נוכח התלהטותו המחודשת של הפולמוס בעניין הגיור, בין השאר מעל דפי מוסף זה, חשוב לחזור ולחדד את הדברים: רוב גדולי הרבנים הספרדים והאשכנזים בעבר צידדו בגישה מקילה בגיור, לעומת הפסיקה החרדית בת ימינו, שהפכה למחמירה גם במקום שמוטב להקל.
הבה נבהיר תחילה על מה מסכימים כולם ועל מה המחלוקת. לכל הדעות גיור חייב להיעשות על פי ההלכה שבשולחן ערוך (יורה דעה, רסח) ולכלול מילה, טבילה וקבלת המצוות. ״קבלת מצוות״ משמעה כפשוטה, כפי המבואר בתלמוד במסכת יבמות: יש להודיע לגר מקצת מצוות, מהקלות ומהחמורות, ועליו ״לקבלן״. כלומר, על הגר להבין ולהסכים לכך במעמד בית הדין. אף שבשונה מהמילה והטבילה, שהם מדאורייתא, קבלת המצוות היא מדרבנן, כפי שכתבו פוסקים מרכזיים, מכל מקום דורשים זאת מהבא להתגייר.
אלא שברבות הימים, העוסקים בגיור לא הסתפקו בהודעה בבית הדין בזמן הגיור עצמו, אלא דרשו מהבא להתגייר ללמוד תחילה את עיקרי היהדות ולדעת דיני ומנהגי ישראל. כל קהילה לפי סגנונה, דרשה מהמתגייר את הכנתו לקראת הגיור באופן מספק.
ואולם, מהי ההכנה המספקת לגיור? כל גאוני הספרדים, ללא יוצא מן הכלל, לא התנו את הגיור בהפיכת המתגייר לאדם חרדי, המקפיד על קלה כבחמורה. הם האריכו בענייני אמונת דת ישראל, שכן מבחינתם זה עיקר היהדות, ומשהשתכנעו בכנות כוונתו של הבא להתגייר להצטרף לעם היהודי באמת ובתמים, הודיעו לו את כובד משמעות החלטתו, אשר תדרוש ממנו קיום תורה ומצוות, ואם הסכים וקיבל, גיירוהו. כך היה נראה מעמד "קבלת מצוות" בבית הדין.
טרגדיה שאינה נפתרת
ברור היה לגדולים בעבר כי מי שאביו יהודי ומ״זרע ישראל״ יש להשתדל בגיורו, כלשון הפסוק שהם השתמשו בו בהקשר זה: ״לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח״. גישה דומה ננקטה גם לגבי למי שנשא אישה נוכרייה וילדה לו בנים ובא לגיירה, כדי ״שלא ילך החבל אחר הדלי״. ואף שלפעמים ידעו שהגיור בא מתוך סיבה, בכל זאת קיבלוהו, בהסתמך על תשובת הרמב״ם בגיור, "מוטב שיאכל רוטב ולא יוכל שומן עצמו". כלומר עדיף גיור שכזה, משיחיה בנישואי תערובת ויאבד זרעו לגמרי מהדת היהודית, ובלבד שיחול שינוי באורחות חייו מגויות ליהדות.
גם כשנדרשו לגייר ילדים קטנים, שאימם גויה ואביהם יהודי, זו הייתה השקפת עולמם של כל גדולי ישראל הספרדים, כפי שבאו הדברים בפסקיהם בצורה ברורה.
זו הייתה הדרך הספרדית הידועה, הברורה והמוסכמת. ולא מדובר על מיעוט מאותם גדולים, להפך. רוב גדולי ישראל הספרדים, כולל מהדור האחרון, התוו דרך בגיור הראוי לזמננו. כולם היו גדולי תורה ענקיים, רבני קהילות, אבות בתי דין ודיינים, ופסקיהם בעניין ברורים ומנומקים (מקורות וציונים לדבריהם מרוכזים בספריי "זרע ישראל", ״ואהבתם את הגר״).
לעומת הדרך הברורה הזו, אומצה בימינו גישה חרדית וקיצונית, המנוגדת גם לדעתם של לא מעט גדולי ישראל אשכנזים ובהם הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג, הרב אונטרמן והרב גורן. כך שינו את שהיה נהוג, ונטו לפרש את "קבלת המצוות" הנדרשת בגיור בהתאם לגישה מחמירה. ניתנה פרשנות הרואה בקבלת המצוות לא רק הסכמה וקבלת דברי בית הדין המגייר במעמד הגיור, אלא התחייבות עתידית לקיום כל המצוות, שעליה הגר ייבחן. בית הדין גם מבקש להשתכנע כיצד ייראו אורחות חייו של המתגייר בעתיד. לשם כך נדרש הגר ללמוד ולהתכונן בדקדוקי הלכה ומנהגים רבים, ובתי הדין מנסים להעריך אם הגר יהפוך לדתי־חרדי, דבר שכמעט אינו בנמצא ולא היה נדרש בעבר. הגדילו המקצינים בגישתם אף לפסול גיורים בדיעבד, דבר המנוגד לחלוטין לפסיקת התלמוד במסכת יבמות: ״מל וטבל הרי הוא כישראל לכל דבר, ואף אם חזר לסורו". זו פרשנות תקדימית של ממש.
כך קרה שמדינת ישראל, באמצעות הרבנות הראשית לישראל ששינתה את פניה, אימצה בזליגה איטית את הפרשנות הקיצונית להליך הגיור, תוך שהיא זונחת את פסיקותיהם של גדולי רבניה כמו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, וכל חכמי ישראל בדורו. בעידן של קיבוץ גלויות ועלייה לארץ ישראל באמצעות חוק השבות, זהו בבחינת ״גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה״. הדבר הוביל לטרגדיה שאינה נפתרת עשרות שנים. הנזקקים לגיור חוששים שלא יהיו מסוגלים לעמוד בתנאי גיור אלה, ובמיוחד לאחר ששמעו מה עלה בגורל חבריהם שנדחו מגיור בגלל גישה זו. המתגיירים אינם מעוניינים בגיור שידרוש מהם אורח חיים חרדי, אלא גיור שדורש את בסיס היהדות, כפי שהם רואים אותה בפועל במדינת ישראל.
הצגת הגיור המכיל והמקבל כגיור ״מזויף״, כגיור שאין לו תוקף או כגיור ״רפורמי״, היא שקר ועלילה, הוצאת לעז על גדולי ישראל ועוון חמור של אונאת הגר. הרי להלכה כולם גרים, שכן כל המתגיירים נכנסים בסופו של דבר לחיי מצוות בסגנונה של ״המסורתיות״, כפי שמתגבשת המציאות בארץ ישראל. די בכך.
בדרכו של הרב עובדיה
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לנקוט כיום בגישה המחמירה. יש כיום כחצי מיליון עולים, רובם המוחלט מזרע ישראל, שאינם מתגיירים בגלל המדיניות הקיצונית שאימצה הרבנות בגיור. הם חיים יחדיו ללא גיור, מציאות שהיא התבוללות בפועל, ואיבוד חלקים מ״זרע ישראל״. כך נוצרת איבה ושנאה בעקבות הסירוב והקושי בגיור, שלא לדבר על "חילול השם" הכרוך באי־גיור חיילי צה״ל, המוסרים נפשם למען העם והארץ. האם יש מקום לחומרות כאלה, הגורמות נזק לכלל ישראל? האין צו השעה לראות במודל "המסורתי" של שמירת מצוות היהדות והתורה כשער כניסה ראוי לכתחילה, כפי שנהגו גדולי ישראל בעבר?
שמירת המסורת בארץ ישראל פשוטה וקלה. כל המתגורר בארץ, בין יהודים, מקיים בקלות מצוות רבות ועצומות: החל ממצוות מילה, ישיבה בארץ ישראל, כשרות הזמינה לכול, שירות בצה"ל, שמירת שבת וחגי ישראל, וכן מנהגים הנחוגים בכל החוגים. לא לחינם אמרו חז"ל "חביבה ארץ ישראל שמקרבת גרים" (מסכת גרים פ"א).
דחיקת פסיקתם של הרבנים הראשיים לישראל – אשכנזים כספרדים – כמו הרב בן ציון מאיר עוזיאל, הרב אונטרמן והרב גורן, וכן הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו ועוד רבים, מפני הפסיקה המחמירה החרדית, גורמת בפועל להתבוללות וריבוי נישואי תערובת כאן בארץ ישראל. בייחוד הדבר אינו מתקבל על הדעת, כאשר הפסיקה המחמירה מאומצת בין השאר על ידי בניהם של שניים מהרבנים הראשיים לשעבר – הרבנים יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, ושמואל אליהו, בנו של הרב מרדכי אליהו, הנוקטים בניגוד לגישת אבותיהם. הרב עובדיה יוסף בעצמו היה מקל בגיור בפועל, ובזמנו הוא הותקף קשות על גיוריו הרבים. די להזכיר את חתימתו להכשיר בדיעבד גיורם של 5,000 חיילי צה״ל. הוא הדין ביחס לרב מרדכי אליהו, שתמך בגיור באמצעות רבני הערים כמוצא לבעיית הגיור. תקנה זו בוטלה בעבר, תמורת תמיכת החרדים בבחירתם של הרב ישראל מאיר לאו והרב בקשי־דורון לרבנים ראשיים.
נמצאנו למדים שההשתלטות החרדית על הרבנות הראשית היא הסיבה לתסבוכת שמדינת ישראל מתמודדת עימה זה ארבעה עשורים, כאשר כל ענייני הגיור והזהות היהודית משפיעים על כלל העם היהודי. המחמיר בגיור, בסופו של דבר מקל בהתבוללות.
