"האשמת נתניהו בניצוח על כל ההסתה נגד רבין היא בלב הנרטיב של השמאל"

את ההרצאה הראשונה שלו על רצח רבין העביר הרב נתנאל אלישיב שישה ימים אחרי הרצח בסניף בני עקיבא ברעננה. מאז, העיסוק ברצח ההוא ובמשמעויותיו עבור החברה הישראלית, לא עוזב אותו. כל המחשבות והתובנות, שהצטברו במשך 26 שנה, התכנסו לספרו החדש "ההחמצה: רצח רבין והשלכותיו מזווית ימנית־ממלכתית".

הרב אלישיב (46), נשוי לנעה ואב לשמונה, מתגורר ביישוב עלי ומשמש כר"מ במכינת בני דוד שביישוב ובמוסדות בני דוד. את איסוף החומרים הוא החל כבר לפני למעלה מעשור, אך רק לפני כשנה התיישב לשולחן הכתיבה, בין היתר בסיועה של הקורונה.

26 שנה אחרי רצח רבין, מה נזכרת עכשיו?

"במובן מסוים אני עוסק ברצח רבין עוד לפני הרצח. הייתי חלק מקבוצה, שבדיעבד אני יודע שהיא די קטנה, שמצד אחד היינו מאוד פעילים במאבק נגד רבין וממשלתו, ומצד שני הייתה לנו כבר אז הבנה ברורה שמשהו באופי המחאה השתבש ושאנחנו במצב מסוכן. קל וחומר שאחרי הרצח זה העסיק אותי מאוד. מאז אותה הרצאה ראשונה, שישה ימים אחרי הרצח, אני ממשיך לעסוק בזה כל השנים.

"אופי ההרצאות השתנה מעט עם השנים, כי הקהל השתנה. אני זוכר את ההרצאה שבה הבנתי שאני כבר מדבר עם אנשים שלא זוכרים את האירוע; היום יש אפילו כאלה שלא נולדו אז. עד אז התחושה הייתה שכולנו היינו באירוע וכל מה שיש הוא לדבר על המשמעויות וההשלכות, ופתאום יש פה דור שצריך להתחיל מלספר לו את הסיפור. אז מבחינה כמותית רוב הספר עוסק בעבר, במה שהיה, אבל מבחינה מהותית הוא פונה אל העתיד, ואני חושב שלרצח רבין הייתה תרומה מהותית לשבר שהחברה הישראלית חווה עד היום ושאותו אני חפץ לתקן, כמובן לא לבד.

"כשאתה מגיע לפסיכולוג עם בעיה מסוימת שמטרידה אותך בהווה, הרבה פעמים הוא חוזר איתך אחורה ועוזר לך להבין שהיא נעוצה במשהו שקרה לך בעבר והדחקת אותו. אז נכון שאנשים לא מדברים היום המון על רצח רבין, אבל זה לא משנה את מהות הניתוח. מה שצריך לתקן, אותה עבודה שלא נעשתה אז, צריך לעשות אותה היום. דווקא ביום הזיכרון האחרון לרצח רבין", מוסיף ומציין הרב אלישיב, "ראית שהכול צף ועלה מחדש. שני החטאים שאני מדבר עליהם בספר, חטא ההכללה משמאל וחטא ההכחשה בימין – שניהם עדיין איתנו".

מרבית פרקי הספר עוסקים כאמור בתיאור האירועים שקדמו לרצח רבין, ליל הרצח עצמו והתקופה שלאחריו, כשהם שלובים בזיכרונותיו האישיים של המחבר מאותם ימים. אך התיאור העובדתי נועד בעיקר כדי לבסס את המסר, שעיקרו מתומצת בשם הספר, "ההחמצה", כפי שמסביר הרב אלישיב: "במדינת ישראל יש קונפליקט עמוק, שאפשר למצוא לו סימנים כבר בתקופות מוקדמות בעם היהודי, בין שתי קבוצות. אחת שמגדירה את עצמה קודם כול כישראלית, ושנייה שמגדירה את עצמה קודם כול יהודית. הקבוצה הראשונה היא חילונית, בעלת נטייה אוניברסלית, חומרית, מדעית, כלכלית וטכנולוגית.

"הקבוצה השנייה יותר דתית, יותר רוחנית, יותר לאומית, ומרוכזת פנימה. לפני כמעט 120 שנה הרב קוק עולה לארץ, והפעם הראשונה שבה הוא מתאר את מה שמתרחש כאן כפי שהוא רואה את הדברים זה אחרי מותו של הרצל, בנאום ששמו 'המספד בירושלים'. הוא מדבר שם על המתח בין יוסף ליהודה, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, על המתח הטבעי שקיים בין שני הכוחות האלה. האתגר הקיומי שלנו הוא למצוא את האיזון הנכון בין שתי הקבוצות, שתי הנטיות האלה.

"יצחק רבין באופן אישי היה גידול מובהק של הקבוצה הראשונה", מאבחן הרב אלישיב. "עוד מהקדנציה הראשונה שלו הוא מצא את עצמו בעימות חזיתי מול הקבוצה השנייה, שהייתה אז במגמת צמיחה והתרחבות, וזה הימין בכלל והימין הדתי בפרט. ההבדל המעשי בין שתי הקבוצות התנקז במשך כמה עשורים לשאלת ארץ ישראל, השטחים, ההתנחלויות, או איך שלא תרצה לכנות אותה. לפי סדרי העדיפויות והערכים של הקבוצה הראשונה, ההיגיון אומר שאין לנו מה להתיישב ברוב האזורים האלה כי המחיר שאתה משלם במונחים של כאן ועכשיו – בדמוגרפיה, כלכלה, יחסים בינלאומיים וכדומה – גבוה מדי ואיננו שווה את התמורה. לעומת זאת לפי הקבוצה השנייה, שחיה את הסיפור של הגאולה ושל שיבת ציון, שווה לשלם את המחירים האלו. הוויכוח פה הוא לא על טריטוריה וגיאוגרפיה, אלא על המהות והזהות.

"תקופת הצמיחה של הקבוצה השנייה, שנות השבעים, הייתה בדיוק בתקופת הקדנציה הראשונה של רבין, ובשנת 1992 הוא כבר הגיע לשלטון עם מטען נפשי ואידיאולוגי נגד הקבוצה הזאת. זו לא הייתה שנאה קטנונית, אלא תחושה שהאנשים מולו מסכנים את עתידה של המדינה שהוא ובני דורו מסרו את נפשם כדי להקימה ולקיימה. אם לא הייתה נפרצת הדרך לאוסלו יכול להיות שהעימות הזה היה נשאר על אש נמוכה, אבל אוסלו הביא את העימות הזה לכלל רתיחה. ואז מערכת היחסים הקשה וההדדית בין רבין ובינינו החלה לתת את אותותיה בעוצמה רבה. מכיוון ששני הכוחות האלה עדיין פעילים בחברה, וזה לא משהו אישי שקשור ברבין בלבד – אנחנו עדיין צריכים למצוא את הדרך להיות חברה שיש לה מכנה משותף רחב ושמרגישה תחושת אחווה. חברה שיש בה לכידות, ושהחלקים השונים בה מוכנים להתמסר למען העתיד שלה. כל עוד אנחנו לא פותרים את הקונפליקט, וכמובן שאף פעם זה לא יהיה פתרון מוחלט, המחיר יהיה הקצנה של כלל החברה".

אף שהספר כתוב באופן מובהק מנקודת מבטו של איש ימין, רב ומחנך, קהל היעד שאליו הוא פונה ומבקש להגיע – רחב מאוד. "זה ספר שהנמען שלו הוא כלל הציבור. כשכתבתי אותו החזקתי לעצמי בראש את איש השמאל הטיפוסי ואיש הימין הטיפוסי, וניסיתי לחשוב בכל פרק מה איש הימין יבין ממנו ומה איש השמאל יבין; מה אני רוצה שכל אחד מהם יבין, ומה אני חושש שכל אחד מהם לא יבין. גם נתתי את זה לקריאה לאנשים מכל הסוגים, ובאמת הרגישויות שלהם היו שונות. בגב הספר כתוב שזה לא ספר נעים לקריאה. הוא אמור להיות מעניין, אבל לא בהכרח נעים. לאף מחנה לא מגיעה תעודת הצטיינות על התפקוד שלו באותה תקופה. החברה הישראלית כולה הייתה נתונה בשנים ההן במבחן, והיא לא עמדה בו".

יש טרלול פרוגרסיבי מסוים שהוא כל כך הזוי, עד שזו טעות לעשות ביחס אליו שימוש באותם רעיונות של הרב קוק על נקודת האמת שבכל דבר. לא על כל גישה בעולם אפשר להחיל את צורת החשיבה הזו

התגובות הראשוניות של הקוראים, מימין ומשמאל, לא הפתיעו את הרב אלישיב. "אני מצטט בספר קטע של ניטשה על הקרב שניטש בין הגאווה לזיכרון. הזיכרון אומר 'עשיתי זאת', הגאווה אומרת 'לא יכולתי לעשות זאת', ובסוף הגאווה מנצחת. עם הזמן כל צד בנה לעצמו נרטיב שכלל רק את מה שנוח לו, תוך השמטת דברים פחות נוחים. לדוגמה, סמוך לאירוע כולם בימין ידעו שעברנו כמה וכמה קווים אדומים באופי המחאה שלנו, אבל הדבר הזה נשכח. גם בקרב מי שלא מאשימים בכול את השב"כ ואת אבישי רביב, מקובל היום בימין להגיד שהמאבק בממשלת רבין היה קרב דמוקרטי מפואר, יפה וראוי. אני לא מצטער על השותפות שלי במאבק הזה, ההפך הוא הנכון, אבל אני לא מטשטש את הצדדים הבעייתיים שהיו בו, ואת העובדה שלצד המאבק הראוי וההכרחי התפתחו גם מוטיבים רבים שלא היו ראויים, לא רק סמוך לרצח אלא במשך זמן רב לפניו, וזה הלך והסלים עם הזמן. באופן טבעי, דבר כזה עלול להפריע לקורא הימני של הספר, במיוחד אם הוא לא היה שם באותן שנים".

מנגד, ממשיך הרב אלישיב, "בשמאל לא אהבו את הסימטריה שאני יוצר בין 'חטאי' הימין והשמאל. כשאתה חווה אירוע שבו אתה הקורבן, קשה לך לקבל אמירה שלפיה נעשו פה טעויות מצד כולם, ושרבין עצמו וחברי ממשלתו תרמו בעצמם להידרדרות השיח בתקופה שקדמה לרצח. דבר נוסף שמאוד קשה לאנשי שמאל שקוראים את הספר הוא ההתייחסות לנתניהו. הספר הוא זיכוי מהדהד לנתניהו. בפרק על רבין ונתניהו אני מתאר את מה שאני זוכר וגם המקורות ההיסטוריים מספרים: רבין התייחס לנתניהו הרבה יותר גרוע ממה שנתניהו התייחס לרבין. האשמת נתניהו בניצוח על כל ההסתה נגד רבין היא בלב הנרטיב של השמאל, ומי שהתרגל לראות כך את הדברים מתקשה לקבל את הדברים שכתובים בספר.

"הדבר השלישי שמפריע לקורא מהשמאל הוא נושא ההשלכות של הרצח. אחת האמונות הכי חזקות בשמאל היא שרצח רבין גדע גם את תהליך השלום. לשיטתם, הרצח עיכב את התהליך ובעצם היה הצעד הראשון בריסוקו, כך שבסופו של דבר הרוצח השיג את מטרתו והצליח לסכל את השלום המיוחל בינינו לבין הפלסטינים. בספר אני מראה שהמציאות הייתה בדיוק הפוכה. הרצח חיזק את אוסלו והעמיק מאוד את התמיכה בתהליך. כתוצאה מכך לקח שנים רבות, והרבה מאוד הרוגים, עד שישראל העזה להתנער מחלקים בתהליך אוסלו".

פתרון קל מדי למצוקה

אחד הפרקים המרתקים בספר, לקראת סופו, עוסק בתיאוריות הקונספירציה הרבות שצצו סביב הרצח. הרב אלישיב מונה את אלה העיקריות שקנו שביתה משמעותית בלב הציבור, ומפריך אותן אחת לאחת בקלות ובבהירות. אף שלא מדובר בעיקרו של הספר, חלק ניכר מהתגובות שכבר קיבל עוסקות דווקא בפרק הזה, שמעורר אצל רבים רגשות עזים.

איך קרה שתיאוריות הקונספירציה חדרו עמוק כל כך ללבבות, דווקא בקרב ציבור שחשיבה קונספירטיבית לא מאפיינת אותו בדרך כלל?

"אני חושב שהסיבה היא שהציבור הדתי והימני הרגיש, ובצדק, שיש פה איזשהו שקר. השקר הוא שמבקשים ממנו לפרוע במאה אחוז, את כל החוב, על מצב שהייתה בו שותפות לשני הצדדים. לְמה הכוונה? יש כמובן את הרצח עצמו, שבו האשמה מוטלת על הרוצח. אבל השמאל לא הסתפק, בצדק מבחינתו, בעיסוק ברצח בלבד. הוא אמר: רגע, היה רצח, אבל היה גם את כל מה שקדם לרצח, את ההסתה, ולכך רבים בימין היו שותפים. אלא שאז אומר איש הימין, אם אנחנו מדברים גם על מה שקדם לרצח, אז יש גם את כל האיוולת של אוסלו, את הרמיסה של הציבור הדתי והימני והפגיעה בתהליך הדמוקרטי, וכל מה שאני מתאר בספר. אז או שאנחנו באים כשותפים שווים לשולחן, וזו ליבת הספר, ומנסים לעשות תיקון. אבל אם אתה מבקש ממני לפרוע את כל השטר, אנשים בימין הרגישו בצדק שיש פה יסוד שקרי.

"מי שמבין בשיח הציבורי ובניהול מלחמת דעות ידע לעשות את המהלך הזה ולחשוף את המניפולציה שבבסיס ההאשמה הבלעדית נגד הימין. אבל מי שלא, נותר עם תחושת חוסר הצדק. וכך, מי שהמציאו את תיאוריות הקונספירציה סיפקו צורך נפשי עמוק של אנשים להגיד 'רגע, זה לא היה באמת ככה'. התיאוריות הללו מציעות לאיש הימין הקלה מיידית למצוקה שהוא חש, ומאפשרות לו ברגע אחד לרדת מספסל הנאשמים. ואם אני עוד יכול להפוך את הסיפור ולספר אותו כך שהמאשימים שלי הם הנאשמים, ואם אני יכול להגיד שבכלל רבין אשם בהירצחו – אז בכלל מה טוב. אני חושב שזאת הסיבה לכך שגם אנשים שבאמת אינם בעלי חשיבה קונספירטיבית נאחזו בתיאוריות הללו, שמילאו צורך נפשי וגם היוו תחליף לתביעה היותר מורכבת לספר את כל הסיפור של רצח רבין בצורה אחרת. אבל אחרי כל זאת, הספר מנסה להסביר למה ההיאחזות בתיאוריות הקונספירציה היא לא הדרך הנכונה, וצריך לעשות את הדרך הארוכה והקשה של כניסה לעובי הקורה והצגה מאוזנת של האירועים".

מנגד, הרב אלישיב מציין כי בקרב קוראים המשתייכים לשמאל קיים חוסר הבנה בנוגע לרוחב חדירתן של תיאוריות הקונספירציה ולמידת האמונה בהן. "מפליא אותי עד כמה שמאלנים לא מבינים למה יש צורך לעסוק בהפרכת תיאוריות הקונספירציה בנוגע לרצח. רבים מהם אמרו לי משפטים כמו 'זה יפה מאוד מה שכתבת, אבל למה צריך את זה? מי מאמין בדבר הזה?'. העיתונאי הוותיק מנחם רהט כתב ביקורת על הספר והתמקד בפרק הזה, שמפריך את תיאוריות הקונספירציה על הרצח. הביקורת יצרה הרבה עניין בספר, אבל גרמה כנראה לכמה אנשים לחשוב שזה עניינו העיקרי של הספר.

"אחד ממובילי תיאוריות הקונספירציה אף פנה אליי וביקש להתעמת איתי באופן פומבי על הנושא. כמובן לא הסכמתי, כמו שלא הייתי מסכים להתעמת עם מכחיש שואה ערב יום השואה. אבל זמן קצר לאחר מכן, להערכתי בעקבות פרסום הספר, הופיע באחד מאתרי האינטרנט המגזריים מאמר שמפרט ראיות רבות שמאששות כביכול את תיאוריות הקונספירציה ובראשן 'הלהיט התורן'. במה מדובר? לפני כמה חודשים התקיים פסטיבל מספרי סיפורים, ובאחד האירועים, לרגל שישים שנה לבית החולים איכילוב, בכירים מבית החולים סיפרו על כל מיני רגעים מעניינים ודרמטיים בתולדותיו. בין היתר הופיע שם פרופ' יוסף קלאוזנר, אחד המנתחים שטיפלו ברבין, וסיפר מה היה באותו לילה קשה. והנה קלאוזנר סיפר שם, כמשיח לפי תומו, שרבין הגיע לבית החולים כשהוא ירוי בחזה. מי שמכיר את תיאוריות הקונספירציה יודע שאחת התיאוריות המובילות היא או שיגאל עמיר בכלל לא ירה ברבין, או שהוא אומנם ירה בו אבל זה בכלל לא היה קטלני. מה שהיה קטלני זה שאחר כך מישהו אחר ירה בו מקדימה. אז הוא לכאורה ממש הגיש להם על מגש של כסף אישוש כביכול לתיאוריה".

"לקח לי בדיוק שתי דקות למצוא את האימייל של הפרופסור, כתבתי לו ותוך שעתיים־שלוש הוא היה על הקו. סיפרתי לו מה קראתי, והוא הגיב מיד שאלו שטויות גמורות שנובעות מבורות מוחלטת באנטומיה. כל מי שקצת מבין יודע שכל האזור הזה, מקדימה ועד הגב, נקרא החזה. לבית החזה יש חלק קדמי, חלק צידי וחלק אחורי. הדברים לא עסקו בשאלה מאיפה נכנסו הכדורים אלא איפה הם פגעו. הכדורים הרי לא עצרו בגב אלא נכנסו לבית החזה, ובבית החולים ניסו לטפל במה שקרה שם, ללא הצלחה. הודיתי לפרופסור, אבל גם ביקשתי ממנו שבפעם הבאה שהוא מדבר שייתן את דעתו על זה שיש מי שכל הזמן מחפש הוכחות לתיאוריות קונספירציה. התגובה שלו הייתה 'מה אכפת לך מהם? מי בכלל מאמין בזה? אומנם זה מיעוט קולני, אבל אולי רק אחוז אחד מהאוכלוסייה מאמין בשטויות האלו'.

"לצערי הוא טועה בכך. האמת היא שעשרות אחוזים מהאוכלוסייה מאמינים בתיאוריות הקונספירציה במידה כזו או אחרת, וגם רבים מאלו שאינם מאמינים בכך באופן מוחלט, משוכנעים ש'משהו היה שם'. בימין כולם יודעים שתיאוריות הקונספירציה נעשו נפוצות מאוד, אבל בשמאל בכלל לא מבינים את העניין ולכן במשך השנים לא עסקו בהפרכה של הטענות בנושא הזה. אני מסכים שאדריכלי תיאוריות הקונספירציה הם לרוב אנשים הזויים, אבל הצרכנים של התיאוריות הללו הם לגמרי מתוך המיינסטרים, בטח בימין ובטח ובטח בציבור הדתי. כשהשקר הזה נכנס לאנשים ללב הוא מוביל להרבה תוצאות אחרות. משבר אמון כל כך עמוק מול הרשויות ומול מקורות המידע הרשמיים לא נעצר במקום אחד. זה משליך על הרבה מעגלים, ולא מסתיים רק ברצח רבין".

בית שמאי ביחס לפוסט־מודרנה

לאחר לימודיו בישיבה התיכונית ברעננה למד הרב אלישיב ארבע שנים בישיבת מרכז הרב. בסיום תקופת הלימודים בישיבה התגייס לשירות מלא של שלוש שנים בצה"ל, ולאחריהן שב לתקופת לימודים נוספת של כארבע שנים, הפעם בישיבת הר המור שקמה בינתיים, לאחר שרבניה, ובראשם הרב צבי טאו, פרשו מ"מרכז הרב".

בספר מתוארת באופן רחב ביותר גישתם המתונה והממתנת של רבותיך, הרבנים צבי טאו ושלמה אבינר, שכונו אז הרבנים ה"ממלכתיים" (במלעיל). איך אותם רבנים ממלכתיים, מחוברים ושייכים לכלל ישראל, שעליהם אתה כותב בספר, הפכו תוך שנים ספורות לכת קיצונית ומסוגרת?

"טוב, כמובן שאני לא מקבל את ההגדרה הזאת. בכלל, אני לא מתיימר להיות דובר של הרב טאו ויתר רבני הקו, וזה משהו שחייב להיות ברור לפני שאני עונה כל תשובה בנושא הזה. אני גם אומר במפורש בספר שברבות השנים התברר לי שבהיבטים מסוימים פירשתי באופן שונה מרבים מחבריי את הזרם ה'ממלכתי'. אבל אחרי כל זה אני אספר משהו שהרב טאו סיפר לנו. לדברי הרב טאו, הרב צבי יהודה התבטא פעם שהוא מרגיש שבענייני ארץ ישראל הוא צריך להיות 'שמאי'. המשפט הזה אומר הרבה. המשמעות שלו היא שבבסיסו הוא 'הלל', המכיל, הענוותן, אבל במקום שיש נושא חיוני שאף אחד לא לוקח עליו את האחריות, אזי הוא נדרש לקחת אחריות, ואכן הרב צבי יהודה התבטא בנושאים הללו בחריפות רבה מאוד. הוא עשה את זה למרות שהוא ידע שזה צובע אותו בצבע מאוד מסוים, שונה מאיך שהוא נתפס והיה מוכר בשנים שקדמו לכך.

"אני חושב שאותו דבר קרה בבית המדרש שלנו סביב הסוגיה של הפוסט־מודרנה. אנשים שהאידיאולוגיה הבסיסית שלהם היא אחדות, אהבת ישראל, ממלכתיות ואמון, ראו פה סוגיה קריטית שלא נותנים עליה מספיק את הדעת – ולקחו עליה אחריות. זה באמת גרם לשינויים מסוימים בדגשים החינוכיים וגם באווירה הכללית שנושבת בבית המדרש הזה וממנו החוצה".

בהקשר זה מציין הרב אלישיב כי בין תלמידי הרב טאו קיימים שני הסברים מרכזים סביב השינוי שעבר עם השנים עליו ועל רבני הזרם ה"ממלכתי" בכלל. "תיאוריה אחת אומרת – כל מה שהיה בעשורים שבהם עסקנו בטיפוח הגישה הממלכתית ובניסיון להרבות אחדות ואהבה כבר לא רלוונטי, ועכשיו אנחנו רק במלחמה תקיפה נגד הפוסט־מודרנה. תיאוריה שנייה אומרת שהדברים באים אחד על גבי השני. הבסיס הוא האמונה בעם ישראל, האחווה והאחדות, כל אותם יסודות שהרב טאו התווה בעבר, ועל גבי זה יש לנו תופעה נקודתית חמורה שצריך לטפל בה בכלים אחרים.

"דיברתי על זה עם הרב טאו והוא אישר שהתיאוריה השנייה היא המדויקת יותר. הוא לא סבור שיש סתירה בין הדברים. ואכן פה אני הקטן נכנס לתמונה ומנסה למלא את מה שאני מרגיש שהוא התפקיד העיקרי שלי בחיים. התחושה שלי היא שבגלל העיסוק המרובה במלחמה מול הפוסט־מודרנה פחות עוסקים ביסודות האלו, למרות שהם לא פחות חשובים מפעם, ולמעשה הם נעשו יותר חשובים. ולכן, למרות שאני מדי פעם שותף גם למאבקים האלו, מותר לי לתת את הדגש על הבסיס ואני אף מרגיש מחויבות לעשות זאת, כי בלי הבסיס גם הקומות הגבוהות יותר יקרסו ואנחנו זקוקים לזה היום כמו אוויר לנשימה. אז אני עוסק בסוגיה הזו, ואני לא מרגיש שזה משהו מיושן או בטל".

האופן שבו אתה מתאר את הדברים נשמע יפה, אבל בפועל הרוח הנושבת מהפעילות הפוליטית של נציג הרב טאו בכנסת הפוכה מהרוח הנושבת מהספר שלך.

"אני ער למתח הזה שאתה מציג. תראה, השדה הפוליטי הוא לא המקום הטבעי לאנשי בית המדרש שלנו, ובאופן טבעי לוקח זמן לגבש את הדרך הנכונה להביא את עולם הערכים שלנו לידי ביטוי בזירה זו. במקביל לכך, אני בוחר להניף את הדגל הזה שקצת נזנח, לא כי מישהו ביטל אותו אלא כי באופן מעשי פחות עוסקים בו. אני רוצה להחזיר יותר את הרוח הזו. אני עושה את זה תמיד בעבודתי החינוכית, וזה גם מה שביקשתי לעשות בספר הזה".

בגישה ה"ממלכתית" של רבני הזרם הזה בעבר היה לתורת הרב קוק תפקיד מפתח. איפה באה לידי ביטוי תורת הרב קוק בתוך כל המאבק שלכם בפוסט־מודרנה?

"יש טרלול פרוגרסיבי מסוים שהוא כל כך הזוי, עד שזו טעות לעשות ביחס אליו שימוש באותם רעיונות של הרב קוק על נקודת האמת שבכל דבר. הרעיון הזה שלפיו צריך לזקק את נקודת הטוב, להכיר אותה, להכיל אותה וסביב זה לבנות את עצמך במקום יותר גבוה ואז ממילא זה ייצור את האחדות – לא רלוונטי לכל נושא ועניין. לא על כל גישה בעולם אפשר להחיל את צורת החשיבה הזו, והרב קוק בעצמו לא היה משתמש בחשיבה הקוקיאנית הזאת ביחס לכל דבר.

"בחוברת 'החופש לעצמאות' הרב טאו אומר את הדברים האלה, ומציין שמי שלא מדקלם את כתבי הרב קוק 'כמו תוכי חסר דעת' מבין שזו סיטואציה אחרת. הרי אם נלך לארה"ב נראה שזה הגיע שם למחוזות הזויים לחלוטין, ואם אתה לא רוצה שזה יקרה פה אז צריך להיות מאבק אחר. האם המאבק כמו שמנהלים אותו היום יעיל? זו כבר שאלה אחרת. אני לא בטוח. אז אתה יכול להגיד אולי שבסיפור הזה הרב קוק מחוץ לתמונה, אבל אתה גם יכול לזכור שגם לרב קוק היו התבטאויות קשות מאוד נגד דברים שנתפסו בעיניו כקיצוניים ולא נורמליים.

הספר הזה הוא זיכוי מהדהד לנתניהו. רבין התייחס לנתניהו הרבה יותר גרוע ממה שנתניהו התייחס לרבין. האשמת נתניהו בניצוח על כל ההסתה נגד רבין היא בלב הנרטיב של השמאל ומי שהתרגל לראות כך את הדברים מתקשה לקבל את הדברים שכתובים בספר

"מה שכן, אני מסכים שמול תופעות קיצוניות צריך לפעמים להיאבק בכלים קיצוניים", מוסיף הרב אלישיב, "אבל אני לא חושב שהתופעות האלו משקפות באופן רחב את החברה הישראלית. אדרבה, בציבור הרחב יש מגמת התקרבות אל היהדות המסורתית, והיא לובשת פנים שונות בקרב אנשים שונים. אם נזניח את העיקר בגלל המאבק הזה, התוצאה תהיה שאנחנו נבעט ברב קוק כלפי מעלה במובן הזה שהרעיונות שלו לא יהיו רלוונטיים לחיים שלנו. לכן גם בעבודה החינוכית שלי וגם בכתיבה אני מנסה לתת את הדגש על הרב קוק 'אולד סקול', על הרעיונות המקוריים והעיקריים.

"תמיד יותר קל להגיד שמי שנמצא בצד השני הוא פשוט מטורף או חסר דעת, אבל יותר עמוק ואמיתי ללכת בדרך של הרב קוק שאומרת לך: עצור, נסה להקשיב לדברים, להבין מאיפה זה בא, על מה זה יושב. למה הם אומרים מה שהם אומרים, ומה חסר אצלך מול הדברים של הצד השני. כל הדברים האלו פחות עסוקים בהם היום, ואני כן עוסק בהם. אני לא מתכחש לצורך להילחם בדברים קיצוניים באמצעים קיצוניים, אבל אני כן רוצה להזכיר לעצמנו את העיקר. דבריו של הרב צבי יהודה על הצורך להרבות בחיוב ולמעט בשלילה רלוונטיים גם היום, ותוקפם לא השתנה".

הספר פורסם לפני זמן קצר, אך כבר מצא את דרכו למקומות מעניינים. "לפני כמה ימים קיבלתי טלפון משמעון שבס", מספר הרב אלישיב. "הוא סיפר לי שקרא על הספר בטור של עמית סגל בידיעות אחרונות, והספר סקרן אותו. כאשר הגיע לישיבה במרכז רבין הוא שאל את דליה רבין האם היא יודעת היכן יוכל להשיג את הספר, והיא ענתה שיש לה אותו ונתנה לו עותק. זה העותק שאני שלחתי לה. שבס אמר לי שהספר ריתק אותו, שזה כל כך מעניין איך הדברים נראים שונה מהצד שלנו, אבל יש לו הערות רבות. קבענו להיפגש בקרוב כדי לדון בדברים.

"זה ששמעון שבס בכלל התקשר אלי ויצר קשר, אומר לי שעד היום הוא היה בתחושה שאין עם מי לדבר בצד השני, ועכשיו הספר הזה נתן לו תקווה שיש עם מי לדבר. ברור שאנחנו לא באותו מקום, זה לא ספר מתייפייף ומתחנחן, אבל אנחנו יכולים לדבר. זאת דוגמה אחת. הספר רק יצא לאור אבל קיבלתי כבר תגובות ראשוניות טובות מאוד גם מאנשים משמאל. הספר הזה מחזיר אותנו לשולחן ישראלי משותף, שבו ניתן לשבת יחד, לדון בדברים, לגבש הסכמות ולצד זה גם להגדיר היכן איננו מסכימים. אני מקווה שהוא יגיע למעמד כזה שאי אפשר יהיה לדבר על רצח רבין בלי לקרוא לפחות גם את הספר הזה".