״יהי״ מגדיר את עצמו ככתב עת פואטי־פוליטי, השם לו למטרה להציב במרכז השיח האמנותי קולות ספרותיים המושתקים בהגמוניה הספרותית ובהם קולם של תושבי ההתנחלויות, עיירות הפיתוח והחרדים. כתב העת נערך באהבה תחת קורת הגג של בית אצ״ג המתחדש, וניכר שנעשית בו עבודה רצינית ומוקפדת; אך הנימה המניפסטית הצדקנית שאפיינה את הגיליונות הקודמים, שהעדיפה את הקול הקורבני על הקול האיתן של יוצר – שהמניע שלו אינו לעומתי אלא ביטוי לעוצמת היצירה המפכה בו – הפריעה לי.
עד כה הופיעו ארבעה גיליונות, שעסקו בנושאים בוערים ונפיצים: הקורונה, 15 שנה להתנתקות, והגיליון האחרון והמשובח שכותרתו ״חרדים״. את הטקסטים בו, בשירה ופרוזה, מלוות עבודות אמנות יפהפיות. גיליון זה מעיד על הבשלה עמוקה של מערכת כתב העת, ועל תשומת הלב והמקום שהיא מעניקה לקול חדש ומסקרן בספרות העברית.
בשקט ובביטחון מבעבעת וזורמת השירה במרחב החרדי ונעשית נגישה יותר לכותביה וקוראיה שבעולמה ומחוצה לו. חילון השפה – כתיבת שירה בעברית ולאו דווקא בלשון הקודש – היא מאפיין בולט אחד. מאפיין נוסף הוא עיסוק בתכנים אישיים ואינטימיים, ומאפיין שלישי וחשוב מכול הוא הקול שניתן ליוצרים שאינם קולה הסמכותי והמובהק של היהדות החרדית: בני עדות המזרח ונשים.
גיליון ״יהי״ שלפנינו חורז את כל החידושים האלה, ומוקדש כולו ליוצרים מהחברה החרדית. בחיבור, שלא היה מתאפשר באף מניין או ישיבה, עולים קולותיהם של גברים ונשים חרדים, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, ומתארים את עולמם: משירתו הלירית של אלי שטרן (בָּרְחוֹב / רָאִיתִי אִישׁ / מוּצָא לִשְׂרֵפָה בְּתוֹךְ גּוּפוֹ. / אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ, / עַל פָּנָיו חוֹתֶמֶת: / הַכֵּר נָא!), לשירתו של בניהו טבילה, המתאר את זיכרונותיו מהרב עובדיה יוסף (מְתוּקוֹת סְטִירוֹת שֶׁסָּטַר בְּפָנַי מָרָן עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹתֵר מִכָּל לִטּוּפִים שֶׁבָּעוֹלָם), ועד לשיריה היפים של שולמית אורבך, המתארים בעדינות ובעוצמה נקודות בחייה של אישה חרדית (פְּנֵי אִשָּׁה נִבָּטִים אֵלַי / מִן הַמַּרְאָה / מִי אַתְּ? / אֲנִי אִמִּי / סָבָתִי / כָּל הַדּוֹרוֹת / הַקּוֹדְמִים / אֲנִי שֶׁמֶץ / הַבְטָחָה שֶׁמְּנַסָּה / לְהִתְקַיֵּם).
כל השירים שנכללו בגיליון ראויים מאוד, ובולטים לטובה שיריהם של יעקב אייזנטל, בן ציון גולדשטיין, הדסה חוה פרומר, אסתי ביטון שושן ואפרת אובזנק, ששירה ״כרצונך״ מצורף בזה. בלב הגיליון, על דפים שחורים, קינות ושירים אמיצים ושוברי לב שנכתבו בעקבות אסון מירון. הטענה היחידה כנגד הגיליון הזה היא שהוא קצר מדי ומעורר חשק לעוד.
וְאִם הָיִית עוֹשָׂה אוֹתָךְ כִּרְצוֹנֵךְ, / זֶה הָיָה אַחֶרֶת? / נָשִׁיּוּת / הַזּוֹ הַפּוֹעֶמֶת בָּךְ / לַהַט / הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק הָרֹאשׁ הַמִּתְבַּלְבֵּל הַלֵּב / בֶּאֱמֶת הָיִית עוֹשָׂה אוֹתָךְ שׁוֹנָה? / הַגּוּף הַיְּפֵהפֶה הַזֶּה / הַמַּנְגִּינָה / יַהֲלוֹמִיּוּת הַמִּתְלַטֶּשֶׁת בָּךְ בַּעֲדִינוּת בְּנִצְנוּצִים / הָיִית עוֹשָׂה אוֹתָךְ אַחֶרֶת / מֵאֱ־לוֹהִים?
