ראש חודש תמוז ה'קנ"א (4 ביוני 1391), היה נקודת מפנה טרגית בתולדות יהודי ספרד. באותו יום החלה שרשרת של פוגרומים, התעללויות ומעשי טבח אכזריים, שנמשכו לסירוגין כמאה שנה והסתיימו בגירוש יהודי ספרד בתשעה באב ה'רנ"ב (1492). כחמישים שנה לפני כן, על רקע התפשטות המגפה השחורה שהרגה כשליש מאוכלוסיית אירופה, הואשמו היהודים כמרעילי בארות ומפיצי המגפה. הפרעות ביהודים, שפרצו מצפון להרי הפירנאים, הגיעו לספרד רק אחרי שני דורות. הלחץ על היהודים היה כבד, הייאוש והפחד כרסמו, וכתוצאה מכך רבים המירו את דתם.
הבולט שביהודים המומרים היה שלמה הלוי, מהעיר בורגוס שבקסטיליה. מי שהיה רבה של העיר, תלמיד חכם ואיש שהכול חיכו למוצא פיו, הפך לחכם נוצרי חשוב ולמטיף נגד היהודים, והועלה לדרגת בישוף. בספר שחיבר ושמו "חקירה ודרישה של הכתובים", הסביר מדוע הפך לנוצרי ותיאר כיצד גילה את "דת האמת". הוא הביא איתו אל דתו החדשה גם את ילדיו (חלקם חזרו בהמשך ליהדות), תוך שהוא מותיר מאחור את אשתו, יואנה הלוי, שסירבה להתנצר. היא נותרה לבדה, שבורת לב אך גאה ביהדותה.
בעוד שלמה הלוי זכה לתיעוד בספרות ובהיסטוריה הנוצרית והותיר אחריו בעצמו ספרים שכתב, יואנה הייתה להערת שוליים. שניים חברו כעת כדי להוציאה מתהום הנשייה – ההיסטוריון ד"ר דוד יעקבסון, מדריך סיורי מורשת יהודית בספרד ובאשכנז, והסופרת ד"ר חיותה דויטש. התוצאה היא רומן היסטורי ששניהם חתומים עליו, בשם "אשת הרב, אשת הבישוף".
מסע של 800 ק"מ
המסע הארוך של דויטש ויעקבסון בעקבות יואנה יצא לדרך בעקבות סרט הקולנוע האמריקני "The Way", שיעקבסון צפה בו. גיבור הסרט הוא אב שיוצא לצרפת לאחר שבנו נהרג במסע הקמינו, והוא מחליט להמשיך את המסע של בנו ולסיים אותו. "קמינו דה סנטיאגו" הוא שמה של מערכת דרכים אירופית הקיימת יותר מאלף שנים ומובילה אל סנטיאגו שבספרד, הנחשבת לעיר השלישית המקודשת לנצרות אחרי רומא וירושלים.
הסרט נגע עמוקות ביעקבסון, והוא החליט לשחזר בעצמו את המסלול המדובר, שאורכו כ־800 קילומטרים. "הבנים שלי היו במלחמות ועברנו כהורים תקופות לא קלות, וכך התחברתי לסיפור של האבא הזה", הוא מתאר. "יצאתי למסע הזה לפני שמונה שנים, והלכתי אותו במשך 38 ימי הליכה, ללא שבתות, כאשר ב־120 הקילומטרים האחרונים הצטרפה זוגתי". בכל יום הוא צעד עשרות קילומטרים, במשך שש־שבע שעות.
כחלק מההכנה למסע, צלל יעקבסון אל ההיסטוריה של יהדות ספרד. "גיליתי להפתעתי שבכל כפר, עיירה ועיר, הייתה קהילה יהודית, אפילו לפני ימי הביניים. הגעתי למסע עם המון מידע, ובכל מקום שהגעתי אליו ביקרתי בארכיונים ולמדתי על הקהילה היהודית".
בבורגוס, השוכנת בצפון ספרד, עשה יעקבסון אתנחתא במסעו ושהה בה שלושה ימים. לפני גירוש ספרד התקיימה בעיר קהילה יהודית משגשגת, שיצאו ממנה משוררים ומלומדים חשובים. אחד מהם הוא ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), פוסק הלכה ופרשן תלמוד. "פרעות קנ"א היו תחילת הסוף של יהדות ספרד המעטירה, ובתוכה גם קהילת בורגוס", מציין יעקבסון. "עד אז היו פרעות מקומיות פה ושם, אבל בסך הכול השלטונות היו צריכים את היהודים למקצועות שונים והיו מעוניינים בהם. כשהשלטון התערער, החלו הפרעות" .
במסגרת צלילתו להיסטוריה של הקהילה בבורגוס התוודע יעקבסון אל דמותו של שלמה הלוי, שהפך לפבלו דה־סנטה. הלוי, שנולד ב־1350, כיהן כאמור כרבה של בורגוס, ולימים הפך לבישוף העיר בורגוס.
"הוא היה בזמנו המומר הכי ידוע והכי רם ונישא. הוא היה סוג של עילוי, מוכשר בצורה לא רגילה", מספר יעקבסון. "כאשר הרב מאיר אבולעפיה נפטר היה ברור שהלוי מחליף אותו, למרות גילו הצעיר. הוא גם שימש כגובה המיסים מטעם המלך, ובתוך שנים הפך לעשיר גדול. המרת הדת שלו קרתה בעקבות הפוגרומים ביולי 1391, אבל מכיוון שהוא רצה לטשטש את הקשר בין ההמרה לפוגרום, כדי שלא יחשבו שהוא המיר את דתו בגלל הפחד, הוא זייף את תאריך ההמרה שלו וכתב שזה אירע שנה קודם לכן". יחד עמו התנצרו גם חמשת ילדיו ואחותו.
אבל שלמה־פבלו אינו האדם שלשמו נתכנסנו, אלא יואנה רעייתו, שהייתה בת 32 בעת שבעלה התנצר. "הסיפור שלה נגע לליבי", אומר יעקבסון. "אישה ממשפחה עשירה מאוד, בנבנישתי, שנישאה לתלמיד חכם מיוחס, ומוצאת את עצמה מאבדת את ילדיה לנצרות. כל עולמה התהפך". יעקבסון החליט לחפש את קברה, וגילה שאף ששמרה על יהדותה היא נקברה במנזר על שם פבלו הקדוש, שכן זכות ההחלטה על מקום קבורתה הייתה בידי בעלה, שממנו לא קיבלה גט.
יעקבסון: "שלמה קיבל את המקום שלו. גם אצל היהודים הוא ידוע כמומר הכי מפורסם, ומצד שני הכתבים שלו נגד היהדות אחרי שהוא הפך למומר שימשו את הכנסייה הקתולית. ואילו יואנה נותרה הערת שוליים בהיסטוריה. בספרים שעוסקים בנושא כתוב רק שיואנה סירבה להתנצר ושילמה על כך מחיר יקר. הרגשתי שאני חייב לגאול אותה, שמגיע לה לצאת לאור. לא רק בשבילה, אלא לכבוד הנשים היהודיות בכל הדורות ששמרו עלינו כעם".
חתונה ספרדית
לא תמיד עסק יעקבסון, תושב גוש עציון, בהיסטוריה. הוא עבד כמהנדס בתעשיות ההייטק, ושימש כבנקאי השקעות וכמרצה וחוקר באוניברסיטאות שונות. כיום הוא מדריך סיורי מורשת יהודית בספרד ובאשכנז. מצויד בניסיונו האקדמי הוא האמין שיצליח לכתוב סיפור נגיש לקהל ולגולל את סיפורה של יואנה, אך התוצאה לא סיפקה אותו. "אין לי את הכישרון של לספר סיפור", הוא אומר בכנות.
יעקבסון פנה לשכנתו מן היישוב הסמוך, הסופרת חיותה דויטש, ושאל אם תרצה לכתוב את הסיפור. דויטש, שבאותה עת הייתה עמוסה, השיבה לבקשתו בשלילה. אך תקופה קצרה לאחר מכן פרצה לחיינו הקורונה, ודויטש התקשרה ליעקבסון ושאלה אם אפשר להתחרט. "פתאום היה אסור לי לפגוש את אבא שלי ואת הנכדים. התפנה לי זמן. הרגשתי שזה משמיים, ושכנראה אני רוצה ויכולה לכתוב את זה", מספרת דויטש.
מאחורי דויטש תשעה ספרים, אך זו הפעם הראשונה שהיא צללה למעמקיה של פרשה היסטורית כה רחוקה, אי־שם במאה ה־14. היא חשה שהיא חייבת אחיזה במציאות העכשווית, ולכן שתלה בסיפור דמויות בנות ימינו ובהן רות, המתעניינת בתולדות יהדות ספרד ונעזרת ברפי ההיסטוריון. רות ובעלה המזדקן, השוקע בתהומות האלצהיימר, הם מעין משל ליואנה ושלמה. בדרכם גם הם מתמודדים עם שאלות של נאמנות ומסירות בחיי הנישואים, ועד כמה רחוק תלך עבור בן או בת הזוג שלך.
"הסיפור של יואנה ושלמה הוא סיפור על נאמנות ומחויבות ושבירה שלהן", אומרת דויטש. "שיבצתי בסיפור את רות ובעלה ואת רפי וההתמודדויוות שלו עם משפחתו, כדי לבדוק נאמנות ולדון בשאלה מה אדם מוכן לעשות בשביל האהובים עליו. רות מתלבטת האם לשים את בעלה במוסד או לא, והשאלה היא על מה מעצמך תוותרי בשבילו.
"בדיתי את דמותה של רות כדי שהיא תוכל לשאול את השאלות ששאלתי אני: מה באמת הרגישה יואנה? מה העסיק אותה? מה חשבה על מעשהו של בעלה, שלמה שהפך לפבלו? רציתי לבטא בכך שאפשר לספר את סיפורה של יואנה ביותר מדרך אחת, ושאת ה'אמת' לעולם לא נדע. יצרתי לי גם דמות של חבר היסטוריון שנמצא בפייסבוק, ודרך הדיאלוג בינינו אנחנו קוראים מחקרים, מחפשים תשובות. זה סוג של חיפוש בלשי".
יעקבסון ודויטש אכן יצאו למסע מחקרי, כדי לאמת כמה שיותר פרטים היסטוריים. דויטש: "כשאני כותבת על אישה בשואה, היא רחוקה ממני 80 שנה. קראתי מספיק ספרים ושמעתי מספיק עדויות כדי שאוכל לתאר את המציאות הזו בצורה אמינה. כאן, לא ידעתי למשל איזה חמין מכינים בבית ספרדי של התקופה ההיא, והאם למשל לאחר שתואר הרב שלו נשלל, יואנה המשיכה להיות רבנית. במקרה הזה החלטנו שכן".
יעקבסון: "השקענו המון במחקר של אותה תקופה, לרוחב ולעומק. איך נראתה חתונה? מי היו המשוררים שאת שיריהם שרו בחתונות? מה לבשה כלה? אלו מנהגים מיוחדים היו בקהילה שמתאימים להשתלב בספר? למדנו למשל על המנהג של עריכת 'חופת עניים' באותו יום שבו נערכה חופת עשירים. למדנו איך סירה באותה תקופה עולה במעלה הנהר, כדי לכתוב על הדרך שעשתה יואנה אל שלמה לפני נישואיהם. מהפרוטוקולים של האינקוויזיציה למדנו מה אכלו יהודים בתקופה הזאת. מספיק שאחשה הייתה מבשלת חמין בנוסח טולדו, כדי להעלות אותה על המוקד. למדנו על הכלים שהשתמשו בהם, איך נראו הרהיטים, הבתים מבפנים, היה לנו חשוב לדייק".
דויטש: "יש קטע שבו יואנה חוזרת לביתה המנופץ והשבור אחרי הפרעות בערב שבת, אחרי שבעלה והילדים עזבו, והיא מדליקה נרות. כדי לכתוב אותו חקרנו איך הדליקו נרות באותם ימים, וגילינו שבקערה עם שמן. חקרנו גם איזו ברכה בירכו אז על הדלקת נרות".
לצד חשיבות הדיוק, דויטש נתנה לעצמה חופש ספרותי בדברים מסוימים. "איפה משתרע הגבול בין בדיון לבין אמת היסטורית? מה מותר לכותבת רומן היסטורי, שאסור להיסטוריונים מקצועיים? אלה הן שאלות טובות ששאלתי את עצמי גם בכתיבתם של ספרים קודמים שלי, נחמה, למשל. אני משתדלת לדייק באופי התקופה אבל נותנת לעצמי גם חופש".
דויטש נוהגת לבקר במקומות שהיא כותבת עליהם, אבל לבורגוס היא עדיין לא הגיעה בגלל הקורונה. היא חולמת לבקר במקום ולגעת בהיסטוריה של יואנה. "דרך מחשבותיה ופחדיה של רות הצלחתי לעשות משהו עם פחדיי ומחשבותיי שלי, באותם ימי סגרים ובידוד שבהם נכתב הספר. כך שהוא תרם לי לא פחות משאני תרמתי לו", מסכמת דויטש. ואילו יעקבסון שמח שהצליח להגשים את חלומו, "להרים את יואנה מהערת שוליים למרכז הבמה. היא הייתה אישה אמיצה ועכשיו כולם יוכלו לקרוא עליה".
