אחד הפיוטים שגורם לי לבכות ביום הכיפורים הוא "אלה אזכרה" – הקינה על עשרת הרוגי מלכות. בפתיחת הפיוט, לפי הנוסח המלא (מהדורת ילינק) שאינו מופיע במחזורים שלנו, מובא משל: "יום שלישי, יום שנבראו בו גיבורים, היך מה דאת אמר (יחזקאל כג, כג): שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם". המונח "שָׁלִשִׁים" מתייחס בפסוק ביחזקאל למפקדים ושרי צבא אך המדרש מקשר אותו לאילנות שנבראו ביום השלישי. ממשיך המדרש: "כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים [=רועדים]. אמר להן [הברזל]: מה לכם מרתתין? עץ מכם אל יכנס בי, ואין אחד מכם ניזוק". אם העץ יסרב לשרת כקתו של הברזל, לא יוכל הגרזן לגדוע את העצים.
המשל ברור כמעט מאליו. הוא מתריע מפני המסייעים לאויב, כאשר לא פעם תוצאותיו של סיוע כזה היו קטסטרופליות. סכנת ה"קתות" האלה התממשה פעמים לא מועטות בהיסטוריה היהודית לדורותיה. אחד הראשונים שבהם, אם לא הראשון, הוא טיבריוס אלכסנדרוס, בן למשפחה יהודית חשובה באלכסנדריה של מצרים שהפך ליועץ הראשי של טיטוס הרשע במלחמתו נגד מורדי יהודה. מדורותינו נוסיף את אוטו ויינינגר "הראוי לדיון מיוחד", את היֵווסֶקציה הקומוניסטית, ואת ה־American Council for Judaism האנטיציוני. בימי הביניים היינו עדים לשורה לא מבוטלת של "משומדים" שהפכו לצוררי ישראל. ביניהם בולטים ניקולאוס דונין בצרפת, פבלו כריסטיאני, יהושע הלורקי ושלמה הלוי מבורגוס בספרד, ובמיוחד אבנר מבורגוס שהצדיק את הרציחות והגירושים, בטענה שרק קומץ קטן של יהודים ייגאל, לאחר שרובם יישמדו.
דרייפוס של המאה ה־16
דמות נאלחת נוספת היא יוהאן פפרקורן שר"י, שהורשע בעוון גנבה וכדי למנוע את העונש שציפה לו התנצר ומצא מקלט אצל הדומיניקנים. הוא הפך למומחה לכתבים הכתובים עברית, חיבר בחסות הדומיניקנים כתבי פלסתר נגד היהודים, וגרם ל"מלחמת הספרים" בראשית המאה ה־16. פפרקורן השמיץ את התלמוד, והקיסר מקסימיליאן הראשון הסמיך אותו להחרים ספרים יהודיים, ואכן כך הוא עשה.
מנגד, רבים התערבו לטובת היהודים, והדבר גרם לפולמוס רחב. בראש המגינים על התלמוד עמד אחד מגדולי ההומניסטים של התקופה יוהאנס רויכלין, בקיא בשפה העברית ואף בקבלה, שאותה ניסה לקרוא, כרבים אחרים בתקופתו, קריאה נוצרית. גדול מוריו היה ר' עובדיה ספורנו, שפירושו מלווה את המהדורות הקלאסיות של החומשים. פפרקורן התקיף את רויכלין ואת ההומניסטים, וכך הפכה הפרשה לוויכוח סוער בין הנאורים והחשוכים, מעין "פרשת דרייפוס" של המאה ה־16. באופן פרדוקסלי תרם הוויכוח רבות לערעור השמרנות הקתולית והחיש את התהליכים שהביאו את הרפורמציה.
זכרו של רויכלין מצוי בכל בית יהודי ששומר על ארון הספרים הקלאסי. ההומניסט היהודי הגדול של המאה הי"ט, ר' ישראל ליפשיץ, מזכיר את רוכילין בפירושו למשנה "תפארת ישראל" כשהוא דן בסוגיית האלמוות וכותב שהקב"ה שהוא צדיק בכל דרכיו ייתן שכר לחסידי אומות העולם שהיטיבו עם האנושות ועם ישראל. ולכן מוכרח להיות עולם הבא, מאחר שכמה מחסידי אומות העולם ורויכלין בתוכם לא קיבלו את שכרם כלל בעולם הזה:
כהחסיד רייכלין שהערה נפשו למות להציל שריפת הש"סין שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רס"ב ע"י הסתת המומר פפעפפעקארן ש"ט עם הכומרים קשר של רשעות שלו. ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ"ל לחזרה. ועי"ז רדפוהו רובו וימררוהו אויביו הכומרים, ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו.
ור' ישראל מוסיף: וכי היה עולה על דעתך "שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעולם הבא… חס ושלום, והקב"ה לא מקפח שכר כל בריה".
סעד אידיאולוגי לאויב
אך היה גם סוג אחר לגמרי של קתות המסייעות לברזל. היו אלו יהודים קרובים שטעו והטעו. דוגמה? אביא אותה מהפתיחה לגרסה אחרת של המדרש "אלה אזכרה" (אוצר מדרשים' מהד' אייזנשטיין), שתולה בהם את הסיבה להרג עשרת החכמים: "אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו: מה הפסדנו בזה שנחרב הבית? הרי יש בינינו תלמידי חכמים שמדריכים את העולם בתורתו ובמצותיו". פריצי דור אלו הם החכמים הנותנים בדבריהם ובהשקפותיהם סעד אידיאולוגי לאויב, כאשר הם מציגים את היהדות כתרבות רוחנית עילאית, שלכאורה איננה זקוקה לבתי מקדש, לטריטוריה או לפוליטיקה – אותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים "טועים" בהם.
ובימינו, לחלוטין לא מפתיע שבעניין זה הקצוות האידיאולוגיים מתאחדים: בקצה האחד מועלות טענות כאלו בעולם האולטרה־חרדי, כשהיהדות מצטמצמת שם בד' אמותיו של בית המדרש; אך גם בקצה השני, בשמאל הקשת (וקל וחומר מעבר לה), שומעים אנו שהיהדות איננה מתבטאת ביחס אל האדמה והמדינה, אלא בתרבות על גילוייה השונים. באידיאולוגיות אלו הניכור למדינה הופך להיות לאידיאל, ורק ה"ספר" נותר כטריטוריה של העם היהודי.
להבדיל, גם פרנץ רוזנצווייג ("יהודה הלוי" בעברית), אחד הגדולים והחשובים בין ההוגים היהודים בעולם החדש, אהוב נפשי, ראה בניכור אידיאל. הגותו היא מעין רומנטיזציה של ימי המדבר, של הקיום היהודי הגלותי כמו שהוא. כשבדרך חזרתו לעמו הלך לבית הכנסת ביום הכיפורים וראה את אחיו היהודים לובשים את הקיטֶל, החלוק הלבן שבו מלבישים את המת, נולד בו זרע התובנה הפרדוקסלית שהעם היהודי חי חיי נצח, בגלל שהוא כבר מת. האמנם מת? בעיני רוזנצוויג העם מת מוות פוליטי ובעצם גם מת להיסטוריה ולמלחמות שבה. אך לדאבוננו הוכיחה השואה שהאידיאל של רוזנצוויג לחיי נצח לא־היסטוריים איננו אפשרי כלל. עמלק ארב לעמנו באירופה. לבי אומר לי שבסוף ימיו הקצרים הוא חזר בו, אף על פי ש"זכה" שלא לראות את ימי שלטון השטן.
דרך אגב, אולי בגלל משל זה שומר אני על פטיש ישן של אבי ז"ל שקתו מעץ, כי לפטישים החדשים קת מברזל. למה קלקלה הטכנולוגיה המודרנית משל ולקח חשובים בני 2,000 שנה? מה אומר לכם, זה איננו המקרה היחיד.
