סוגיית הצניעות הנשית איננה יורדת מסדר היום: בתקשורת, ברשתות החברתיות, בבתי החינוך או בשיחות בין הורים מודאגים. היא נוכחת לא רק בדיונים הפומביים אלא גם במבט המודד את רמת הדתיות של נערות צעירות ונשים מבוגרות, בתודעה של מי שעומדת מול חלון ראווה או לנוכח ארון הבגדים, ובעיקר בשלל רגשות עזים דוגמת בושה, אשמה, כעס א כובד האחריות.
האם הרחש התמידי הזה הכרחי? יש שיאמרו שזהו צורך השעה, נוכח הפריצות ההולכת וכובשת כל חלקה טובה. זוהי אסטרטגיה רווחת ואולי בעלת כוח שכנוע רב, אך היא איננה האפשרות הפרשנית היחידה לגופי ההלכות הנוגעים לכיסוי הגוף הנשי. מה גם שכרגע נראה שפירותיה בתחום ההקפדה על גדרי הצניעות אינם רבים, ומנגד, התסכול ואפילו הזעם שהיא מייצרת הרסניים.
על רקע שיח הצניעות המוכר בולט קולו הייחודי של הרב יהודה הרצל הנקין, שלאחרונה מלאה שנה לפטירתו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בארבעת הכרכים של שו"ת "בני בנים" ובמאמרים הלכתיים והגותיים שפרסם בבמות שונות. הרב הנקין עצמו תמצת את עקרונות גישתו במאמרו רחב היריעה "עיונים בהלכות צניעות בימינו". עיון מעמיק בכתיבתו מלמד כי עקרונות אלה יונקים מהנחות תשתית העוברות כחוט השני בחיבוריו הרבים, ומייצרות פרשנות שונה לחלוטין מהקו הרווח כיום בשיח אודות צניעות בכלל וצניעות נשית בפרט.
האיסור הוא על האיש
הנחתו הראשונה של הרב הנקין קשורה לחובת "שמירת העיניים", המגינה מפני ראיית מראות אסורים ומעוגנת בהוראה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶֽם" (במדבר טו, לט). בהקשרו מתייחס אומנם הפסוק למצוות הציצית, אולם מחציתו הראשונה הפכה לבסיס איסור ההסתכלות בנשים לשם הנאה, ברוח פירוש רש"י: "הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות; העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". מקור זה משמש כהנמקה לחובת צניעות הלבוש והגוף של נשים, שעליהן להקפיד על גדרי הצניעות על מנת שלא להכשיל את המתבונן בהן.
גישתו של הרב הנקין שונה מן המקובל, הן ביחס לזיקה בין הרהורי העבירה וחובת הצניעות והן ביחס לפרטי ההלכה. בנוגע לעצם ההנמקה סבור הרב הנקין כי כל עוד אין בכוונתה של האישה להכשיל אחרים, הרי שחובת ההימנעות מהסתכלות חלה על הגבר בלבד (בני בנים ג, כו). עוד מוסיף הרב הנקין כי "אסור להסתכל בבגדים צבעוניים של אשה אבל אינו אסור לה ללבוש אותם, אף על פי שמתכוונת שהזכר ייתן עיניים בה". בהתאמה לכך כותב הרב הנקין כי "בהרבה עניינים האיסור הוא על האיש ולא על האישה".
לצד הניתוק שמבקש הרב הנקין לייצר בין האחריות על המבט הגברי וחובת הצניעות הנשית, הוא מהתייחס לאיסור "טפח באישה ערווה", הנדרש לאמות המידה המדויקות של הלבוש הנשי. כאן מבקש הרב הנקין לצמצם ככל הניתן את חלות האיסור (תוך פולמוס עם שיטתו של החזון איש, והיתלות בענפים גבוהים דוגמת הרשב"א והראב"ד):
וכיון שבפחות מטפח אינו טריד ואינו נידון כערוה, למה יהיה אסור לגלות פחות מטפח, לא יהא אלא כאצבע קטנה שאין האשה עושה כלום במה שאינה מכסה אצבעותיה, ורק על האיש מוטל שלא להתבונן בה, והוא הדין כאן, וזיל בתר טעמא (שם ד, עמ' קב).
הבנה זו עשויה להוביל לגישה מקלה בדבר מלבושים שונים, ואף בעניין תנוחות הגוף דוגמת כיסוי הברכיים בעת ישיבה.
בנוסף טוען הרב הנקין כי ההבחנה בין שני סוגי מבט – הראייה המותרת וההסתכלות האסורה – איננה נעשית באמצעות פרמטרים אובייקטיביים אלא היא גמישה ומשתנה. המבט האסור בנשים תלוי בהקשרים דוגמת גיל, מקום וכן אירועים שונים שבהם חזקה שאין אדם שטוף בהרהורי עבירה, דוגמת שעת הצער ושעת התפילה.
אי אפשר לטעון כי הרב הנקין מקל באופן גורף, וכפי שכתב הוא עצמו: "והרבה תלוי במקום, ואסור להקל כחוט השערה במקום שנהגו להחמיר" (שם). ברם, תהום פעורה בין שיטתו, שאיננה מהססת להקל בכל הקשור לגדרי הצניעות, ובין נטייתם של רבים מן העוסקים בהלכות צניעות, המבקשים לראות בהלכות אלה הגנה מפני היצר העז ביותר שעימו מתמודד האדם, ומכיוון שכך נוקטים בקו מחמיר ואף ממליצים לנשים לקבל על עצמן גדרי צניעות נוספים מצד "מידת חסידות".
הנחתו השנייה של הרב הנקין מתייחסת לזיקה בין צניעות הגוף וממד הקדושה. גישתו עולה משאלות שונות הקשורות לקרבת נשים למקומות קדושים, דוגמת בית המקדש ובית הכנסת, וכן לנוכחותן במועדים שיש בהם מן הקדושה, דוגמת תפילה, סעודת שבע ברכות או לימוד תורה. על פי הרב הנקין, לחובת הצניעות הנשית שני גורמים, השונים מהותית זה מזה. האחד קשור להימנעות מפריצות מינית, בעוד שהשני קשור לחוסר כבוד, ניוול וביזוי. מכאן שחוסר צניעות גופנית עשוי להשפיע על המפגש עם הקודש באופנים גמישים, המשתנים בהתאם לסיטואציה נתונה, שהרי הסיבות להימנעות מגילוי הגוף מגוונות.
יתירה מכך, ההגנה על הקודש איננה תלויה בחוסר צניעות נשית בלבד. כך עולה מהבנתו של הרב הנקין את האיסור הא־מגדרי על גילוי ערווה בעת תפילה, וכן מהגדרת "קלות ראש" (לדוגמה בשמחת בית השואבה) כחוסר ענווה דתית ולא כפריצות גופנית. כך ניתן אף להסיק מאירועים שבהם לדבריו אין צורך להגן על הקודש מפני הרהורי עבירה – לדוגמה בשעת היתר לומר דברי תורה בפני נשים שאינן לבושות בצנעה, או בהנחה כי אדם המניח תפילין איננו מושפע ממחשבות בלתי ראויות.
גישה זו חלוקה בעומקה עם גישתו של הרב קוק. בתשובה העוסקת בגובה המחיצה בבית הכנסת (חבל נחלתו, י) מצטט הרב יעקב אפשטיין את פסיקתו של הראי"ה קוק משנת תרפ"ג (1922-3), המתייחסת לביטול עזרות הנשים בבתי הכנסת הרפורמיים. תורף דבריו של הרב קוק, המתנגד נחרצות למגמת הערבוב בין המינים, מובא באופן מודגש על ידי הרב אפשטיין:
והוא הדין למקום קדוש, כשישראל מתקבצים שם למטרה של קדושה, שכל דבר שאסור משום סרך יצר הרע במקום אחר נעשה איסורו יותר חמור ויותר מזיק במקום קדוש, ופוגם על ידי זה את כל מעלות הקודש של גוי קדוש ומפסיד את הכונה ואת רוממות הנפש של קדושת התפילה והעבודה הטהורה (אורח משפט לה).
הנחה זו של הרב קוק, כי במקום קדושה יש לנקוט יתר אמצעי זהירות כהגנה מפני יצר הרע, איננה עולה בקנה אחד עם כתיבתו של הרב הנקין. ניתן לומר כי יש כאן מחלוקת עקרונית בכל הקשור למפגש בין ממד הקדושה וחוסר הצניעות הגופנית. מחלוקת זו מקרינה על מקומן של נשים בבית הכנסת, בעת לימוד תורה או בשמחות דוגמת חתונה או ברית מילה. שעה שממשיכי דרכו של הרב קוק יבקשו לצמצם ככל הניתן את המפגש בין גברים ונשים באתרים או באירועים מקודשים, אצל הרב הנקין אנו מוצאים גישה מורכבת יותר שאיננה מכירה בפגיעה קטגורית בקודש ואיננה תובעת הגנה מוחלטת מפני קרבה נשית, צנועה ובלתי צנועה כאחת.
מכנסיים לנשים
את ההנחה השלישית של הרב הנקין בסוגיית הצניעות ניתן לכנות "גישה עניינית", הווה אומר התייחסות לעצם הנושא שעל הפרק, תוך הבחנה בין עיקר וטפל ובין שיקולים תכליתיים וזרים. גישה זו ניכרת ביחס לשינויי העיתים, המשמשים נר לרגליו.
הדגמה טובה לגישה זו היא לבוש מכנסיים לנשים. הרב הנקין מצטט מדברי סבו, הרב יוסף אליהו הנקין, הטוען שיש לבדוק כל בגד לגופו:
שאלתי אותו זצלה"ה אם מותר לאשה ללבוש מכנסים, והשיב לי שאם המכנסים רפויים ואינם מהודקים לגוף אינו רואה בזה שום איסור ואדרבה יש בו משום צניעות, אבל אם מהודקים ודבוקים להגוף אין ללבוש אותם" (בני בנים ב, עמ' ריא).
בתשובה זו, קו פרשת המים ההלכתי איננו מבחין בין סוגי לבוש (חצאית/מכנסיים) אלא מתייחס לעצם העניין – האם הבגד עונה על גדרי הצניעות אם לאו.
גישה זו מתחדדת בעת עיסוקו של הרב הנקין בעניין ההיתר ללבוש שמלות ארוכות:
ומכל זה אין ללמוד איסור לנשים ללבוש שמלות ארוכות ביותר רק משום שהגויות לובשות אותן לאפנה. איברא, נשים המתקשטות יותר מידי או מוציאות סכומים גדולים על בגדים הן בכלל נבל ברשות התורה.
הווה אומר, בגדים שנשים שאינן יהודיות לובשות אינם בהכרח בגדר "בגדי פריצות", וכך גם להפך – מלבושים העומדים בדרישות כיסוי הגוף לא הופכים בהכרח לצנועים. על פי אותו היגיון מחלק הרב הנקין בין "כשרות המזון ובין המושג מהדרין שמוסב על האדם". לאור זאת ביקש הרב לפרסם גילוי דעת כי אדם ההולך למסעדות פאר איננו בבחינת מהדר במצוות, אולם "כתבי העת… סרבו להדפיס את הדברים פן יפגעו בקוראיהם" (שם ג, עמ' כה).
נראה כי יסוד אחד מאגד את ההנחות השונות שנידונו: בניגוד לרבים מעמיתיו, הרב הנקין נמנע מלייחס לחוסר צניעות נשית ממד מאיים. להבנתו, נשים שאינן מקפידות על גדרי הצניעות אינן מהוות סכנה – לא כלפי הגבר המתבונן בהן ולא כלפי הקדושה הנדרשת באורח החיים היהודי. הבנה זו מאפשרת להוריד את חובת הצניעות ממעמדה המיתי ולהתייחס אליה כאל אחת מן המצוות הרבות המחייבות נשים וגברים.
בכתיבתו של הרב הנקין לא נמצא התייחסות אל היצר המיני כאל תאווה כמעט בלתי ניתנת לשליטה, או רטוריקה שמציגה את הצניעות הנשית כחזית העמידה בפני עיוותים מוסריים הקיימים בשיח המיניות המערבי. גישה זו מורידה את הלהבות, ועשויה לפרק מתחים שהצטברו בעשורים האחרונים והגיעו לכדי נקודת רתיחה. ראוי שהיא תהפוך לדרך המלך בכל הקשור לחינוך לצניעות בימים הללו.
תניה רגב כתבה עבודת דוקטורט על שיח הצניעות וכינון הזהות הנשית
