כשם שניתן ללמוד מאבן החולפת על פנינו באוויר על היד שהשליכה אותה, כך ניתן להבין מהתבוננות בתופעת החיים עצמה על בריאתה והכוונה שבתוכה. מהתבוננות בתופעה זו עולות מספר תובנות מרתקות הרלוונטיות לשאלת היגיעה והמנוחה, המלווה את העם היהודי מאז היווסדו כל שבוע בשבת ופעם בשבע שנים בשמיטה.
בניגוד למקובל בעבר, אין בנמצא “חומר ויטאלי“ הנושא את תופעת החיים. הן האבנים הדוממות והן היצורים המורכבים ביותר עשויים בדיוק מאותן אבני־בניין בסיסיות, כאשר השוני הנו סדר החלקיקים. על־פי חוקי התרמודינמיקה המערכת שואפת לאי־סדר מקסימלי (אנתרופיה), שמשמעותו פירור הגבולות בין התא לבין סביבתו, ומוות. החיים, או הסדר, נשמרים רק בזכות השקעה מתמדת של אנרגיה מן החוץ ולכן הם זקוקים להזנה מתמשכת (חום, חמצן, נוזלים ומזון).
הדבר השני שמאפשר את הופעת החיים הנו הגבלת הכאוס התמידי כדי ליצור תופעה חדשה באמצעות תיעולו לכיוונים מסוימים. לא ניתן “לסדר“ את אי־הסדר הפנימי של החיים, אך באמצעות השקעת אנרגיה על־פי דפוס מסוים ניתן להגביל את מנעד האפשרויות שבתוכן יכול להתנהל אי־הסדר. הגבלה זו איננה מוחלטת, ודרגות החופש הניתנות לחומר הן חלק מסוד הקיום של היצור החי. חופש זה משמעותו אקראיות: מוטציות המאפשרות התמודדות עם תנאים משתנים והעברת יכולות חדשות לדור הבא, אך הן עלולות להביא גם לסרטן.
אך מנין “יודע“ החומר לסדר את עצמו? מקור הסדר הנו במידע, ה־DNA, המקודד אף הוא בסה“כ על חומר פשוט, אך צורתו והקשרו מאפשרים לו להכווין את המערכת לכיוון בר־קיימא באמצעות סדרה של פקודות היוצרות את מנגנון המגבלות שמביא ליצירת מבנים מֻכווני־מטרה מתוך הכאוס. מידת המידע הדרוש תלויה במורכבות או באחידות של המערכת. בגביש, למשל, אין צורך במידע רב מכיוון שסידור האטומים ידוע. אך ככל שהמערכת פחות מחזורית ויותר כאוטית כך יש צורך במידע רב יותר כדי לנהל אותה, כגון הגנום האנושי.
קיום החיים תלוי בהעברה בלתי־פוסקת של מידע, בתוך היצור החי עצמו ולדור הבא אחריו, אלא ששכפול המידע גורר עמו גם טעויות בהעתקה. טעויות אלו הן מצד אחד המקור לסרטן אך מצד שני גם המקור למוטציות חיובית שמשפרות את יכולת ההישרדות של היצור החי.
חיבור מחודש למקור המידע
כשם שהגוף מורכב מרשת של יחידות חיים קטנות (תאים), המרכיבות רקמות, איברים וכן הלאה, כך גם החברה היא רשת של “יחידות חיים“ קטנות: אנשים המרכיבים משפחות, המרכיבות קהילות, וכן הלאה.
העשייה הכלכלית הנה תנאי הכרחי לקיומה של חברה אנושית, שכן היא מטמיעה לתוכה משאבים מן החוץ, אבל כשהיא לעצמה היא איננה אלא כאוס אחד גדול והיא איננה הופכת את החברה ל“חיה“ במובן העמוק של המילה. סך הפעילות הכלכלית נמדדת ב“צמיחה“, אלא שלצמיחה אין כיוון, כשם לאי־סדר אין בהכרח דינמיקה של חיים גם אם הוא מאוד פעיל ודינמי. כמו באורגניזם, יצירת מרקם חברתי בריא דורשת הכנסת סדר מסוים בתוך אי־הסדר.
את הסדר המאפשר את החיים הביולוגיים אנו משיגים, כאמור, באמצעות החלת מגבלות על שטף הפעילות חסרת הסדר, שמקורן במידע שעבר אלינו בתורשה. מגבלות אלו מצמצמות את מספר האפשרויות הזמינות, אך לא נוגעות כהוא זה ביכולת הבחירה החופשית העצמית של כל פרט ופרט בתוך המערכת (גם בגוף, כל תא פועל כיחידה עצמאית), וזה סוד האיזון שבין הסדר לאי־הסדר שמאפשר לחיים להופיע. אני רוצה להציע שבתחום הכלכלי־חברתי המגבלה המרכזית שניתן להטיל תוך שמירה על האיזון הזה היא המנוחה הקולקטיבית.
כל פרט זקוק למנוחה, ולכן דואג לעצמו לזמנים לחופשה, להתפתחות מקצועית, למשפחה וכדומה. אך מנוחה שכזו מתרחשת מטבעה בזמנים שונים עבור כל אחד ומהווה פריט נוסף בתוך אי־הסדר הכללי. לעומת זאת, השבת והשמיטה בעקבותיה מציעות מנגנון חברתי שבמבט שטחי נראה כמגביל את שטף החיים אך במבט מעמיק יותר מאפשר את עצם הופעתם ואת משקל הנגד לאנתרופיה החברתית.
היכולת ליצור מנגנון כזה בכל שבוע, בכל שמיטה ובכל דור מחדש תלויה בהעברת מידע מדור לדור שעל־פיו הוא נוצר, מעין DNA חברתי. כאמור, העתקת מידע זו איננה יכולה להתרחש ללא שגיאות, הצופנות בתוכן הזדמנויות גדולות לצד סכנות גדולות. אילו הייתה העתקה מושלמת היינו זוכים לסדר מופתי החוזר על עצמו, מסורת אחידה ומדוקדקת אך חסרת יצירתיות, שאיננה אלא קיפאון חברתי שאינו מסוגל להתמודד עם שינויים חיצוניים (כגון יכולת ההישרדות הייחודית של העם היהודי לעומת קריסת אימפריות שקפאו על שמריהן). מצד שני, שגיאות גדולות מדי, או עודף יצירתיות, יכולות לגרום נזק למערכת כולה, בדומה לתאים סרטניים שיצאו מכלל שליטה.
מקור המידע, במקרה שלנו, הינו התורה והמסורת היהודית לדורותיה. באופן מובנה, חלות שגיאות בהעתקת המידע מדור לדור – החל משגיאות טכניות ידועות בהעתקת התלמוד וספרי הראשונים, וכלה ב“שגיאות יזומות“ בדמות פרשנות יצירתית. באשר לשבת, פרשנויות אלו, מעין “מוטציות“ תרבותיות, עלו לאורך הדורות והכניסו בשבת שינויים משמעותיים שהתאימו אותה לתקופות שונות (לפעמים גם לחומרא, כגון איסור החשמל). מסכת שביעית עצמה מתייחסת למקרה כזה באשר לאחד מפרטי השמיטה ואומרת: “כך היתה הלכה בידן ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני“ (ירושלמי שביעית א, ה). כלומר, מסירות נפש על עניין מסוים יכולה לגשר על פער במידע ולהתחבר מחדש למקור המידע עצמו.
שמיטה לחשיבה מחודשת
באשר לשמיטה, דומה שטרם התרחשה אותה “מוטציה“. אמנם הרב קוק חידש את “היתר המכירה“ אך מעבר אליו טרם נוצק למושג השמיטה תוכן רלוונטי לימינו, בהם בקושי 3% מהאוכלוסייה עוסקים בחקלאות. כיצד ניתן להגשים את חזונו העמוק יותר של הרב קוק לגבי השמיטה, המופיע בהקדמה לחיבור ההלכתי “שבת הארץ“, בו לפיו השמיטה היא מנגנון המביא ל“הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים“ שיכול לעבד “ולהעלות את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם“?
חשיבה מחודשת על מהות היגיעה והמנוחה, כמחוללי הסדר החברתי, יכולה להיות כיוון טוב להתחיל איתו. ישנם גם תחומים מעשיים שיכולים להיתרם משיח זה, כגון אתגרי שוק העבודה הקופצני או משבר הפנסיה ההולך ומתרגש עלינו. לדוגמה: הרחבת מנגנון שנת השבתון כדי לאפשר מעבר בטוח ממקצוע אחד לשני מבלי להיפלט משוק העבודה, כאשר שנות המנוחה “יוחזרו“ בדמות פרישה מאוחרת שתמנע את קריסת מערכת הפנסיות.
ומה לשמיטת תשפ“ב לפרשת בהר תשע“ח? כשם שאיננו מתחילים להתכונן לשבת בשש בערב, הרי שאם רוצים שהשמיטה הבאה תמשיך את הבשורה שהחלה לנבוט בשמיטה הקודמת, יש להתחיל להתכונן מבעוד מועד.
