שגם גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי במשפט אייכמן, ראה בגירוש זבונשין אירוע מכונן בתולדות השואה, כזה שסימל נקודת מפנה ברדיפת היהודים בגרמניה. משום כך בחר בזינדל גרינשפן, אביו של הרשל, להיות אחד מעדי התביעה הראשונים במשפט אייכמן.

לא רבים יודעים שמחנה הפליטים שהוקם בעיירה זבונשין, שהייתה היעד הגדול ביותר לגירוש, התמיד להתקיים עוד כעשרה חודשים תמימים – עד שפורק סופית עם כניסת גרמניה לפולין בספטמבר 1939. בעשורים האחרונים התרחב העיסוק בגירוש ובמחנה הפליטים שהוקם בשטח עיירת הגבול זבונשין. אחד המקורות החשובים העומדים לרשותנו, ומאפשרים ללמוד על הגירוש מנקודת המבט היהודית, הוא התיעוד העשיר בעיתונות היידית והעברית בת הזמן, לצד המכתבים הרבים שכתבו המגורשים לבני משפחותיהם בארצות השונות.

אחד המאפיינים המייחדים את הגירוש טמון בכך שהוא התרחש בטרם פרצה המלחמה. בשל כך, התנועה אל המחנה וממנו הייתה חופשית ואפשרה לארגוני עזרה, סקרנים ועיתונאים לגשת ולחזות מקרוב במגורשים ובמצבם ולהעלות על הכתב את רשמיהם. לכך נוספת העובדה שהואיל והמגורשים היו מצויים תחת שלטון פולני, המכתבים ששלחו לא עברו תחת שבט הצנזורה הגרמנית ולפיכך הם יכלו להתבטא בחופשיות על מצבם ולתאר את מוראות הגירוש. אחת מן הרשימות הללו היא הרשימה של מאיר מוהר.

"מאחר שלא עזבנו ברצון"

הגירוש לזבונשין התרחש בצל עימות בין פולין לגרמניה בנוגע לקבוצה של למעלה מ־56 אלף יהודים יוצאי פולין שהתגוררו בגרמניה עד מרץ 1938, ואליהם נוספו עוד 20 אלף יהודים יוצאי פולין עם סיפוח אוסטריה במסגרת האנשלוס. במרץ 1938 החלו הפולנים לחוקק חוק, שנכנס לתוקף ב־6 באוקטובר 1938, ובו נקבע שאזרח פולני השוהה חמש שנים מחוץ לגבולות פולין יאבד את אזרחותו.

מתוך חשש שביטול האזרחות של היהודים הפולנים ימנע את מימושה של הגירה עתידית כחלק מפתרונה של "הבעיה היהודית", ניסו הגרמנים בתחילה למחות על החוק ולהוביל לביטולו באמצעים דיפלומטיים. לאחר שאלה לא נשאו פרי, הוחלט על גירושם החד־צדדי של היהודים הפולנים מגרמניה לפולין בטרם יחול החוק. ההודעה על הגירוש נשלחה ממפקד האס־אס היינריך הימלר, במברק לרשויות הכפופות לו ב־26 באוקטובר. יישומו של הצעד היה אמור להיות מופנה בעיקר כלפי הגברים, וזאת מתוך ההנחה שבעקבותיהם תעזובנה גם המשפחות, אך לשון ההנחיה הותיר מקום רב לפרשנות, ובמקומות רבים בגרמניה גורשו גם נשים, ילדים, חולים, נכים וזקנים.

הגירוש, שהחל בערב יום חמישי, התפרס כאמור על פני שלושה ימים. במהלכם פשטו יחידות משטרה ואס־אס על בתי יהודים ממוצא פולני בכל רחבי גרמניה, ושלחו אותם ברכבות ואוטובוסים אל כמה נקודות ריכוז בגבול, שהגדולה שבהן הייתה זבונשין.

כך תיאר מאיר מוהר את רגעי המעצר:

חלום השחר נקרע פתאום בחמש בבוקר יום השישי על ידי צלצול אכזרי ממושך: המשטרה החשאית, גיסטאפו בלע"ז. אימה חשכה ירדה על הנפש: חִפוש! […] קור נושב מהפנים הזרות, מן הפקודה הנמרצה, המושטת לנו על גבי נייר: במשך עשרים וארבע שעות עליכם לעזוב את גרמניה. ואחד השוטרים מוסיף: קחו אתכם בגדים חמים ואוכל מספיק ליומיים.

אתכם, משמע הגברים, כלומר, אני ובני. האישה אינה מגורשת. היא סופקת כפיה בלי קול ואומרת להתעלף: כיצד? היתכן? כלום דבר זה אפשרי הוא? אך הגבר, אותו "הגבר ראה עני" שבקינת ירמיה, מתעודד מיד, מחזק רעיתו הנבעתה ומצדיק על עצמו את הדין: מאחר שלא עזבנו גיא בזיון זה ברצון, עלינו לעזוב אותו באונס ובכבוד גדול כזה, ואין כאן על מה להתאונן או את מי להאשים. בחפזון התלבשנו ועמדנו מוכנים לציית לצו השוטרים.

לאחר שנעצרו, נלקחו מוהר ובנו אל נקודת איסוף באולם התעמלות גדול. בהמשך הם הובלו ממנה מזרחה, אל עבר הגבול. באולם המעצר נגלה לעיניו המחזה הבא:

יהודי זקן שמכל רכושו הדל לא הציל אלא את הטלית והתפילין שלו, מכין עצמו לתפילה. יהודים נפחדים מתרגזים: הוא עושה רשעות! הרי אפשר להתפלל מתוך ישיבה ובלי טלית ותפילין. הזקן עונה קצרות: מה יעשו לי? יגרשוני? והוא מפשיל שרוול שמאלו, מתעטף בטליתו, מתעטר בתפיליו ומתפלל. סביבו יהמו גויים כחייתו טרף, יתרעמו יהודים עלובים, והוא עומד ומתפלל לו בנחת ומנעים בלחש את תפילתו הקדושה: עוטר ישראל בתפארה… אוזר ישראל בגבורה…

אני יושב על ידו, עיני מתמלאות דמעות ופי עונה אמן על כל ברכה וברכה. שש מאות נפש נתקבצו למקום זה, ואיש לא ידע בבירור לשם מה ועל שום מה ולאן יובילונו. אין איש יכול לשער בנפשו אפשרות גירוש כזה. במשך כ"ד שעות, ללא כל הכנה, ללא כל ידיעה. הפתאומיות הדהימה את הלב. לאחר שנשמעה הפקודה שמי שיש בידו יותר מעשרה מארקים ימסור את העודף ליד המשטרה, נתברר הדבר יותר ויותר, כי אמנם עתידים אנו להגרש מן הארץ, הספק נעשה וודאי והנפש היהודית מיהרה להתחזק, להתכונן לקראת הצרה ולקבל על עצמה את הגזירה בכל חומר הדין.

בין הפטיש לסדן

מנקודת האיסוף הזו בברלין, שכמותה היו רבות בכל רחבי גרמניה, נשלחו מוהר ויתר היהודים אל העיירה זבונשין, לא לפני שרבים מהם צולמו, ובייחוד היהודים בעלי החזות המזרח־אירופית ("אוסט יודן") לטובת הפצת תיעוד אנטישמי באמצעי התעמולה והתקשורת. את המסע מורט העצבים אל הגבול תיאר מוהר כך:

ליל שבת. בשעה שכל בתי ישראל מענגים את השבת בבשר ודגים ובזמירות ותשבחות, נוסעים אלפי ישראל בקרונות סגורים, בהשגחתם של פריצי חיות, אל תוך האפלה הסתומה…

והנה "בּנשן"? עיר הגבול. רבים מן הפליטים מתלוצצים: עוד לא אכלנו סעודת השבת וכבר בּנשן! (ברכת המזון). "עד הגבול שלחוך". מכאן ואילך נמסרנו לידי עשיו אשר בפולין. הוכנסנו לרכבת אחרת מלאה פליטים, אנשים ונשים וטף, משאר תפוצות אשכנז (משאר הערים גורשו האנשים על הנשים והטף; נ"ק), צפופים ודחוקים זה ולזה ואין מקום די מעמד רגלים, צרורות ובריות מעורים זה בזה ועוללים שואלים לחם ומים ואין. הרכבת עומדת ועומדת, הרגליים עייפות, כושלות מרוב עמידה. כמה השעה? שמונה, תשע? אין שואל ואין מגיד, השעה סתומה, אטומה, לא פנים לה ולא צורה, מין הווי קרוע ומובדל מתוך שטף הזמן הקבוע.

עוד שעה אחת נסענו והגענו עד זבונשין. עד כאן ולא יותר! חושך בחוץ ובפנים, חושך כבד ומדכא. אלה שזכו למקום ישיבה, לבדל ספסל, יושבים ומנמנמים, או עושים עצמם מנמנמים, לבל יראו בצער העומדים. ואלה העומדים על גבם ובין רגליהם, מנמנמים בעמידה. יהודי חרד מזמר לו לנפשו זמירות שבת בקול שומם ויבש: "מה ידידות מנוחתך, את שבת המלכה!!"

מוהר וחבריו למשלוח הגיעו אמנם עד לעיירה זבונשין בנסיעה ישירה ברכבת, אך יהודים רבים נדרשו לבצע ברגל את הקטע האחרון למסע מהעיירה הגרמנית נוי־בנטשן, שהייתה הקרובה ביותר לזבונשין מהצד הגרמני. חלק זה של המסע, שארך קילומטרים אחדים, עבר דרך ביצות ואגמים, תחת גשם כבד ואיומי רובה מצד הגרמנים. הוא נזכר בעדויותיהם של רבים מהמגורשים, לרבות בעדותו של זינדל גרינשפן במשפט אייכמן. משהבינו את היקף הגירוש מנעו הפולנים ההמומים ממרבית היהודים להיכנס אל פנים המדינה, והם נותרו כלואים בין הפטיש לסדן במשך חודשים רבים, וכך נוצר למעשה מחנה זבונשין.

לאחר שאת הימים הראשונים העבירו רבים מהם תחת כיפת השמיים, הציפו בשלב הראשון המוני הפליטים את מתחם תחנת הרכבת וחדרי ההמתנה. נוכחותם שיבשה את תנועת הרכבות אל העיירה, ולכן הועברו רבים מהם למבני ציבור ומבנים נטושים שונים ברחבי העיירה, וגם לבתים פרטיים של תושביה שחלקם אכסנו את היהודים בתשלום, וחלקם סיפקו להם קורת גג חינם אין כסף. החיים במחנה המגורשים זימנו למן היום הראשון התמודדויות לא פשוטות שנבעו מהסביבה החדשה והלא מוכרת, הלשון הזרה, דילמות דתיות, וכמובן הקור, הרעב והמחלות שהלכו והתפשטו עם החורף הקרב.

התקווה שנגוזה

נוסף להישרדות הפיזית ולניסיונות לבסס קיום חומרי, עמלו היהודים המגורשים לכונן חיי דת ותרבות שכללו הקמת בתי כנסת מאולתרים והעלאת מופעים מוזיקליים, לצד חינוך לילדים ולנערים שנועד בין השאר להכינם לקראת ההגירה המיוחלת. העזרה ההדדית נעשתה בסיועם החשוב של ארגוני הסעד היהודיים בפולין וברחבי העולם, ובייחוד הג'וינט, שבשליחותו הגיע בין היתר ההיסטוריון היהודי־פולני עמנואל רינגלבלום, מי שעתיד היה לייסד את ארכיון עונג שבת בגטו וורשה.

לאחר משא ומתן ארוך בין ממשלות גרמניה לפולין הותרה כניסתם המחודשת והזמנית של המגורשים לגרמניה כדי לחסל את העסקים ולקחת חלק מהרכוש, ואז גם התעצמה התקווה להגר ולהתחיל בחיים חדשים בחוץ לארץ. אך עבור רוב היהודים התקווה הזו נגוזה והם נאלצו להסתפק בשיבה לפולין, שלרבים מהם לא היו בה ידידים או מכרים. ככל שקרב הקיץ דעכה התקווה להגר ורבו ביטויי הייאוש השונים בקרב המגורשים. מרביתם, בין אלה שנותרו בזבונשין עצמה ובין אלה שנכנסו ללב פולין, נאלצו להתמודד עם זוועות הכיבוש הרצחני למן ספטמבר 1939.

מאיר מוהר עצמו ובני משפחתו היו מבעלי המזל שהצליחו להיחלץ מזבונשין ולעלות ארצה. בארץ ישראל קבעו בני המשפחה את מקום מושבם בירושלים ולאחר מכן בתל־אביב. כאן המשיך מוהר את מפעל התרגום והכתיבה שלו, וגם בני משפחתו המשיכו אחריו בעולמות היצירה העברית: בנו הוא המשורר יחיאל מוהר, ונכדו הוא הפזמונאי והיוצר עלי מוהר.

נעם קורב הוא חוקר שואה וקצין צה"ל באוגדת עזה. מתוך מאמר מקיף שפורסם ב"קובץ מחקרים" (גיליון מח) של יד ושם