ערפל נסוך על פרקי הפתיחה של ספר ויקרא, ובייחוד על דיני הקורבנות שבו. עבור רבים, גם הלמדנים שבינינו, לימוד בספר ויקרא נדמה לעיתים כמסע אל מעבר להרי החושך. קורבן, זבחים, דם, שחיטה, הקטרה, סמיכה, בשר ואש – כל אלו מבטאים הלכי רוח הרחוקים מהקורא המודרני שנות אור מנטליות; ריחוק המקשה על חיבור והזדהות, קל וחומר על זיהויים עם התפתחות רוחנית ועומקים תיאולוגיים.
בין ספר שמות – המתאר את סיפורי יציאת מצרים – ובין המשך עלילת בני ישראל שבספר במדבר, מצוי לו ספר ויקרא, חידתי ובלום. בית כנסת באזור המרכז, כזה המושך גם ציבור חילוני לרגל טקסי בר־מצווה, נתקף מבוכה כשהשבת נופלת על אחת מפרשיות הספר. לרוב הדרשן עושה את מה שאנחנו היינו עושים במקומו – מחפש איזו פרצה שתאפשר לו "לדלג" באלגנטיות מעל הפשט, היישר בהפלגה אל מחוזות רחוקים: בטוחים יותר, מוכרים יותר ו"נקיים" יותר מדם הקורבנות.
דווקא בשל תנאי הפתיחה הקשים, בחירתו של אחד מבכירי חוקרי המקרא בדורנו, פרופ' יונתן גרוסמן, הופכת את יצירתו החדשה על ספר ויקרא למרתקת, מפתיעה וחדשנית. יצירה שכמו מזמינה באומץ את הקורא אל תוך "הערפל הויקראי", אך גם מבטיחה להאיר לו את הדרך במקראות הסבוכים, ולהותיר אותו בסוף הלימוד מחובר, רגשית ואינטלקטואלית, אל מה שאך קודם לכן היה בגדר מסרים דהויים מעולם קדום וארכאי.
חיבורו של גרוסמן הוא אחת היצירות הפרשניות המרשימות ביותר שנכתבו על ספר ויקרא בשנים האחרונות, ואולי אף מעבר לכך. 648 עמודים של מלאכת מחשבת ארוגה היטב, הכוללת בתוכה הן ביאור פרטני ועמוק לדיני הקורבנות עצמם, והן ניסיון שקול ואמיץ לעמוד על תוכנם המהותי המשתקף מתוך הפרספקטיבה המקראית בכללה.
מחקר מודרני ופרשנות מסורתית
זהו ספרו השביעי של גרוסמן, ראש המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן ואמן הפשט הספרותי של לימוד המקרא. כמו בספריו הקודמים, גם ספרו הנוכחי מזכה את הקורא ברווח כפול: לא רק להכיר ללומד פירושי עומק הניצבים על בסיס פשט הסיפור התנכ"י, אלא גם להקנות לו כלים כיצד לגשת למלאכת הפירוש ארוכת השנים של ספר הספרים. התהליך שעובר הקורא בספריו משקף את דברי מרסל פרוסט, "מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות". והעיניים בהחלט מתחדשות. בענווה הניבטת מתוך כתיבתו, גרוסמן משתף תדיר את הקורא בלבטים ובשיקולים שלו לגבי המהלך הפרשני: מתי יש לאמץ את סברתו של פלוני, ומדוע נאלץ לדחות את אלמוני. לאור הסגנון השקול והזהיר, המהלֵך בין נתיבות הפשט ומטה אוזן קשבת כל העת לעולה מן הכתוב עצמו, הקורא מתמלא אמון וחש כי הוא נתון בידיים בטוחות לאורך המסע הפרשני.
סגנונו הרחב של גרוסמן משלב בין שני עולמות שראוי שייפגשו לעיתים קרובות יותר: מחקר המקרא המודרני, ועולמה של הפרשנות המסורתית מבית מדרשם של חז"ל והפרשנים הקלאסיים. לכך מצטרפים עיון פילולוגי לשוני, רוחב אופקים מרשים, התכתבות עם פירושים קאנוניים לספר ויקרא – מרש"י ורמב"ן, ועד רד"צ הופמן ופרופ' יעקב מילגרום, ובשונה מספריו הקודמים של המחבר – גם תוספת הגונה של למדנות הלכתית. אט־אט נפרשת בפני הקורא חוויה אינטלקטואלית רב־תחומית, יוצאת מגדר הרגיל.
כמו בכתיבתו הקודמת, גם כעת דואג גרוסמן להראות כי אל לו לאדם המאמין להתיירא מפני חקר המקרא האקדמי. שוב ושוב פרושות לאורך הספר (בעיקר בהערות השוליים) הערות המתפלמסות עם הנחות היסוד הביקורתיות כלפי אחידותו של הטקסט המקראי. בעזרת כלים שונים מעולם המחקר, שזורות לאורך הספר תובנות רוחניות יוצאות דופן שעומדות על הדמיון, ובעיקר על השוני, בין הפולחן שרווח ברחבי המזרח הקדום ובין פולחן המקדש הישראלי.
כבר בפתיחת הספר מזכיר גרוסמן את מחקרו של פרופ' ישראל קנוהל, "מראשי המדברים בעולם הקורבנות המקראי", אשר טען כי פרקי הפתיחה בחומש ויקרא "לא נכתבו למען העם", אלא כטקסט אקסקלוסיבי הממוען למעמד הכהונה בלבד, בדיוק כפי שנהוג היה ברחבי המזרח הקדום. כך למשל, המילה "חרטומים" בהקשרה המצרי קשורה לכך שרק כוהני דת וסופרים מקצועיים ידעו לפרש את כתבי הקודש, ויכלו לעסוק בפולחן המקדש המצרי שהיה אפוף סוד.
לעומת זאת, גרוסמן מציין כי "האדם מישראל… הוא המקריב, והוא בעל הקורבן, והכוהן איננו אלא שלוחו". בניגוד אפוא לקנוהל, "שבדבר זה טעה לחלוטין" לדעת גרוסמן, ספר ויקרא, מפתיחתו ולכל אורכו, פונה אל האדם מישראל – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה'" – ומגמתו היא גילוי ברבים של סודות המשכן והעבודה בו. זאת על מנת להשרות שכינה בעם, מתוך תודעת שותפות של האדם עם ה' א־לוהיו. נוכח הנוהג הפולחני שרווח במזרח הקדום, כותב גרוסמן, "מדובר במהפכה של ממש… אין מדובר כלל בספרות אזוטרית־סודית, אלא בספרות פומבית, שיש ללמדה כל ילד בישראל".
נדב ואביהוא יוכיחו
רוח זו מודגשת כאמור ברבדים השונים של דיני הקורבנות, המתארים את רצונו של ה' במפגש חי עם האדם כפרט, והעם ככלל. על רקע תודעה זו גרוסמן סוגר מעגל בסוף הספר, כאשר הוא מבאר את חטאם של נדב ואביהוא ובכך מציע פשר המתכתב הן עם ההיגיון המקראי והן עם פשט הכתובים. נדב ואביהוא זכרו את הרושם האדיר של מעמד הר סיני, שם זכו ככוהנים "להתגלות עוצמתית בסדר גודל אחר". הדבר הוביל לטעותם הפטאלית ביום השמיני למילואים, שעליה גם שילמו בחייהם.
קנאתם למעמד הכהונה כמעמד שנועד להתייצב עצמאית נוכח ההתגלות האלוקית – ללא קשר לעם – הייתה שורש הכישלון. הם משתמשים בקטורת על מנת למסך את ההתגלות הפורצת מתוך המשכן אל העם, ממש כפי שהיה בהר סיני, אש מכוסה בענן. אך עניינו של היום השמיני למילואים, בבחינת "הקהל את העדה", הוא דווקא התגלות ה' לעיני כל ישראל. בכך מובן כי תפקיד הכוהן בישראל הוא לתווך את ההתגלות האלוקית החיה אל העם, ולא לתפוס את מעמד הכהונה כמצוי בדיאלוג מנותק מן ההקשר הלאומי עם הממד הטרנסצנדנטי, המיוצג על ידי האש החיה הפורצת מתוככי המשכן.
הבדל נוסף, לטענתו של גרוסמן, המפריד בין המקובל במזרח הקדום ובין פולחן הקורבנות הישראלי, הוא כי המקרא מדגיש שוב ושוב שה' איננו זקוק לאכילת הקורבן. סיפור קין והבל למשל, אינו מנדב לנו מידע על הסיבה שבגינה נדחה קורבנו של קין. בכך המקרא כמו חושף בפני הקורא את הנתון הדרמטי על יחסו אל הקורבנות: "ההכרעה אם מביא הקורבן יזכה בברכה או לא, נתונה כולה בידי ה', והאדם אינו שותף לה".
זאת לצד הבדלים בולטים יותר שבין ישראל לעמים: אלים המקריבים קורבנות לאלים אחרים, מיניות מופגנת כחלק מהעבודה הפולחנית, וניסיונות מאגיים לנווט את הרצון האלוהי לרצונו של האדם על ידי פעולות ולחשים "מדויקים". בנוגע לדוגמה האחרונה, גרוסמן מאמץ את קביעתו של יחזקאל קויפמן, שכינה את המקדש הישראלי כ"מקדש הדממה", "אשר רק פעולות נעשות בו, ללא נאומים מלווים".
סעודת ברית בצוותא
למרות האמור לעיל, אין לראות את עיקר חידושו של הספר בהשוואת דיני המזרח הקדום לדין המקראי בענייני פולחן וקורבנות. אפשר לומר כי עיקר עניינו של הספר הוא חשיפת המבע הדתי העמוק המצוי בתשתית דיני הקורבנות השונים.
כך למשל, גרוסמן עומד על ההבדל המהותי שבין קורבן מסוג עולה לקורבן זבח שלמים, המייצגים קטבים שונים מבחינת התודעה הדתית הנלווית אליהם. קורבן העולה קשור אל תודעת האדם המתבטל, זה העומד אל מול האין סוף ומכיר בחסרונו האנושי. העיקרון הרוחני מתבאר בפרטים: קורבן העולה מוקטר כולו על המזבח והאדם איננו שותף באכילתו, אף לא הכוהנים. לאור זאת מתברר מדוע המנועים מלבוא אל הקודש בגלל טומאה נדרשים להביא עולה בהופעתם המחודשת במשכן. זאת בניגוד גמור לתודעת המקריב זבח שלמים אל הקודש: הקונוטציות הנפשיות המלוות את תודעת זבח השלמים הן רוממות הרוח, השמחה, הפיוס והחגיגיות שבנקודת המגע שבין הקודש לבין האדם. כאן הבעלים משתתפים באכילה, ובלשונו של גרוסמן, "יסלחו לי הקוראים אם אעז ואומר, שהרעיון העומד מבעד לאכילת הבעלים את קורבנו, הוא שמביא הקורבן וה' יושבים סביב אותו השולחן ואוכלים בצוותא סעודת ברית".
את המיצוע שבין השניים מציע גרוסמן בדמות קורבן המנחה, והדבר משתקף היטב גם במבנה הפרקים שבתחילת הספר: בין פרק א' העוסק בקורבן העולה, לפרק ג' העוסק בזבח השלמים, מצוי פרק ב' ובו דינו של קורבן המנחה. במובן הרוחני, מיקום הפרק מתאים בדיוק למהותו של קורבן המנחה. כאן אומנם טעמו האישי של האדם יכריע כיצד המזבח יקבל את קורבנו, אך עדיין השותפות איננה מלאה. הוא איננו מביא את קורבנו במצב "גולמי" אלא אופה או מטגן את מנחתו, ובכך מטביע את חותמו האנושי בתוך המרחב הקדוש. זוהי בעצמה טעימה על קצה המזלג מתוך הדיון הפסיכו־תיאולוגי של גרוסמן, העומד בבסיס דיני הקורבנות.
לצד עיקר הדיון, לאורך הספר דן גרוסמן גם בנושאים קרדינליים בפרספקטיבה מקראית רחבה: בירור מושג הקדושה, וטיבה של קדושה שיש בכוחה להדביק חפצים ואנשים שבאים איתה במגע; הגדרת היממה המקראית, שמתעלמת מהלילות ומתייחסת לימים בלבד – מלבד בעבודת המקדש, שם אש המזבח בוערת תמיד; מושגי הטומאה והטהרה והצורך של הנטהרים להביא גם עולה וגם חטאת. גם בביאור מושגים אלו מפליא גרוסמן בניתוח מדויק ומעמיק.
לכל אורך הספר גרוסמן כמו נוגע־לא־נוגע במרחבי המהות העמוקים המשתקפים מבעד לעולם הקורבנות. בדרכו הרגישה הוא מגיש את הצעותיו הפרשניות הנסמכות על פשט הכתובים, ובה בעת שומר על מרחק בטיחות מכניסה עמוקה מדי אל הקומות הרוחניות שמעל קומת המילה הכתובה. כעת, משנעשה החריש ברובד הפשט, נוצרה לטעמי התשתית לעבודה רוחנית מעמיקה יותר. שילוב של הגות עומק, תורת החסידות למשל, נדרש כאן על מנת למנף את מרב המשמעויות הבלומות בטקסט המקראי, ושעלו מתוך קריאתו של גרוסמן בכתובים. כך אפשר יהיה לקצור את הפירות ולגעת ברבדים פנימיים יותר. חיבור כזה יוכל לחבר את המסרים העולים מהעיון המקראי לעבודת ה' היומיומית, בעולם שעודנו נטול מקדש.
