הקינות שמגלות כי בניגוד לדימוי נפוץ, יהדות מרוקו סבלה מאנטישמיות קשה

ר' דויד בן חסין ז"ל מחכמי מקנאס שבמרוקו משורר גדול היה. וחיבר פיוטים וקינות, קצתם נדפסו וקצתם שמורים בכתב יד. ואותו רבי דויד עני גדול היה ולא היה לו במה להתפרנס וביקש ליטול חלק בשכר השחיטה. ובעלי השררה לא נתנו לו.

מה עשה? חיבר שיר גדול "מקומן של זבחים" שמו, כולל כל דיני השחיטה וטריפות. ובכל יום בבוקר היה משורר אותו בבית הכנסת. ובית הכנסת היה סמוך לביתו של המרבי"ץ הראשון (הכוונה לרבי מרדכי ברדוגו; ג"ב). שמע הרב ושאל מי הוא זה שבקי בדיני שחיטה ובדיני בדיקה כל כך, עד שהם ערוכים וסדורים בפיו בשירה ובזימרה? אמרו לו הלא זה ר' דויד. עמדו וקבעו לו חלק בשכר השחיטה (ש"י עגנון, ספר סופר וסיפור).

סיפור זה על ר' דויד חסין ליווה אותו כאגדה כל ימי חייו. ר' דויד נולד למשפחה ענייה שלא הייתה מיוחסת ומקורבת לאצולת הרבנים במקנאס, כמו משפחות טולדאנו, משאש, מונסונגו וברדוגו. רבנים אלה, ששלטו בקהילה, היו בעלי חזקה על המשרות הרבניות הקהילתיות, ומנעו ממי שאינו מקורב לקבל כל תפקיד רבני מפרנס. חרף בקשותיו של ר' דויד לקבל משרת שוחט הוא נדחה, אף שראוי ובקי היה.

רק התחבולה שנקט כאשר כתב פיוט ייחודי שובה לב ששילב בחריזה את כל דיני שחיטה ובדיקה המסובכים, והשמיע אותו בקול רם מאחורי פרגוד בית הכנסת, זיכתה אותו במשרה הנכספת ובפרנסה, ובעטיה אף זכה להשתדך לבתו של רבי משה ברדוגו (המשבי"ר). פיוט זה, שנכתב על ידו בהיותו בן שבע עשרה שנים בלבד, התגלגל וזכה להיכנס לבית גנזיו של ש"י עגנון.

משמחה לתוגה

רבות נכתב על ר' דויד חסין – גדול משוררי יהדות מרוקו, שחי במאה ה־18; על גאונותו, על ענוותנותו ועוניו, על עושר לשונו, ועל ייחודיות שירתו ששיקפה את רוח התקופה וקורותיה. ההערכה וההערצה שזכה להן בחייו גרמו לתפוצת שיריו מהמגרב שבצפון אפריקה ועד לחלב במזרח ותימן בדרום. לימים לא היה קובץ שירים שהודפס או הועתק במרוקו, שלא יימצא בו מבחר משיריו. ולא הייתה שמחה משפחתית שהזמינו אליה פייטן ולא שוררו בה מזמירותיו. זכה רבי דויד שכמה מפיוטיו אף נכנסו לסידור התפילה, ומשם נדדו בדרך לא דרך לגניזה הקהירית.

רבים ציינו שידיעותיו העמוקות בהלכה ובאגדה נשזרו בפיוטיו של ר' דויד, שבהיותו בן שבע־עשרה כתב חיבור על המקרא בשם "מגדל לדוד". גם דברי קבלה כמוסים ודברי סוד לא הניח מתחת ידו, והם השתלבו בשירתו ושימשוהו כחומר ביד היוצר. אלה עם אלה היוו את הבסיס לשירתו הרחבה, שהעוגן המרכזי שלה היה חיזוק אותו יהודי המתגורר במלאח וחי בגלות הארוכה מבלי תקווה, אולם ברקע תמיד תתנוסס כמיהתו לארץ מורשה.

בערוב ימיו של ר' דויד קיבלה שירתו מפנה עצוב, והתהפכה מתקווה לקינה ומשמחה לעצב. זאת עקב הפוגרומים והנגישות שהיו מנת חלקן של קהילות רבות במרוקו, ובכללם עיר החכמים מקנאס, אחר עלייתו לשלטון של המלך זאיד הרשע. עוד בילדותו של ר' דויד בזזו חיילי "המשמר השחור" את מקנאס (היו אלה עבדים שנקנו באפריקה ושימשו את המלך מולאי איסמעיל כחיילים נאמנים). אלה טבחו והרגו כל הנקרה בדרכם, ולעת ערב פשטו על המלאח מבלי רחם, הרגו 180 יהודים, אנסו נשים, ובזזו את הרכוש. כל פרנסי העדה נתלו בשער המלאח, ומרדכי שרקי, המקורב למלכות ויועץ המלך, הועלה על מוקד ונשרף חיים. 15 ימים נשארו הפרנסים תלויים, למען יראו וייראו. זיכרון זה ליווה את ר' דויד כל שנותיו, והוא ביטא זאת במילותיו:

זְכוֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי כִּי כֶּסֶף אָפֵס / גָּדַל הַכְּאֵב וּבָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ / הִגִּיעוּ יָמִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ/ כָּל יוֹם מְרֻבָּה מֵחֲבֵרוֹ קִלְלָתוֹ/ הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.

איסור עלייה לארץ

סגנון כתיבתו היה ייחודי. הוא שילב לשון מקרא עם לשון חז"ל וקבלה וכרכם יחדיו, לעומת שירת ספרד שלשונה לשון מקרא. שיריו נפוצו בקהילות רבות. המפורסמים ביניהם: "אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי" לברית המילה; "לְדָוִד שִׁיר וּמִזְמוֹר"; או שיר הכיסופים לטבריה "אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה, תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה, אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה, אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה". כ־250 מפיוטיו קובצו בספר שנדפס באמסטרדם בשם "תהילה לדוד", וזכה להיות מודפס בשלוש מהדורות.

לקורא המצוי יישמע מעט מוזר ש"המערביים" ערגו ונכספו לטבריה ולא לירושלים. אך הדבר נבע מאילוץ היסטורי. פרנסי "ועד העדה הספרדית", שהנהיגו את קהילות הספרדים בירושלים, הצרו את צעדי המוגרבים. הם לא רצו מתחרים על כספי החלוקה, והתנגדו לכינונה של קהילה מוגרבית־ספרדית נוספת בירושלים, שאינה ממדינות הבלקן או מטורקיה.

בטבריה ובצפת, לעומת זאת, הרגישו "המערביים" נוח יותר. ואכן, במסגרת "יציאת מקנאס הגדולה", בשנת 1862, נכנסו בשערי טבריה 300 עולים שהותירו רושם עז. בהגיעם לשערי טבריה הם זימרו כאיש אחד את פיוטו של ר' דויד, "אעברה נא ואראה אדמת קודש טבריה". הרב דב רוזנשטיין ז"ל, המנהל האגדי של בית הספר "רזילי" בבני ברק, שליהג איתי פעם במרוקאית, סיפר לי כי הוריו וסבו בני טבריה שלטו בשפה זו, שהפכה לשגורה בפי כול באותם ימים.

שנים רבות נאסרה "עליית ארץ ישראל" על ידי חכמי מרוקו. רק בשנת 1834 הותרה העלייה על ידי החכם ר' יוסף ברדוגו. הסיבה לאיסור הייתה שיהודים שנסעו בעקבות החלום, לא שבו. היו שנעלמו או נרצחו בדרכים המסוכנות, שארכו חודשים רבים, והיו שנעמה להם ישיבת ארץ ישראל והותירו את נשותיהם עגונות. לא בכדי, ב"תקנות פאס ומקנאס" נאסר על כל יהודי לבקר בארץ ישראל. אפילו להשתטח על קברי רבי שמעון ורבי מאיר אסרו, מבלי הסכמת אשת נעוריו וחכם העיר.

אך היו גם שפרצו גדר, ועדויות רבות לכך. רק בשנת 1860 החלה להתבסס קהילה מוגרבית בירושלים עם עלייתו של רבי דויד בן שמעון (הרדב"ש), ייסוד עדת המערביים בירושלים, והקמת כולל ובית כנסת "צוף דב"ש" המצוי עד היום הזה בתוככי הרובע היהודי בירושלים, ברחוב פלוגת הכותל.

שירי הלל לשד"רים

מקטנותי שמעתי על ר' דויד. סבי ז"ל קרוי על שמו. גם אמי עליה השלום סיפרה מה ששמעה בביתה, שמורו הרוחני של ר' דויד בפיוט היה לא אחר מסבנו הגדול, הדיין והמשורר ר' משה דהאן (בין פיוטיו שנפוצו בקהילות ישראל "סוכה ולולב", ועוד). הוא היה מורו הראשון בחריזה וליווה אותו בכתיבת פיוטיו הראשונים.

שני סוגי פיוטים, פרי יצירתו של ר' דויד, פחות מוכרים: פיוטים לכבודם של שלוחי ארץ ישראל שהגיעו ללקט כספי צדקה, וקינות שכתב על חורבן קהילות ורצח יהודים בתקופת המלך יאזיד האכזר.

לפאס ולמרקש הגיעו שלוחים רבים לבקש צדקה. נהוג היה שבכל בית כנסת ניצבה קופת ר' מאיר בעל הנס, המיועדת לעניי ירושלים. אולם במקנאס, הלא היא "ירושלים הקטנה" כפי שכינו אותה, הרבו השד"רים לשבות שבתם ולדרוש בפני חכמיה הרבים. לא רק מחברון, ירושלים וצפת הגיעו שד"רים, אלא גם מפולין ומרוסיה טרחו ובאו לבקש צדקה, וגם מהם לא נחסכה הפרוטה.

וכך כותב אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל":

הכבוד שמכבדים שליח ארץ ישראל לובש צורות שונות. מקבלים פניו בבואו לקהילה, מלווים אותו בצאתו, מאכסנים אותו כראוי, נותנים לו כל מיני מתנות, מראים לו שכיות העיר, עיתים מציגים אותו בפני שרי העיר, וכמובן בשבת מעלים אותו לתורה, ולכבודו פייטן הקהילה פוצח בשיר וזמר ומשבח בחרוזים את השד"ר.

זכו שד"רי ארץ ישראל שהגיעו למקנאס, שרבי דויד יכתוב לכבודם פיוט שהושר לכבודם עת שעלו לתורה בשבת. שישה שד"רים שהגיעו למקנאס בזמנו זכו בכך: הראשון היה רבי עמרם בן דיוואן, שליח חברון, שגם נפטר וקבור בווזאן במרוקו. קברו הפך, הן למוסלמים והן ליהודים, למקום תפילה שעד היום פוקדות אותו עקרות המבקשות פרי בטן. עליו כתב ר' דויד את הפיוט "ההר הטוב" ואת "אזיל דמעה" אחר פטירתו, שבו הוא מקונן: "ימררון בבכי עדת ישורון, יעדרון מהם שמחות ורון, על עיר חברון, איכה ישבה בדד, דורש אין לה לקרית ארבע".

השני היה ר' משה שפירא, שהגיע בשליחות קהילות האשכנזים בירושלים. אחריהם ר' צבי הלוי, ר' שלום עמאר, ר' דויד בן מרגי, ורבי יעקב עייאש. בשיריו קורא ר' דויד לקהל לסייע לשד"ר למלא שליחותו ולתרום בעין יפה ורחבה למען ארץ ישראל. וזה לשון הפיוט שכתב לכבוד השד"ר ר' משה שפירא:

אֶפְצְחָה בְּשִׁיר וְזִמְרָה/ לִכְבוֹד מַקֵּל תִּפְאָרָה/ בְּעָמְדוֹ לִקְרֹא תּוֹרָה/ צִוָּה לָנוּ משֶׁה. נֶחְמָד עֵץ עָבֹת/ מָלֵא כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת/ נָדִיב עֹשֶׂה נְדִיבוֹת/ מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה. יְפֵה מַרְאֶה וְצוּרָה/ בָּקִי בְּחַדְרֵי תוֹרָה/ בְּמִשְׁנָה וּבִגְמָרָא/ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה. דּוֹרֵשׁ טוֹב מֵישָׁרִים/ בְּקַלִּים וּבַחֲמוּרִים/ וְכָל הָעָם אוֹמְרִים/ שַׁפִּיר אָמַר מֹשֶׁה.

פיוטיו של ר' דויד פותחים לנו צוהר אל חיי היהודים במקנאס ובמרוקו באותה תקופה ואל חיי המשורר ותלאותיו. יימצאו ביניהם שירי הודיה על הורדת הגשמים, ושבח לחוזרים ממסע ארוך עם שירי חיבה לארץ ישראל. במאמרו "שירי הקינה לרדב"א חסין", מציין פרופ' אפרים חזן שר' דויד כתב יותר מארבעים פיוטי קינה על אישים ועל מאורעות שונים. חשיבותם איננה מתמצה בהיבט הספרותי; הם מלמדים אותנו גם על הצד החברתי והקהילתי, ואנו מכירים דרכם מאורעות היסטוריים שאין להם תיעוד אחר.

21 קינות מוקדשות לגדולי תורה ולמנהיגי הקהילה. שש קינות מוקדשות לאנשים אלמונים אשר מותם עורר את המשורר לכתיבה, כגון הקינה על מות החכם "יודע ששה סדרי משנה בעל פה"; קינה נוספת על "בחור חכם שיצא אל מחוץ לעיר והרגוהו לסטים ולא נודע מקומו"; קינה על "רבי משה מאמאן", שנכנס גוי אחד לביתו בהיותו יושב לבדו, ותקע לו סכין בבטנו; קינה על הרג שבעה אנשים ו"מהם מיחידי קהלנו"; וקינה על העלאתו למוקד בעודנו חי של מרדכי שריקי, יועץ המלך.

בקינה אחרת מזכיר ר' דויד את מות חתנו ר' אלעזר לחדיב, וכן את מות חתנו האחר ובתו. את כאבו ביטא במילים: "יום יד אלוה נגעה בי, ולוקחו ממני בתי וחתני, בתוך שנה לנישואיהם". מעניין לציין שהוא כתב ארבע קינות נוספות על מות נשים, שתים אנונימיות והאחרות מוזכרות בשמן: אשת רש"ל טולידאנו ואשת רבי יקותיאל ברדוגו, "שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר". הוא כתב כמה קינות על תקופת הרעב בשנת תק"ם־תקמ"א (1780־1781), שהביאה למותם של רבים – "ומתו מאות בערי המערב, והרבה בני אדם נשתמדו בעוונות הרבים, ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו".

אכן, מאורעות קשים ופוגרומים היו מנת חלקן של קהילות רבות במרוקו ובמדינות המערב־המגרב, ור' דויד הרבה לקונן עליהם. הוא עצמו נפטר ביגונו בשנת תקנ"ב (1972), לאחר שנודע לו על הירצחם של בתו וחתנו.

היסטוריה חלקית

בימים אלה מציינים שנה ל"הסכמי אברהם" ולחתימת הסכם שלום עם מרוקו. אוניברסיטת בר־אילן ומרכז דהאן החליטו לציין מאורעות אלה בכנס בינלאומי בנושא "תרבות ומשפט במרוקו", בהשתתפות חוקרים מישראל, ממרוקו ומצרפת.

המרצים והחוקרים ממרוקו חזרו שוב ושוב על האמירה שמרוקו שימשה כבית ליהודיה. הזדעקתי: הכיצד? הם גלו לשם מתוקף הנסיבות ההיסטוריות. אורחים היינו שם וסבלנו רבות בגלות זו. אהבת ארץ ישראל של יהודי מרוקו מן המפורסמות היא. הם התגוררו במערב אך ליבם היה במזרח, רק לשם נכספו, ושירת ר' דויד מוכיחה זאת.

מעבר לכך תמהתי, הכיצד לא מצאו לנכון להזמין ולו היסטוריון אחד שירצה גם על העבר? שיזכיר לנו, ולו במעט, את היחסים הקשים בין ערבים ויהודים לאורך הדורות? שנוכל לשמוע מעט גם על התלאות והפוגרומים שהיו בערים השונות: באוג'דה, בפאס, במרקש, במקנאס ובסלה. רבים נפלו שם חללים.

כיהודי שנולד במרוקו, מכבד את תרבותה, מוקיר רבים מאומה זו ומודה לכל מי שפעל למען כינון היחסים בין מרוקו לישראל, תמה אני: הכיצד משכחים את היסטוריית היהודים במדינה זו? שומה עלינו לזכור, לא לשכוח ולא להשכיח. בהחלט היו גם תקופות תרבותיות יפות – לדעתי מעט מזעיר – אך מלבדן היו תקופות רבות איומות וקשות. לא נשכח את הלבוש המיוחד שצוינו בו היהודים, כמו הג'לבייה השחורה רחבת השרוולים והתרבוש השחור שחויבו בהם כבר במאה ה־11. לא נשכיח את איסור נעילת נעליים מחוץ למלאח. רק יחפים התהלכו, משום שהיהודים "מטמאים" ברגליהם את הארץ.

כשם שאנו מבקרים בגרמניה ובפולין אבל לא שוכחים ומזכירים מה שחוללו הגרמנים והפולנים, כך יש לנהוג במרוקנים. נשמח כולנו בחתימת הסכמי אברהם ונאחל שיאריכו ימים, אבל בשל כך אין לסלף את ההיסטוריה היהודית במרוקו. היה משפט, הייתה תרבות, אך היו גם פוגרומים והייתה אנטישמיות קשה ובלתי נסבלת. חיי היהודים היו קשים מנשוא. הקינות שכתבו ר' דויד ומשוררים אחרים מאששים טענה זו. לא היה מזיק אם במסגרת אחת ההרצאות על תרבות מרוקו היו מביאים משירתו ומקינתו של ר' דויד, שתבטא זאת.

ד"ר גבריאל בוטבול הוא חוקר קהילות ישראל בתפוצות