התורה אינה תומכת בתיאוריה חברתית־כלכלית מסוימת, דוגמת הסוציאליזם או הקפיטליזם שבדורנו, אך מציגה קווי יסוד אמוניים המאפשרים לקיים חיים הוגנים ותקינים, בהתאמה לשיטה השבטית־חקלאית שבתקופת ההתיישבות בארץ. התורה מניחה ששמירה עליהם היא תנאי לישיבת ישראל בארצו: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויקרא יח, יט). כללים אלו מוצגים במצוות היובל, כמפורט להלן:
א. הפתיחה לפרשת היובל מגדירה את האדם כבן חורין במהותו. מכך נובעת מצוות שחרורו ביובל: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (כה, י). בשנה זאת מוכרז בארץ ישראל "דרור" לכל יושביה –"ואין דרור אלא חירות" (ספרא בהר, יח), שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו (רש"י ורמב"ן), ולא יהיו ברשות אחרים (רש"י).
ב. עיקרון שני הוא מעמדה של הארץ, הנובע ממעמד ה' כבורא העולם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם כג). כסמל לעולם כולו, מדגיש פרקנו שארץ ישראל שייכת לה'. אף כי ניתנה לבני ישראל לנחלה, אלו אינם אלא תושבים זמניים, המקבלים אותה בחכירה. בכך מוזהר האדם מתחושת בעלות ושליטה, שעלולה להביאו לניצול מופקר של משאביה ואנשיה. לכן יש "לגאול" את הארץ, לשחרר אותה מכיבוש האדם, ולהשיבה למצבה הראשוני, על ידי השבת הקניינים לבעליהם החוקיים אשר נתן להם ה': "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (כד).
ג. אידיאל החירות יפה, אך במציאות בלתי שוויונית לא ניתן להחילו בשווה על כל בני האדם. לכן נבנית עליו קומה תיאולוגית נוספת המנמקת את שלילת השעבוד ביציאת מצרים – במעמד ה' כגואל ישראל ואדונו. לכן מבטלת התורה לגבי הישראלי את מוסד העבדות, והוא נחשב כעובד שכיר. "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם, מב).
ד. במקביל, מועמד עיקרון אמוני־מוסרי השולל ניצול כוחני של החלש – הן הישראלי המוגדר כ"אח" והן הגר התושב. על כך מובאים איסור ההונאה בממכר, המחיל על החברה את עקרון הצדק; האיסור לרדות בעבד בפרך ואיסור הנשך, המחילים, לצידו, גם את עקרון החסד. זאת, לאור יציאת מצרים, שהיא הבסיס למתן ארץ ישראל לעם ישראל: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים" (שם, לז־לח).
על בסיס עקרונות אלו מתואר המבנה החברתי בזיקתו לארץ בשנים טובות וקשות. אף שהארץ ניתנה לבני ישראל לנחלה, היא נקראת בפרקנו "אחוזה" דווקא, המביעה קביעות: מקום שנאחזים בו ומכים בו שורש. הארץ בכללותה היא אחוזת העם, המחולק לשבטים. כל שבט מחולק למשפחות, ובתוכן – ליחידים (ראשי בית אב). כל מעגל כזה יושב בנחלה שניתנה לו בגורל וכעת היא "אחוזתו". אך באופן פרדוקסלי, ה"אחוזה" היא, למעשה, "אחוזה על־תנאי". על כל המעגלים החברתיים מוטל להיות ראויים לה, תוך יישום קווי היסוד שתוארו לעיל. ולא – יאבדו את אחוזתם ויגלו ממנה, כפי שתתאר פרשת בחוקתי.
ויתור על האחוזה
אדגים בקצרה את המשתמע מכך בפרשה הראשונה – האילוץ למכור חלק מהאחוזה – כפי שמשתקף בפשט ובפרשנותו ההלכתית הראשונית (ספרא על פרקנו, קידושין דף כא, ורש"י המביאם). ויתור של אחד מבני השבט על אחוזתו הוא ויתור הן על אמצעי המחיה, והן על הזיקה למשפחה ולשבט על זכויותיהם הקנייניות. על כן מותר לאדם למכור רק חלק מאחוזתו, וגם זאת רק מחמת התרוששות, ולא לצורך עסקים. כיוון שכך, וכיוון שהארץ אינה יכולה להימכר לצמיתות, מכירת קרקעות היא מכירת יבוליהן, עד בוא היובל (כה, יד־טז).
בה בעת, מוטלת על המשפחה החובה לדאוג לכל אחד מפרטיה. גם לשם הגנת אחוזתם, אך בעיקר מתוך אחריות, ערבות הדדית וראיית כל אחד מפרטיה כ"אח". הסולידריות היא אפוא העיקרון החמישי הבונה את החיים המשותפים בארץ. אובדנה יביא לאובדנם של האדם, השבט והעם.
התורה קובעת שקרוב המשפחה יגאל את האחוזה שנמכרה, וחובתו תואמת את מידת קרבתו. בתמורה, הוא מקבל לרשותו את האדמה שנגאלה, וכעת הוא זה שנהנה מפירותיה, והאדמה נשארת אחוזת המשפחה, עד בוא היובל וחזרת השדה לבעליו המקוריים. יש חכמים הסבורים שהגאולה היא חובה. אך בפועל, זאת רשות. נראה שיש כאן מתח בין השיקול המוסרי לשיקול המעשי־משפטי. שהרי לא כל אחד יכול או רוצה לגאול, בין אם מחמת מחסור בכספים, או מחמת יחסיו עם המוכר. בד בבד, המוכר עצמו אחראי לשיקום חייו. אם לו אין גואל הוא יכול לגאול את אחוזתו באמצעות כספים שצבר, או לעבד את שארית אחוזתו עד לשיבתה ביובל. כך, בעזרת חוקים מורכבים ופיתוח תודעת סולידריות, התורה דואגת ללכידות השבט או המסגרת הקהילתית, משקמת את סדרי החברה, מצילה מפני עשירים שהשתלטו על אדמות של החלשים, ומבטיחה שאף אדם לא יאבד את ביתו ופרנסתו, וייזרק לרחוב.
האתגר המוטל על חכמי הדורות הוא מציאת דרכים ליישום כללים אלו בסדרי חברה מורכבים יותר, הנוצרים בשינויי הזמנים והתנאים.
