לסיפורי הלידה במקרא תבנית אופיינית. הם מתחילים בבעיית פוריות, באישה עקרה שעתידה נראה קודר וסיכוייה להיפקד ולהעמיד דור־ממשיך זעומים. בשלב מסוים העקרה מקבלת מסר א־לוהי, ובעקבותיו היא הרה ויולדת. ה' פותר את הבעיה, פותח את רחמה של העקרה, והופך עוגמה לתקווה. בתבנית עלילתית זו, בני האדם מכירים בתלותם בה': זוגות על סף ייאוש מבינים שה' הוא הכתובת למיגור עקרוּתם.
והנה, סיפור הולדתו של משה חורג מהמתכונת המוכרת. ראשית, אימו אינה עקרה. מצרים, בכלל, היא ארץ של פריון ושפע. דומה שפריונן המופלא של בנות ישראל ("וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד"; א, ז) משקף את ברכתה השוטפת של ארץ היאור. ובכל זאת, סיפור לידה זה מתחיל אף הוא במשבר חמור. אולי קל להרות במצרים, אבל קל פחות לשמור על היילוד בחיים.
נראה כי במצרים הפרעונית, הפריון השופע מתנגש עם המוסר החברתי: כאילו עודף היצע של בני אדם מוריד את ערכו של היחיד. בהיעדר מודעות לתלותו של האדם בה', אין יראת א־לוהים במקום ההוא ואין צו מוסרי. וכך פרעה גוזר את גזרתו הנוראה, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (א, כב).
מכאן ממקדת התורה את מבטנו בבן אחד שנולד אל תוך פשיטת הרגל המוסרית הזאת; מהולדתו הוא נתון בצילו הכבד של גזר דין מוות הממשמש לבוא. שלא כבסיפורי הלידה המקראיים העשויים בתבנית הרגילה, פתרון הסיפור שלנו אינו מגיע עם ההיריון. שיאו של הסיפור מגיע רק כשהילד מבשיל, "וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד" (ב, י), והקורא משחרר אנחת רווחה. הגעתו של הילד – משה, או כל ילד עברי אחר במצרים – לשלב הזה לא הייתה מובטחת כלל ועיקר.
לבעיה שבסיפור הזה, ה' איננו הפתרון. אדרבה, הקב"ה אינו נזכר כלל בפרשייה הזאת. בסיפור הולדת משה, הפתרון טמון במעשי האדם. את המוסר יכולה לשקם החמלה האנושית, לא ההתערבות האלוהית. כך קורה בסיפורנו, כאשר נשים רחמניות מגוננות על תינוק רך ועוטפות אותו מתוך גילוי של אומץ ואנושיות.
לידה שנייה
סיפור הולדתו וילדותו של משה (ב, א-י) מציג לנו את גיבוריו העיקריים במבנה כיאסטי הדוק (א־ב־ג־ב־א). אימו מופיעה כדמות הראשונה. היא יולדת את התינוק ומחביאה אותו. כשהנסיבות כבר אינן מאפשרות הסתרה זו, היא מעבירה את הילד אל תיבת גומא, ומניחה אותה "בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (ב, ג). מכאן פונה העלילה אל אחותו, הניצבת מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. אך הזרקור הראשי שמור לבת פרעה, שהופעתה בלב הפרשייה מציינת את מרכזיותה בה.
ההאטה המותחת של הסיפור היא מעשה ספרותי מפואר. הקוראים החרדים צופים בנסיכה היורדת ליאור, רואה את התיבה, שולחת את שפחתה להביא את התיבה ופותחת אותה. "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ וַתִּפְתַּח" (ב, ה-ו). המתח מגיע לשיא, ומשתחרר רק כשהכתוב מודיענו שרחמיה נכמרים על התינוק למרות מוצאו, "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב, ו).
פעולותיה של הנסיכה מתפקדות כציר הסיפור, המניע את גורלו של הילד ואת העלילה בכיוון חיובי. כאן שבה ונכנסת לתמונה אחות הילד, ומציעה למצוא מינקת לעולל הבוכה. בת פרעה מסכימה, והאחות מביאה את האם. זו מקבלת שוב את הילד לזרועותיה.
הנה אפוא המבנה הכיאסטי:
האם
האחות
בת פרעה
האחות
האם
מבנה זה, העשוי לתלפיות, מסב את תשומת ליבנו לדמות שבגרעינו, בת פרעה. האנושיות שלה מחזקת את הלקח הנלמד מהמיילדות (שייתכן שגם הן היו מצריות): כאשר המרקם החברתי נפרם, הנשים (ובפרט אלו הקשורות בלידות) הן העשויות לשקם אותו. חוויית ההיריון, הלידה וההנקה, היא ביטוי עילאי של אלטרואיזם, ועל כן היא מחזקת את טוּב הלב בחברה. אין תמה שלרֶחם ולרחמים שורש אחד. אף כי הנסיכה אינה יולדתו של התינוק, היא מדמה תרחיש דמוי לידה: היא מחלצת את התינוק מהתיבה, מעין רחם צף, ובכך נותנת לו חיים חדשים.
מנהיגות אימהית
המעשה ההומני של הנסיכה מייצב עולם המתנדנד על סף קריסה מוסרית. הוא מספק איזון נגדי לגזרה המחרידה של אביה. באורח יוצא דופן, נראה כי מעשיה משפיעים על הקב"ה: הפעלים המשמשים בתיאור מעשה ההצלה שלה, "וַתֵּרֶד… וַתֵּרֶא… וַתִּשְׁלַח" (ב, ה) שבים ומופיעים בהודעתו של ה' למשה בסנה כי הוא מתכוון להציל את בני ישראל: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ… רָאִיתִי… לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ" (ג, ח-י). כאשר בני אדם מגלים אומץ מוסרי, ה' נכנס ברצון לזירה ומשתף פעולה עם אלה שהראו שהאנושות איננה אבודה.
אך לב ענייננו הוא אותן שלוש נשים המעצבות את דמותו של משה, מנהיגו החשוב ביותר של עם ישראל. מאימו לומד משה איך לגלות בתוך תוכו מרבצים של עוז, אמונה ודבקות במטרה. מאחותו לומד משה אומץ ותעוזה – את היכולת לעמוד ללא חת ולהשתמש בכוח הדיבור כדי להציל את הזולת. אכן, הפועל המתאר את עמידתה הבוטחת של האחות, וַתֵּתַצַּב, מופיע כמה פעמים בתיאור עימותיו של משה עם פרעה, שכמה מהם אירעו אף הם על גדת היאור. ומבת פרעה למד משה חמלה ואנושיות, שאפשרו לו להיעשות למנהיג המוליך את עמו, עַם עבדים ועתה עם חופשי, בין קרעי ים סוף והלאה משם במדבר.
חוויותיו של משה התינוק עיצבו את אישיותו והכינו אותו לתפקידו כמיילדם, מגינם ומנהיגם של בני ישראל, שיישאם לעבר אדמתם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק.
ד"ר יעל ציגלר היא המנהלת האקדמית וראש בתי המדרש של מתן ומרצה לתנ"ך במכללת הרצוג
