הספדנים מתקשים להספיד את מורי הרב ישעיהו הדרי בשל מורכבות אישיותו, רב גוניותה והניגודים הרבים בהנהגתו שנראו לעיתים כסתירות. בין הניגודים האופייניים אפשר למנות את הרשימה הבאה: הוא היה משגיח תקיף ועם זאת ראש ישיבה רחום, אדם שמרן הדבק במסורות רבותיו ומנהגיהם ועם זאת בעל תעוזה ומעוף חדשניים. מחובר בנימי נפשו אל מורשת הדורות הקודמים ובה בעת משיח בשפתם של תלמידיו בני הדור החדש. מקושר בעומק לתורתם של גדולי הדור החרדים וגם תלמידם של הרב הנזיר והרצי"ה קוק זצ"ל ומפיץ תורתו של הראי"ה. מגיד שיעור ומרצה מחונן ובמקביל מנהל שירד לפרטי פרטים בתוכניות הבנייה של הישיבה והתנהלותה.
ריבוי הגוונים הזה מרצד כנורות קישוט צבעוניות המהבהבות בפסטיבל האורות בעיר העתיקה, מסחרר את העיניים ומבלבל את המחשבה המנסה לארגן תיאור מסודר של הרב ודמותו. דמותו הייחודית אינה נכנסת לתוך התבניות המקובלות של שבחי החכמים בהספדם, ולכן הנוסחאות הרגילות מחטיאות את המטרה.
מכיוון שמשימת ההספד גדולה ממידתי, ומכיוון שיש להתיירא מהוראת חז"ל ש"נפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהם", לא אנסה כלל את כוחי בהספד. אך להיפטר בלא כלום מחובתי לרבי איני רשאי ולכן אציע בשורות הבאות קוים לדרכו הייחודית בלימוד.
חלוץ הוראת החסידות ותורת הראי"ה
הרב הדרי היה איש האגדה. הוא לימד תנ"ך, מדרש, אגדת חז"ל, הגות הראשונים והאחרונים, מוסר, חסידות ותורת הראי"ה קוק. בכל התחומים האלה היה בקי מופלג וגם היה חלוץ בהוראתם השיטתית והסדורה בעולם הישיבות של זמננו. קונטרסיו "פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק" (ירושלים תשכ"א) היו מן הפרסומים הראשונים שהציגו בשפה פשוטה את עיקרי תורתו של הרב קוק לדורנו. שיעוריו בחסידות הקדימו בשנים רבות את התעוררות לימוד החסידות בישיבות ההסדר, וחלק נכבד מן ההתעוררות הזאת יש לזקוף לזכות תלמידיו שהפכו לר"מים וראשי ישיבות והפיצו את לימוד החסידות בישיבותיהם. ישיבת הכותל הייתה הישיבה היחידה שבה השיעור הכללי של ראש הישיבה היה שיעור באגדה ולא בגמרא.
מה הייתה דרכו של הרב הדרי בהוראת האגדה? כל מי ששמע ממנו ולו שיחה אחת התרשם מ"מופע הזיקוקין" (חולין קלז ב) של דרכו הדרשנית. הוא שזר בשיעוריו תנ"ך ופרשניו, מדרש ואגדה, הגות הראשונים והאחרונים, חסידות ומחשבת הראי"ה. הוא קישר בין מקומות מרוחקים זה מזה כדרכם של מדרשי חז"ל, הן בתוך החיבורים עצמם והן בין חיבורים וסוגות מתקופות שונות. יכול היה לשזור מערכה על מושג או רעיון מן המקום הראשון שבו הוא נזכר בתנ"ך ועד המקום האחרון שבו הוא נזכר כבדרך אגב בהערת שוליים של מחבר בן זמננו. בשיעור הכללי ביום חמישי אחרי הצהריים, הייתה מונחת לפניו ערמת ספרים, בתוך כל אחד מהם סימניות, ובמהלך השיעור היה פותח ומשתמש בכל המקומות המסומנים, שהצטברו לעיתים לעשרות מובאות וציטוטים.
תלמידים מתחילים לא הצליחו לעקוב אחרי רצף המקורות וקל וחומר שלא עלה בידם להבין מה הרעיון העולה מתוך המגוון הזה והיו מהם שהתייאשו בשלב זה. בשלב השני, כאשר התרגלנו לסגנון ולמהלך, היו רבים שהתפעלו מהיקף המקורות, מהשליטה ומהקישורים המפתיעים ועם הזמן אפילו למדו לחקות את הסגנון. ככל שנתרבו במשך השנים האמצעים לאחזור מקורות נהיה קל יותר גם למי שאינם מתקרבים לרמת הבקיאות של הרב הדרי לארגן דף מקורות רבגוני כדרכו של הרב. אולם המחרוזת הצבעונית הזאת לא הייתה העיקר אלא רק הלבוש החיצוני לתוכן הפנימי, לרעיון או למושג שהתפתח והתבהר תוך כדי סקירת מבחר המקורות השונים זה מזה באופיים ובסגנונם. לא כל מי שידע לעקוב אחרי השרשור ולחקות את אמנות החריזה ידע לרדת לשורשה של אמנות זו. המשימה של זיהוי החוט המקשר הפנימי והבנת הנקודה הרעיונית שעליה סבב והלך כל השיעור לא הייתה פשוטה כלל ועיקר.
אמנם, לעיתים היא תומצתה על ידי הרב במשפט אחד שהיה נשמע כפתגם חגיגי בסיומו של השיעור, אך בעצם הוטלה המשימה על השומע. קל היה להחמיץ זאת אם נתפסת לברק המחרוזת הצבעונית ולא חיפשת את החוט הסמוי שעליו נשזרו החרוזים יחדיו. מי שלא הצליח לעשות זאת החמיץ את השיעור. זכורני פעם אחת שבה נכנסנו לשיעור של הרב שג"ר אחרי שיעור של הרב הדרי והוא העיר את תשומת לבנו לעומק חידושו הגאוני של הרב. ריבוי המקורות ונקודות המבט איפשרו להכיר את מושא העיון במלוא רוחב היקפו, לחדדו ולהעמיק בו. מי שהתמיד והתרגל בדרך הלימוד והחשיבה הזאת סיגל לעצמו לא רק את היכולת לעקוב אחרי שיעוריו של הרב הדרי, אלא רכש לו דרך משמעותית מאוד בלימוד תנ"ך, אגדה והגות.
מלקט ניצוצות נשברים
דוגמה אחת מענייני דיומא: כדי לבאר את מושג ה"ספירה" חורז הרב את מניין ימי השבוע לקראת שבת: ראשון בשבת, שני בשבת וכו', את ספירת העומר ואת ספירת שנות היובל. מושג ה"מניין" מובא במופעים רבים, באגדה ובהלכה, החל מן התנ"ך ועד המקורות החסידיים, באגדה וגם בהלכה. כל המקורות הללו מתנקזים בסופו של דבר אל רעיון המובע בין היתר ב"שפת אמת" ולפיו הספירה מחברת יחידות בודדות סביב עניין משותף ומשמעות מלכדת. לכן הספירה לקראת השבת קושרת את כל ימות השבוע לרעיון השבת ולקדושה, הספירה לקראת העצרת נותנת משמעות של הכנה למתן תורה ולמלכות דוד לכל ימי ספירת העומר וספירת היובל קושרת את השנים אל מושגי החירות והקדושה העליונה. מניין אנשים הופך את היחידים לעדה ומפקד בני ישראל יוצר את היחד הלאומי.
ברמה הקוסמית והרזית הרי שעשר הספירות, שמתפרשות גם מלשון מספר וספירה, יוצרות את הקישור המשותף של חלקי הבריאה אל הבורא. יש לדון בשאלה אם הספירה משקפת מציאות או שהיא פעולה של האדם על גבי המציאות – ואם כך, אזי במעשה הספירה נעשה תיקון גדול באשר הוא זה שיוצר את התמונה המלכדת והמאחדת של פריטי המציאות הנבדלים.
במילים אחרות, הסופר מלקט ניצוצות נשברים ומפוזרים ומשיבם לאחדותם הראשונית הקודמת למספר: "ולפני אחד מה אתה סופר" (ספר יצירה א' ו'). כדי ליצור את המחרוזת הזאת שמסביב לרעיון המספר והספירה יכול היה הרב הדרי לאגד מקורות אין ספור, מכל רחבי התורה, וגם להצניע מקורות שהיו ידועים לו אך לא תמיד הוצגו באופן גלוי בשיעוריו, כדוגמת המקור בספר יצירה על האחד והספירות, או גישתו של אנרי ברגסון לזמן כמשך (וראו "שבתה של השביעית" לפרשת אמור).
סוד שמעבר למילים
הסגנון הלקטני של הרב הדרי דומה מאוד לסגנון כתיבתו של ר' צדוק הכהן מלובלין, אחד ההוגים הנלמדים והמצוטטים ביותר בבית מדרשו של הרב. הוא שונה מן הסגנון העיוני המעמיק בניתוח והסברה של הוגים אחרים שגם הם הופיעו בבית מדרשנו לא מעט, מהמהר"ל ועד הרב הוטנר ומהגות הראשונים ועד ליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן וכתבי הראי"ה קוק. על הדמיון התוכני והשוני הסגנוני בין ר' צדוק והראי"ה עמד הרב הדרי בעצמו באחד ממאמריו המוקדמים: "שני כהנים גדולים" (קובץ הראי"ה תשכ"ו), שבו התייחס לדמיון ולשוני בין שני הוגים אלו ודומה שהניח שם במרומז כעין מבוא לשיטתו שלו בהילוכו בין העולמות.
יתרונו של הסגנון הלקטני הוא דווקא בכך שאינו מסביר עד תום את הרעיונות ואת המושגים, אלא מאפשר ללומד למשש אותם במופעיהם השונים, בווריאציות שונות, בהקשרים שונים ובניסוחים שונים, ובכך מאפשר לו לגבש תובנה עצמאית, שאינה זהה לא למילותיו של הרב המסביר ולא להבנתו של חברך ששמע אף הוא את השיעור כמוך ועבר על אותם המקורות. חיבה יתרה הייתה אצל הרב הדרי לרעיון שלכל אדם יש האות שלו בתורה ולכל תלמיד המשבצת שמתאימה לו. בנוסף לכך, דרך הרמזים, הניצוצות והזיקוקין מאפשרת לרב שלא לומר את הדברים "עד הסוף", הן בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד" והן בבחינת דרך הלימוד המומלצת על ידי חז"ל לתורת הסוד, שאין מגלים אותה אלא לחכם המבין מדעתו.
הסוד במשנתו של הרב הדרי כלל לא רק את החכמה הפנימית הנסתרת, אלא גם מבחר מן החכמות החיצוניות שבישראל ובעמים. את ידיעותיו הנרחבות בשני העולמות הללו הצניע הרב בשיעוריו הפומביים והגלויים, והם נגלו רק למי שכבר נחשף לכך קודם לכן בעצמו, ואוזניו היו כרויות לכך, או כשהרשה לעצמו לחשוף טפח וטפחיים במסגרות מצומצמות וצנועות יותר, בבחינת "אין מגלין אלא לצנועים".
בשיעורי המבוא למורה הנבוכים לימדנו הרב שסוד אינו דבר שמסתירים באופן מלאכותי, אלא משהו שלא ניתן להסבירו באופן פשוט במילים, והדרך להעבירו היא לעורר את ההבנה בלב השומע, בבחינת "טעמו וראו". כשם שאי אפשר להסביר במילים טעמו של תפוח למי שלא נגס בו מימיו, כך אי אפשר להסביר במילים השגות רוחניות ורעיונות מורכבים למי שאינו מוכשר לכך. לכן, התועלת בריבוי ההסברה והביאורים מוגבלת. לכן השתמשו הנבואה, אגדת חז"ל והוגים ההולכים בעקבותיהם בדרך המשל והמליצה, הדימוי והקישור, כדי לקרב את הלומד אל הטעם והריח של הרעיונות, והעדיפו זאת על פני דרך ההסברה השכלתנית של הפילוסופיה היוונית.
אל תתרשמי מהכובע והפראק
היותו של הרב הדרי איש אגדה היא גם ההסבר לרבגוניות המופלאה שבה פתחתי את תיאור דמותו. עולם ההלכה מחייב צמצום, התמקדות והכרעה. עולם האגדה הוא עולם פתוח, עולם של "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים".
מעשה שסיפר לי בימי השבעה אחד מתלמידיו:
ישבתי איתו בשולחן בשמחה משפחתית, ורעייתי פרסה בפניו התלבטות אישית־מקצועית שעמדה בפניה. הרב נקט עמדה חד־משמעית. הסביר מדוע עליה לנהוג בדרך מסוימת וחרץ משפטו: כך יש לעשות ולא אחרת. הלכנו משם בתחושת אי־נוחות. רעייתי ידעה היטב עד כמה דעתו של הרב חשובה בעיניי, אך מצד שני היה לה קשה לקבל את הכרעתו הנחרצת. באותו ערב התקשר הרב הדרי לביתנו וביקש לשוחח עם רעייתי. היא לא הייתה בבית ולכן ביקש ממני למסור לה את המסר הבא: דעי שהשיחה שקיימנו היום הייתה שיחת רעים במסיבה, אל תתרשמי מהכובע והפראק, לא דיברתי כרב ושום דבר ממה שאמרתי אינו מחייב, עשי את הנכון בעינייך.
איש הלכה יכול לפסוק או לומר שאינו יכול לפסוק ולהעביר את ההכרעה לזולתו, אבל איש אגדה יכול בעת ובעונה אחת גם לחוות את דעתו בנחרצות וגם לאפשר לשומע לעשות כרצונו את ההפך הגמור, מכיוון שהוא מודע לכך שיש מקום גם לצד שכנגד.
רבים מתלמידיו של הרב הדרי לא עמדו על דעתו בשל כך. יש מהם שהתקשו לקבל את הנחרצות, יש מהם שלא ידעו לעכל את הסתירות. היו בישיבת הכותל וישנם גם היום ר"מים שהם אנשי הלכה מובהקים, אצלם אפשר היה ללמוד הלכה ולקבל דרך של פסיקה. סביב אישי ההלכה הללו הסתופפו התלמידים שביקשו את הדרך הברורה של ההלכה. אצל הרב הדרי קיבלנו את המעוף ורוחב הדעת של איש האגדה. מי שהיו לו הכלים לכך קיבל ממנו לא רק הרבה חכמה ודעת, אלא גם דרך הנהגה ברורה לא פחות מדרך ההלכה: אגדה למעשה.
