אחרי הקמת הממשלה הנוכחית הזמין אותי ידיד לפגישה על כוס קפה. הוא – עו"ד מצליח ומפורסם, חילוני, שמאלני וציוני. אני ייצגתי בעיניו את המגזר הדתי, שעליו הוא כעס מאוד בגלל יחסו השלילי לממשלה החדשה. השיחה התגלגלה מנושא לנושא, כשאנחנו מצליחים לא להסכים על כלום כמעט אך לנהל את השיחה בכבוד הדדי ובידידות. באותו יום עסקו בחדשות בפינוי המאחז אביתר ובהשלכותיו, ואני טענתי שהנושא הזה בכלל לא מרכזי כמו שמתעקשים לעשות ממנו, ושנושאים אחרים מפרידים בין הגושים בישראל הרבה יותר. לשאלתו מה הם התחומים הללו, השבתי שהיחס לפמיניזם רדיקלי, להט"ביזם ושאר ענייני משפחה וחברה, מפרידים וחוצים את צדדי החברה הישראלית באופן חד וקשה יותר מנושא ארץ ישראל.
עמיתי לשיחה לא הבין על מה אני מדבר, והסברתי לו בקצרה מדוע לדעתי להט"ביזם פוגע בזכויות הקהילה ההומו־לסבית, כפי שהיא נקראה עד לפני פחות מעשור, ולמה הפמיניזם הרדיקלי פוגע במאבק הנשים על זכויותיהן. הוא היה מופתע מאוד שאלו הדברים שמפריעים לי, והודה שעד היום לא הקדיש זמן לחשוב על הדברים הללו ושבעצם הוא מסכים איתי כמעט בכל מילה. אם כן, שאלתי, האם תהיה מוכן שננסח יחד מאמר משותף ברוח ההסכמה בינינו, ונפרסם אותו? החיוך הנבוך שלו הבהיר מיד: ברור שלא.
בבת אחת התחדדה הנקודה: אדם משכיל, נבון ומעורב בין הבריות, קיבל כמובנות מאליהן הגדרות ופעולות קיצוניות, שברור שהוא לא מזדהה איתם ואולי אף נרתע מהם. אלא שתקשורת חד־ממדית, אלימות מחשבתית ושטיפת מוח קיצונית – הצליחו להפוך אותן לקונצנזוס חברתי נרחב. כל איש ציבור יודע שישנם נושאים שבהם אם תגיד או תכתוב מילה "לא נכונה" – תוקע מיידית על ידי המילייה ותהפוך ל"פרסונה נון־גרטה" בקבוצת ההתייחסות שלך. חברי לא התכוון להסתכן בכך, וכמוהו רוב הציבור בעולם המערבי ובישראל.
בתהליך ההפחדה העמוק הזה, ובאופן שבו פועלים "לוחמי הצדק", דוברי שיח הזהויות, עוסק הספר "שיגעון ההמון".
חוסר אמון בסיסי
הספר, פרי עטו של דאגלס מאריי, עיתונאי וסופר בריטי, מצליח להבהיר היטב מדוע שיח פוליטיקת הזהויות הורס ומפורר כל חלקה טובה בחברה. מאריי הוא כותב מחונן, והספר מרתק וקל לקריאה. הוא מנתח כל נושא בעמקות, מתוך הסתכלות פסיכולוגית, חברתית, תרבותית ופוליטית, מבלי לעגל פינות ומבלי להשאיר נושאים חסרי מענה.
הספר עוסק בשלושה נושאים מרכזיים: להט"ביזם (בשני חלקים נפרדים – האחד על הומוסקסואליות והשני על טרנסג'נדריות), נשים וגזע. בכל אחד מהפרקים מנתח מאריי, הומוסקסואל בעצמו, כיצד בשלב כלשהו של המאבק השתלטו על היסודות החשובים והבריאים של התהליך גורמים רדיקליים. אלה הפכו את המאבק ללא קוהרנטי ולבעל מטרות הפוכות, סותרות ובלתי אפשריות להשגה, ועשו זאת תוך רמיסת המתנגדים למאבק והנאבקים מהדור שקדם להם, באותה מידה. הם מנהלים מאבק עיקש וחסר מטרות אפשריות – ומרוויחים רווח מרכזי אחד: השארת אדמה חרוכה שעליה לא ניתן לגדל לאחר מכן דבר. קרקע רוויה בחוסר אמון בין בני אדם, נעדרת יכולת להצמיח ולכונן סדר חברתי הגיוני, חסרת אמת וערכים.
חומרה מול תוכנה
מאריי, המשתייך כאמור ל"קהילה הגאה", מאבחן את ההסתכלויות השונות על הנטייה ההומוסקסואלית והאם היא עניין מולד או נרכש – כחילוק שבין חומרה לתוכנה בעולם המחשבים. אם ההומוסקסואליות היא באג (או פיצ'ר…) מולד – הרי שמדובר בעניין של חומרה, כלומר, עניין כמו־פיזי, שאינו בר־שינוי ולא נתון לבחירה; זאת לעומת תוכנה, שהיא רכיב שאנו בוחרים להתקין על המחשב, ובנמשל – הסתכלות על הנטייה המינית כמשהו נזיל יותר, בר־שינוי, נרכש ומוטה־חברה. כל עוד המאבק ההומו־לסבי התנהל כסיפור של אנשים עם אתגר מתחום החומרה, הרי שהם זכו לאהדה ציבורית והגיעו להישגים חברתיים רבים. הטענה הזו גם תומכת בתפיסה המתנגדת לטיפולי המרה, ומאפשרת מאבק בעל טענה ברורה ובהירה.
אלא שיום אחד הצטרפו למאבק טיפוסים נוספים – בי־סקסואלים, טרנסג'נדרים, והשותפים החדשים שהופכים את הלהט"ב ללהטב"ק – הקווירים. אלו טוענים שזהות מינית היא גמישה ואוורירית הרבה יותר, שהיא ניתנת לשינוי, ושהיא אף עשויה להיות פלואידית ולהכיל זהויות שונות וסותרות בו־זמנית. הנחות אלו, הלקוחות כולן מעולם ה"תוכנה" – כלומר, טוענות שזהות מינית היא עניין נרכש, בר־שינוי, הפיך – פוגעות מאוד במאבק ההומוסקסואלי כפי שהתנהל במשך עשרות שנים. קוויר לא יכול לקבל הומוסקסואל שטוען שכך נולד ושאינו יכול להשתנות; והתנגדות של טרנסג'נדר – שעובר תהליכי המרה פיזיים ונפשיים ממין אחד למשנהו – לטיפולי המרה, תישמע גם היא לא קוהרנטית לכל הפחות. צירופם של האחרונים למאבק החברתי פגע בו אנושות ויצר מתחים של ממש בתוך הקהילה.
חמורה מכך היא השתלטותם העוינת על כל השיח הציבורי והפיכתו לפוליטי, עד שהיום אם מישהו יביע דעות הומואיות "מתונות", או אפילו דעות פוליטיות שמרניות כלשהן שאינן מתחום הזהות המינית – הרי שהוא יידחה ויוקע אל עמוד הקלון בטענות בסגנון "במה אתה הומו?!". כך קרה לאמיר אוחנה בישראל, לדאגלס מאריי עצמו בבריטניה, ולפיטר תיל, תומך טראמפ, בארה"ב. כל אלה לא יישרו קו עם הציפיות הפוליטיות של קהילתם, והפכו בן־רגע למנודים.
התקשורת וקובעי דעת קהל רבים מורתעים ומפחדים מהטרור הלהט"בי הציבורי והקולני, מיישרים קו ומשתפים פעולה עם כל דעה בתחום – קיצונית ככל שתהיה. רוצים ללמד ילדים בגן תוכנית למגדר? בבקשה! רוצים לממן לילדים בני תשע טיפולים הורמונליים? למה לא, בשמחה! כך נוצר מצג שווא של הסכמה ציבורית רחבה עם עמדות שמייצגות אולי פרומיל מכלל הציבור, תוך דחייה מוחלטת של כל דעה אחרת.
יועצת לענייני מגדר
המאבקים הפמיניסטיים הסותרים והמבולבלים מטריפים את דעתו של מאריי. סתירה אחת, המנותחת באריכות בספר, עוסקת ביכולתה ובזכותה של כל אישה להיות מינית, מושכת ומגרה, תוך שימוש אקטיבי בכל הכלים העומדים לרשותה, מחד, לצד חוסר הסכמה מוחלט לכך שהתנהגות כזו עלולה לגרום לגברים להסתכל על אותה אישה במבט מיני, מאידך. מאריי מדגים כיצד התרבות הפופולרית לוקחת את המתח הזה לקצה: שחקניות עשויות להטריד מינית גברים על הבמה, בשידור חי, כדי להביך אותם, ואלו מצידם יידרשו לעמוד ולא להגיב בשום דרך – כדי שלא ייחשבו למטרידים בעצמם. זוהי מראה למציאות יומיומית המוכרת לכל מי שעובד במשרד גדול – האופן שבו מותר לנשים להתנהג, להתלבש, לרמוז ולפעול שמור רק להן, ואם ייושם על ידי גברים יגרום מיידית לביוש המוני.
דימוי החומרה מול התוכנה מופיע גם בפרק הזה. הדור הראשון והשני של הפמיניזם טען כי אף שלנשים יש חומרה שונה מלגברים, כלומר הן שונות מהותית – הן זכאיות לשוויון זכויות והזדמנויות מלא. האוזניים הציבוריות היו כרויות לטענה הזו, והיום אין כמעט מי שמתנגד לה. הטענה הייתה כי יש לתת הזדמנות לכל אישה להגיע לכל תפקיד, וסביר להניח שהיא תצבע אותו בצבע נשי ייחודי, על יתרונותיו וחסרונותיו. התוכנה לא תסתיר את פערי החומרה, אלא תולבש על גביה.
הפמיניזם הרדיקלי, לעומת זאת, מערבב לחלוטין את המפה כולה. המעבר ממאבק פמיניסטי, בין מינים, הפך למאבק מגדרי המבשר את ביטול החומרה ופריצת התוכנה. המאבק הזה מעדיף את האידיאולוגיה שמפרקת את כל המבנים על פני האידיאולוגיה שעוסקת בקידום נשים. בעולם, הדבר בא לידי ביטוי בהקמת תנועות המונים של שנאת גברים, לרבות האשטאג ייחודי ברשתות החברתיות. בארץ, אני מבקש להוסיף, הדבר בא לידי ביטוי במקומות כמו צה"ל. חיל הנשים עסק בעבר בקידום שוויון הזדמנויות לנשים בצה"ל, בתפקידים שונים ובתנאי השירות. לאחר מכן, כשהוקמה יחידת היוהל"ן (יוצת הרמטכ"ל לענייני נשים), ובעיקר עם הפיכתה ליוהל"ם (מגדר), היא הפכה למטה פוליטי לקידום אג'נדות רדיקליות אנטי־צבאיות ולא לקידום ושילוב נשים.
כמו בנושא הלהט"בי כך גם במאבק הנשי, כוחות רדיקליים השתלטו על השיח, משתיקים כל שיח מתון ומוקיעים אותו אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות. ההשתלטות הזו, מדגים מאריי באריכות בספרו, פוגעת בראש ובראשונה בנשים.
דת הצדק החברתי
פרק נוסף בספר עוסק בסוגיית הגזע, סוגיה נפיצה בעיקר בארה"ב, אך חשובה מאוד לקריאה ומדגימה בצורה חדה כיצד שיח חשוב עלול להפוך למעורר מלחמות ומדנים, תוך פגיעה אנושה במי שנצרכים לסיוע יותר מכל אחד אחר. בפרק הסיכום מבקש מאריי להסביר כי נושאי הדגל של דת הצדק החברתי (SJW) לא נרתעים כלל מהסתירות הלוגיות של טענותיהם. לדבריו:
אנשים שמקווים לחזות בדעיכת התנועה הזאת כתוצאה מסתירותיה הפנימיות, ימתינו עוד זמן רב… כי הם מתעלמים מהתשתית המרקסיסטית של חלק גדול מהתנועה הזו, ומהרצון לדהור בשמחה לעבד סתירות במקום להבחין בכל התאונות הנוראיות ולתהות אם אינן מלמדות משהו על בחירת המסלול (עמ' 285).
קל להזדהות עם מאבקים חברתיים. מי לא רוצה לעמוד לימין חלשים ומסכנים? ובכל זאת, חשוב עוד יותר לשמור על השכל הישר. לפעמים מה שנדמה כסיוע לדל הוא רק חלק מתהליך אנטי־חברתי, המיועד להרוס את המעמדות והמבנים החברתיים וליצור כאוס בכל פינה. לתהליך כזה , מזהיר הספר, אל לנו להיות שותפים, ויש צורך בזהירות רבה לבל נהפוך לכלי משחק בידי מחוללי הכאוס, בשתיקתנו או בהתעלמותנו.
הניתוח של מאריי, בכל אחת מן הסוגיות הנידונות, מעמיק ויסודי הרבה יותר מכפי שאפשר לבטא בשורות קצרות אלה. הוא מקיף כמעט כל היבט אפשרי, מנתח את הדברים באופן פילוסופי וממחיש אותם באמצעות דוגמאות מן התרבות העממית. זה מה שהופך את הספר הזה לספר עיון פופולרי מושלם בעיניי: הוא אינטליגנטי מאוד, לא משאיר אבן על אבן, מקיף את הסוגיה מכל צדדיה ומחדש בה, והוא גם באורך הנכון וכתוב בשפה בהירה ונגישה.
נדב רט הוא יועץ ארגוני, מרצה וכותב בתחומי חברה וכלכלה ועורך מיזם התוכן "וואלה, רעיון!"
