יעקב ובנו יוסף הולכים לעולמם בפרשת הסיום של חומש בראשית. אבל לא תחושת פטירתם מייצגת את פרשתנו אלא חייהם – "וַיְחִי יַעֲקֹב". בתפיסתנו האמונית והלאומית, חיי האדם הם שקובעים את זכרו הרבה יותר ממותו. ציון מותו של אדם אמור רק להעצים את משמעות חייו, המתמצית במה שאנו, כממשיכי דרכו האמונית והלאומית, נזכור מאישיותו.
בהיבט הזה, חומש בראשית, וביתר שאת הפרשות החותמות אותו, הוא מאבק על תוכן הזיכרון העברי. מה שקובע הוא מה שנשאר בתודעתנו כמעצב את עולמנו.
תפיסה זאת מתפתחת החל מהבריאה עצמה. לא הפרטים "המדעיים" או "ההיסטוריים" של בריאת העולם מובילים את פרשת בראשית אלא משמעותם האנושית, האמונית והמוסרי, והאופן שבו עלינו לתפוס את מקומו של האדם בעולם. כן הדבר אף ביחס לאבות ואימהות האומה. כל אחד ואחת מעמנו אמורים לשתף את חייהם כחלק אינטגרלי מחיינו שלנו: אברהם ושרה העושים נפשות לאמונת הייחוד, יצחק המשחזר את בארות אביו, יעקב שאינו רוצה להיהרג וגם אינו רוצה להרוג ועוד.
יוסף מסמן בין השאר את אותו ממד בתוכנו המנסה להרכיב יחד חלום ומציאות. אין לדעת מה גובר על מה, החלום או גילויו במציאות. גם אין אנו מסוגלים לסמן במדויק בחיינו את הקו התוחם בין חלומות, שאיפות ותוכניות, ובין מימושם או החמצתם. אדם יכול לחיות בתוך עולמו הפנימי באופן מוחשי ביותר, ולהפך: אדם יכול לחוש כמרחף ומנותק מרוב המעשים שמעסיקים אותו בפועל במשך יומו.
העתיד כבר כאן
פרשתנו מבקשת להגיע לשלב מתקדם יותר במאבק על הזיכרון. אפשר ללמוד ממנה שהזיכרון אינו רק פעולה פסיבית, דהיינו אנו זוכרים את שקרה לנו ואת מה שהגיע לעינינו ולאוזנינו. מסתבר שאנו יכולים גם להדריך את הזיכרון, ולהחליט במידה מסוימת מה הוא יכיל.
כאשר יעקב מבקש מיוסף שלא להיקבר במצרים אלא להיקבר עם אבותיו, הוא מגדיר את בקשתו כעשיית "חֶסֶד וֶאֱמֶת". מילות צופן אלה עברו עד לכאן מאוצר המילים של בית אברהם (למשל כ, יג, כד; כד, מט). את הבקשה הנחרצת היה יכול יעקב לבקש מבנו מבלי לקשר זאת עם השילוב הפלאי של חסד ואמת. אולם בצריבת התודעה של יוסף, ובאמצעותה של כולנו, השילוב בין חסד לאמת הופך למקור מחייב בגיבוש מעשינו.
גם שיחתו הנוספת של יעקב עם יוסף רצופה קביעות עקרוניות אשר אמורות להשתתף דרך קבע בשיח הבין־דורי בעמנו: נקודת המוצא היא התגלות ה' והבטחתו, ההמשך הוא השילוב ההכרחי בין עם ישראל לארצו, ולבסוף נצרבת בזיכרוננו שאלת הזהות העצמית הקבועה: "וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מח, ח). ללא הרף, הזיכרון ההיסטורי שלנו דורש מעצמנו ומילדינו להגדיר את זהותם.
כמשתתפים פסיביים לכאורה במפגש בין יעקב ליוסף, אנו נושאים עימנו לא רק את הדו־שיח המכונן הזה, אלא גם מתרשמים ממקומה של הברכה ומהדומיננטיות של הדור הבא. הברכה מתעצמת כאשר אנו מתבשרים שהיא אינה חד־פעמית אלא ברכה של המשך – "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (מח, כ). דהיינו, אותו ישראל שמברך את בנו בפנינו, הוא גם ישראל לדורותיו שימשיך לברך ברכה זאת.
יעקב אבינו לא רק מעצב את מה שנזכור מאירוע פטירתו, אלא במידה מסוימת קובע לנו את מה שנחווה בעתיד: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם" (מח, כא). הנה אתם יכולים כבר עתה לחוש באופן ממשי את מותי, אף שאני עדיין כאן. אני משתתף עמכם בתחושת הבדידות הקשה שמותי גורם, ומבחינה זאת היא מתחילה כבר כעת. אבל ה' עמכם, והוא שישיב אתכם לארצכם. יושם אל לב: לא רק שתגיעו לכנען אלא "תשובו" לשם, ולא כארץ זרה אלא כ"ארץ אבותיכם".
גם הברכות והאמירות לבנים ולשבטים יש בהן עיצוב העתיד מתוך ההווה, ואף קביעת אותם דברים שראוי לזכור, ואיתם דברים אחרים שאין אנו מוכרחים לזכור באותה מידה של אינטנסיביות. "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, ב). יעקב קובע כאן את הרלוונטיות של המושג "אחרית הימים" כחלק אינטגרלי בשיח העברי לדורותיו. הוא אף אומר "יקרא" ולא יקרה, ואולי רומז בכך שהדבר המכריע הוא מה שנכתב וייכתב עלינו ומה שנחליט לקרוא ולהפוך לספרי החיים הלאומיים שלנו. כשהוא אומר לבניו את עתידם הוא במידה רבה קובע בכך את מה שייראה להם כמוביל וכמשפיע בחייהם.
קדימון ליציאת מצרים
אחת מתמונות הסיום המדהימות של החומש היא מסע הקבורה של יעקב, המתנהל ממצרים ועד כנען. ניתן לכנות זאת בזהירות כמעין יציאת מצרים זוטא. המהלך נעשה לא רק משום ההכרח שיעקב ייקבר עם אבותיו בחברון, ולא רק כדי לגבש עוד יותר את הקשר ההכרחי של בני ישראל לארצם. מעבר לאלה, מופיעה כאן בפועל האפשרות לצאת ממצרים ולעלות ארצה, לא רק כחזון אלא גם בממשות. יעקב אבינו נוטל עוד מעשה אחד השייך לעתיד ומעביר אותו להווה של בניו: הנה כבר אתם עושים את הצעדים המעשיים הראשוניים ליציאה מהמקום הנוכרי הזה אל מולדתנו.
המילים "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ־לֹהִים אֶתְכֶם", שיוסף אומר בטרם מותו (נ, כד), הן הסיום "המוחץ" של פרשת הזיכרון הזאת. פקודת יום מותו היא שהשם יפקוד אותנו מגלותנו ומצרותינו כדי שלא נהפוך חס ושלום לנפקדים, לאלה ששוכחים את מה שנצטווינו לזכור ולהזכיר.
