המהפכות השונות שמבצע השר לשירותי דת מתן כהנא במשרדו, החזירו את העניין הציבורי אל סוגיית שירותי הדת במדינת ישראל ושאלת התאמתם למציאות חיינו במאה ה־21. עד כה, מה שמשך את מוקד תשומת הלב היו תחומי הכשרות והגיור. ואולם לא פחות חשובה היא סוגיה אחרת, שגם לגביה נכנס השר עם הבטחות וציפיות גדולות, אך למרבה הצער בעניין זה טרם נרשמה התקדמות כלשהי. מדובר בסוגיית מינוי רבני ערים.
בעבור האוזן הרגילה עשוי העניין כולו להישמע מעט אזוטרי ואף שולי, במיוחד ביחס לנושאים האחרים שצוינו. מדוע כה חשוב איזה רב ימונה באיזו עיר? ועד כמה תושבי העיר בכלל מכירים את הרב הראשי שלהם? ואולם זהו רושם מוטעה. ראשית, עצם העובדה שנושא זה נחשב אזוטרי בעיני רבים כבר מעיד על הבעייתיות. מתפקידו של רב עיר לשרת את תושבי עירו, לספק להם שירותי דת ולהוות עבורם מגדלור רוחני. רבני ערים, שלבכירים שבהם שמורים מקומות במועצת הרבנות הראשית, אמורים לקחת חלק מרכזי בייצוג המורשת היהודית בקרב הציבור בישראל ומחוצה לה, ושכרם ותנאי העסקתם משקפים ציפייה זאת מהם. העובדה שרבים בישראל אינם מכירים את רבני עירם, מעידה על כשל בתפקודם.
אך יתירה מכך, רבני ערים ממלאים תפקיד חיוני בהיבט רחב בהרבה, ובמיוחד נוכח המהפכות האחרונות שמקדם השר כהנא. לקראת אוגוסט 2023 תתקיים מערכת בחירות על זהות הרבנים הראשיים הבאים של מדינת ישראל. בגוף הבוחר, המונה 150 איש, כלולים שלושים רבני הערים הגדולות, אך לעשר מהן אין רב עיר שמכהן על תקן קבוע. לזהות הרבנים שייבחרו לערים הללו יש השפעה חשובה על זהות הרבנים הראשיים. סוגיה נוספת שתושפע מזהות רבני הערים היא הכשרות. עוד לפני פתיחת שוק הכשרות לתאגידים, בחודש הבא ייפתחו אזורי הכשרות, כך שרב עיר אחד יוכל לתת כשרות בעיר אחרת, כפי שקורה בתחום הנישואים. בהיעדר מינויים של רבני עיר, גם שוק הכשרות יזכה לפחות נותני כשרות.
אבל הסוגיה המשמעותית ביותר הקשורה לרבני ערים היא תחום הגיור. כדי להקל על תהליך הגיור ולהביא להגדלת מספר המתגיירים, מבקש השר כהנא לאפשר לרבני עיר להקים בעצמם בתי דין לגיור ולגייר את האנשים שפונים אליהם. ההנחה היא שרבני ערים יהיו זמינים וקרובים יותר למתגיירים הפוטנציאליים, ויוכלו לעודד אותם ולהקל עליהם את תהליך הגיור. כמובן, תנאי חיוני למהפכה זו הוא קיומם של רבני ערים מתפקדים, שיכירו את תושבי מקומם ויהיו קרובים אליהם. אך אם דבר זה אינו מתקיים – במה תועיל מהפכת הגיור? למהפכת הגיור אין היתכנות ללא טיפול נכון בסוגיית מינוי רבני ערים, ועל כן לא רק שהאחרונה חשובה לא פחות מהראשונה – היא גם קודמת לה.
הנחתה מלמעלה
הנה כמה נתונים על המצב העגום של תחום רבני הערים בישראל. כיום ישנן 30 רשויות מקומיות אשר מתנהלות בלי רב עיר במינוי קבוע. הרשימה כוללת לא מעט רשויות מרכזיות, מצפון ועד דרום, ובהן תל־אביב, חיפה, רמת־גן, כפר־סבא, הרצליה, מצפה־רמון, בית־שמש, חריש ואפרת. מדובר בקרוב ל־30% מכלל הרשויות המקומיות עם תקן לרב עיר, שמספרן הוא 110. כך שגם אם תוענק הסמכות לרבני עיר לגייר, יירשם חוסר משמעותי של כשליש בהיצע בתי הדין הפוטנציאליים לגיור.
הלכה למעשה, בכל המקומות שאין בהם מינוי קבוע, מי שקיבל לידיו את הסמכות לספק את שירותי הדת הוא רב ממלא מקום, שמונה על ידי מועצת הרבנות הראשית. מינוי זה אמור להיות זמני אך בפועל הוא מתקיים במשך שנים רבות, בהיעדר מינויים קבועים. מינוי זמני זה איננו דורש את הסכמת המועצה המקומית, ויכול להיות כפוי עליה.
כך אירע, למשל, בכפר־סבא. בשנת 2017 הודח מתפקידו רב העיר לאחר שהתברר שהוא אינו מתגורר בעיר. כממלאי מקום זמניים מונו הרב דוד אוחיון מאלפי־מנשה בתחום הכשרות, והרב ראובן הילר מהוד־השרון בתחום הנישואים. עם כניסת הרב יצחק יוסף לתפקיד נשיא מועצת הרבנות הראשית, החליטה המועצה למנות את הרב אוחיון כאחראי גם לתחום הנישואין. אלא שעיריית כפר־סבא התנגדה להחלטה, עקב סכסוך בין ראש המועצה הדתית לרב אוחיון, והיא עתרה לבג"ץ נגד המינוי. בג"ץ דחה את העתירה, והרב אוחיון מונה לתפקיד ממלא המקום. מאז, זו תמונת המצב בכפר־סבא: רב העיר, שבאופן רשמי מכהן כרב היישוב אלפי־מנשה ואינו מתגורר בעיר, מונה בניגוד לרצון השלטון המקומי.
הענקת הסמכות לרבני ערים לגייר תכלול מן הסתם גם את ממלאי המקום. אבל במציאות כזו, שבה ממלא המקום כלל לא מתגורר בעיר (ולעיתים הוא מרוחק ממנה, כמו רבו של עמק חפר שמעניק כשרות על תקן ממלא מקום לעיר רמת־גן), וּודאי שאינו מכיר את האוכלוסייה המקומית, קשה לשער ששיעורי הגיור יגדלו. במיוחד הדבר רחוק מלהתקיים במקום שבו המועצה המקומית מסוכסכת עם הרב ממלא המקום.
על דעת המקום
לכאורה, הפתרון פשוט. למנות רבני ערים בכל המקומות החסרים, ולהתחיל לגייר באופן המוני. אבל זהו פתרון רחוק, עד כדי בלתי אפשרי. כיום, תהליך המינוי של רבני עיר בחוק הוא ארוך ומסורבל. הוא מורכב מאסיפה שכוללת נציגים שונים, שמינויו של כל אחד מהם עלול להתעכב בשל התנגדויות שונות. בנוסף לכך, כדי למנות רב עיר קבוע נדרשת הסכמה בין ראש הרשות המקומית לשר לשירותי דת, שלו אינטרס פוליטי מובהק במינוי. כתוצאה מכך, בכל מקום שבו לא הובטח לשר מינוי שיהיה מטעמו ולטעמו, לא מונה רב עיר. בשבע השנים האחרונות, כלומר מדצמבר 2015, מונו רק שישה רבני ערים – האחרון בעיר לוד. מבקר המדינה כבר התריע בשנת 2018 על הכשל בתהליך מינוי רבני הערים, אך דבר לא נעשה כדי לשנות את המצב.
למנות רבני ערים במציאות הנתונה ולהשלים את החוסר שהצטבר במשך שנים רבות – נראה אפוא כמשימה כמעט בלתי אפשרית. אם נוסיף לכך את העובדה שכהונתם של רבני ערים אינה קצובה, ולכן אין דרך סלולה כיום להחליף רבנים מכהנים, יובן עוד יותר מדוע גם אם תינתן הסמכות לרבני ערים לגייר, מעטים מאוד יעשו זאת. רבנים לא מעטים מונו מטעם מפלגת ש"ס, וקשה לראות אותם מקבלים את הסמכות שהשר כהנא מבקש להעניק להם. מעבר לכך, עוד עשרות רבנים מכהנים הם מינויים ותיקים (מלפני שנות התשעים) וקשה להאמין שהם יחבקו את הרפורמות שהשר מבקש לקדם. כך שבפועל, קשה לראות רבני ערים רבים שירצו לגייר.
באופן אירוני, מסתבר שמי שעמד על הבעייתיות במצב הזה הוא השר כהנא עצמו. ביוני 2020, כאשר היה חבר כנסת, הוא שלח מכתב לשר לשירותי דת דאז יעקב אביטן, ובו דרישה תקיפה להסדיר את נושא מינוי הרבנים. "מדובר בסוגיה שלא טופלה במשך שנים רבות והביאה לפגיעה קשה בשירותי הדת בערים ויישובים רבים בארץ, ומחייבת טיפול מיידי ללא דיחוי", כתב ח"כ כהנא. דרישתו מהשר הייתה ברורה: לגבש תוכנית עבודה קצובה למינוי רבנים, לערוך מיפוי של כלל רבני הערים אשר עתידים להגיע לגיל פרישה, לקבוע תוכנית עבודה שתדאג למצוא רב מחליף לפחות שלושה חודשים לפני פרישתו, ועוד. והנה אנו מצויים כעת כבר חצי שנה בתוך כהונת השר כהנא, ואף שינוי לא נרשם בתחום. אפילו רב עיר אחד – לא בתל־אביב וגם לא ביישוב דתי כמו אפרת – לא מונה בתקן קבוע.
כדי לפתוח את הפקק ולאפשר למנות רבני ערים – כך שלרפורמת הגיור, כמו שאר המהפכות שמתכנן השר כהנא, תהיה משמעות אופרטיבית – יש לשנות את אופן בחירת רבני הערים. היעד צריך להיות העתקת הסמכות למינוי רב עיר מהמשרד לשירותי דת לרשות המקומית. במקום מינויים פוליטיים ואסיפה מסורבלת, יש להטיל את מלוא האחריות למינוי רב מקומי על השלטון המקומי, כאשר מועצת העיר, המייצגת את תושבי המקום, תהווה את הגוף הבוחר, ואילו המשרד הממשלתי ישמש כרגולטור בלבד לבחינת כשירות ההליך. תהליך שכזה יהפוך את מינוי הרב המקומי להליך קל ומהיר, יפתח חסמים שתוקעים את המערכת שנים רבות, ובעיקר – יחבר את רב העיר הנבחר אל ציבור בוחריו.
שינוי נוסף שיש לבצע הוא קציבת כהונת רבני הערים, עד עשר שנים. בקציבת כהונה אין הכוונה לשלול מרבני ערים את האפשרות להמשיך לשמש בתפקידם, כפי שקורה עם הרבנים הראשיים, אלא רק להעמיד אותם לבחירה מחודשת עם תום הקדנציה. מהלך זה יספק לרשות המקומית תחנת יציאה במקרה שהרב המקומי איננו ממלא את תפקידו נאמנה, ואינו מקובל עוד עליה או על הציבור. באופן זה ניתן יהיה לרענן את מערך רבני הערים ולהזרים דם חדש במערכת הממוסדת. רבני הערים יידרשו להוכיח את עצמם וידאגו לכך שהציבור ונציגיו יכירו אותם ויבחרו בהם שוב. בקונסטלציה שכזו, קיים סיכוי סביר יותר שהרב המקומי יגרום ליותר אנשים להגיע לבית הדין שלו להתגייר.
ודבר אחרון שיש לעשות, הוא לרענן ולהרחיב את הקריטריונים למינוי רבני ערים. כיום, רק מי שהוא בעל כושר לרבנות עיר מטעם הרבנות הראשית יכול להתמנות לתפקיד. אך בפועל, ישנם רבים וטובים שאין להם תעודת כושר כזו והם ראויים לתפקיד. כאלה הם למשל רבני יישובים בעלי ותק של עשר שנים לפחות וניסיון מוכח במתן שירותי דת וניהול קהילות. אחרים הם ראשי כוללים גדולים לרבנות, בעלי ותק רב־שנים. אין סיבה שרבנים אלה לא ימונו לתפקיד רב עיר, אם הם מקובלים על הציבור ונבחריו. בדרך זו נוכל להרחיב את מצאי הרבנים, ולרשויות המקומיות תינתן אפשרות בחירה רחבה יותר במינוי רב שיתאים לאוכלוסיית המקום.
לשוב אל הפוליטיקה
מידיעה אישית, השר כהנא מעוניין בשינוי התקנות בדבר מינוי רבני ערים ברוח הדברים, ואולם מסיבות לא ברורות העניין מתעכב. ראשי רשויות שמעוניינים במינוי רב עיר מתעכבים בעצמם בקידום המינויים, שכן הם מחכים למשרד לשירותי דת, והמערכת ממשיכה להיות תקועה. כך קורה שאף שעברו שישה חודשים מכניסתו של השר הסרוג לתפקיד, דבר לא השתנה ובינתיים לא מונה אף רב חדש.
אם יש איזושהי ציפייה שרפורמת הגיור תשנה את המצב בתחום, יש לדאוג תחילה להסדרת נושא זה. רק כשימונו עשרות רבני ערים כמתבקש, ועל פי הרוח הזו, משהו באמת יוכל להשתנות.
והערה אישית לסיום: שימשתי שנים לא מעטות כרב קהילה בנתניה, ותמיד ברחתי מעיסוק בפוליטיקה. חשתי שפוליטיקה ורבנות לא הולכים יחדיו. אבל מאז שנכנסתי לתפקידי כאחראי מיזם רבני ערים ומועצות דתיות בתנועת נאמני תורה ועבודה, גיליתי שפוליטיקה היא כחומר ביד היוצר. אפשר לנצל אותה לרעה, אבל אפשר גם להשתמש בה לטובה. רבנות ממוסדת כרוכה בפוליטיקה. ואם לציונות הדתית חשובה זהותה של המדינה, עליה להיכנס גם לתחום הזה, אל הרבנות המקומית.
כפרפרזה על דבריו הידועים של הראי"ה קוק בהקשר אחר, ניתן לומר שהציונות הדתית עזבה את הפוליטיקה של הרבנות המקומית מתוך אונס שיש בו רצון פנימי לא להתלכלך יותר מדי. זה מובן. אבל כעת הגיעה העת המאושרה שראוי שהיא תחזור אליה. אם נזכה לשינוי התקנות, עשרות משרות צפויות להיפתח בפניה. על הציונות הדתית להיות מוכנה אליהן.
הרב ד"ר עידו פכטר הוא אחראי מיזם רבני ערים בתנועת נאמני תורה ועבודה, ומייסד מיזם "תכלת – יהדות של השראה"
