עיין ערך אהבה

פרופ' ארווין יאלום, פסיכיאטר, איש אקדמיה בעל שם עולמי וסופר, שר בספרו האחרון את שירת הברבור של חייו. יד ביד עם אשתו אהובתו מרילין, כותבים השניים את פרק האפילוג הזוגי שלהם. לראשונה באופן פומבי, בשנות השמונים המאוחרות לחייהם, הם משתפים פעולה ומציגים בכתיבה בגוף ראשון – פעם תורי לאהוב ופעם תורך, כמאמר השיר – את תהליך הפרידה שלהם זה מזו. ובמקרה של ד"ר מרילין יאלום – חוקרת ספרות פמיניסטית שנפטרה לפני שמלאכת הכתיבה הושלמה – גם מחייה שלה.

פרופ' יאלום מרבה לעסוק בספריו בתחושת המשמעות של האדם. לאורך חייו המקצועיים הוא טיפל בדיכאון ובחרדה, והביא מזור והקלה למטופלים ולקוראים רבים. אולם הקורא הנורמטיבי של הספר הזה עלול דווקא להיכנס לדיכאון, לא בגלל ודאותו של המוות הצפוי, המרחף בין דפי הספר, אלא בגלל השיקוף של כל זה לחייו שלו. בני הזוג יאלום, יהודים אמריקנים חילונים, מציגים מסכת חיים כל כך עשירה ומספקת של אנשים גאים ובעלי שאר רוח, ומציבים רף גבוה מאוד של הגשמה עצמית.

נדמה שהם, לעומת חלק נכבד מהאנושות, יכולים להיפרד בשלווה ובלי חרטות מהגלגול הזה על הכדור: יחד הקימו משפחה מלוכדת, ארבעה ילדים ונכדים שעם כולם מתואר קשר קרוב והדוק; הם בעלי קריירות משגשגות ומעניקות משמעות וסיפוק; חייהם שזורים בתרומה לחברה, שבעטיה זכו לפרסום ולרווחה כלכלית; יש להם חברים טובים והרבה מאוד חוויות להישען עליהן. האם כל זה מקל על צער הפרידה מן החיים? זו שאלה גדולה שעומדת בבסיס הספר. להבנתי התשובה עליה חיובית, אם כי מורכבת, כפי שמיד ניווכח.

מי אנחנו ללא זיכרונותינו

בשלב הזה של חייו, המטפל הבינלאומי ארווין יאלום מרבה לעסוק בזיכרון ובשכחה. החיים העשירים שבנה הפגישו אותו עם אנשים רבים, והוליכו אותו לתקופות חיים בכמה מדינות. הוא למד בכמה מוסדות מהחשובים בעולם, והיה קולגה של כמה מן המטפלים המוכשרים ופורצי הדרך בתחום. מה יקרה אחרי שכל מי שהכיר ייעלם? האם יחד איתם ייעלם החלק בו שהכיר אותם?

אפיזודה נוגעת ללב בספר מתארת כיצד פרופ' יאלום מתעקש להחיות את הזיכרונות מתקופת הלימודים באוניברסיטה, כשהיה חלק מחבורת אינטלקטואלים צעירים ומבטיחים. במשך הזמן הם הלכו ונעלמו, התפוגגו מחייו, אבל הוא זוכר אותם ומרגיש צורך לשמור אותם חיים בראשו כפי שהיו בראשית הדרך. האם וכאשר הזיכרון יתפוגג פירושו שהעבר לא התרחש? שאין לו ממשות? יאלום רוצה לברר מי אנחנו בלי הזיכרונות שעיצבו אותנו, וכמה הם חשובים לקיום השלם שלנו.

בגילו המתקדם דווקא נוכחותו של העבר תופסת נפח הולך וגדל, ואילו ההווה מעורער: יאלום משתף את קוראיו בחשש שמא בגילו ההולך ומבשיל הוא איבד את היכולת לטפל ולסייע לזולת. מכל מה שעשה בחייו, אין דבר שמשמח אותו יותר ממכתבי קוראים שמספרים כיצד ספריו עזרו להם להתמודד עם קשיי החיים. הוא רואה בטיפול ייעוד וזהות, וחושש להתפרקות מוחלטת כאשר יאבד את היכולת הזו.

בכנות יוצאת דופן הוא מתאר מקרה שאירע לו לאחרונה בקליניקה: אישה צעירה הגיעה לטיפול ראשון ממרחק גדול, וטענה שהם קבעו פגישה. יאלום, שהיה עסוק במפגש חברתי ומשפחתי, גילה ששכח שקבע את הפגישה איתה. האישה פרצה בבכי מר. היא עשתה דרך ארוכה ויקרה, ובצד השני לא מצפים לה. יאלום נחרד ושואל את עצמו, האם אובדן היכולות הקוגניטיביות שלו פוגע במטופלים? מה הערך הנוכחי שלו כאיש טיפול? ואולי הגיע הזמן לפרוש לפני שיעשה נזקים?

כדי שלא תישארו בסקרנותכם אגלה שהשניים ניהלו שיחה קצרה. המטופלת פרקה את שעל ליבה, יאלום הקשיב והגיב, והיא מצאה בדבריו תובנה שחיזקה אותה. התחושה שהמפגש ניחם אותה וריפא בה משהו, שכנעה את יאלום שעוד מוקדם לנטוש את הכורסה.

המוות משפיל מבט

גם ד"ר מרילין יאלום לא מפסיקה לכתוב ולתרגם והיא יצירתית וחיונית, למרות מחלת הסרטן הקשה. לאורך חייה עסקה בממוארים של נשים גדולות, סופרות חשובות, ובחנה את ההיבט הפמיניסטי בכתיבתן, וכעת הן מעניקות לה כוח. הפרקים של מרילין יאלום, שמותה ודאי וקרוב, הם הנוגים יותר. אפשר רק להתפעל מהגבורה שבה היא מנהלת ומתארת את תהליך עזיבתה את העולם ואת ההתמודדות עם הכאבים הפיזיים, קשיי הטיפולים הכימותרפיים וההיעלמות של מי שהייתה.

בצער ובגבורה רבה מנהלת יאלום דיאלוג נטול מרירות עם העבר וההווה, ונאחזת בצורך לשמור על כבוד הגוף והנפש. אף שאין לה זיקה חזקה ליהדותה, היא מוצאת נחמה בפסוקי תהילים ושואבת עוצמה מהיהדות (בפי נכדיה היא ובעלה מכונים "זיידה" ו"בובע"). היא מספרת על חברים וחברות שבאים לבקר ושולחים אוכל ומתנות קטנות, נהנית מביקוריהם של הילדים המסורים, שלמזלה גרים בקרבת מקום, אסירת תודה על מה שהשיגה בחייה ודואגת לבעלה, שבקרוב מאוד ייאלץ כנראה לחיות בלעדיה.

אבל מול השאלות הפילוסופיות הגדולות של קיום והיעדרו, מציקות גם השאלות הקטנות: מרילין יאלום מחלקת בראשה את תכשיטיה – מה תיתן לבתה ומה לכלותיה? מי יחפוץ במזכרות המצחיקות שאספה בטיוליה בעולם? מי ירצה בכל הספרים שרכשו במהלך חייהם והפכו אותם למי שהם? מי ישמור על תעודת הצטיינות, מדליה, ציור שאהבנו? כל החפצים שאין לרכוש באף רשת ומגדירים אותנו יותר מכול, נעשים מיותרים לאנשים אחרים. מכבידים. שניהם מבינים זאת, וגם זה רגע מכאיב.

כמו שהם חיו, כך בני הזוג יאלום מתנתקים מהחיים: בחקר עמוק, מודעות עצמית, ניתוח והתבוננות ובעיקר שותפות גדולה. לפנינו שני אנשים נבונים מאוד, בעלי רגישות חברתית ואנושית מפותחת, שמביטים למוות בעיניים והוא משפיל את מבטו, אם כי הוא לא נעשה בכך פחות עצוב וסופי. ובכל זאת, הספר מציע בדרכו פתרון להיותנו בני חלוף, לחוסר הפשר שבחיים. הדבר ניכר כבר מהשורות הראשונות, בסמוי ובגלוי, והוא – והקלישאות יכולות לצחוק כמה שהן רוצות – פשוט מאוד: אהבה.

הקסם לא פג

אור אלון, בן זוגה של שגרירת ישראל בבריטניה ציפי חוטובלי, סיפר שכאשר הם נפגשו עם מלכת אנגליה בת ה־95, הוא ביקש ממנה "טיפ לחיים נכונים". המלכה אליזבת ענתה: "מה שגורם אושר יותר מכול הוא מערכות היחסים העמוקות שהצלחתם ליצור. תשקיעו במערכות יחסים". כך אמרה המלכה, שראתה מלחמות ושלום ולא מעט צרות בארמון.

נדמה שבני הזוג יאלום יסכימו איתה: את דפי הספר חורז הקשר העמוק והאוהב בין השניים, שהכירו בנעוריהם ולא הפסיקו לבחור זה בזו מדי יום ולדאוג זו לזה, באופן מעורר קנאה ומכמיר לב. מרילין, שצפויה למות ראשונה, דואגת לאבלו של בעלה – כיצד יסתדר לבד בבית, מי ידאג לו. היא מחלקת משימות דמיוניות בין הילדים והחברים, מתוך מודעות שכבר לא תהיה לה שליטה אחרי לכתה. ארווין מצידו מביע לאורך הספר אהבה אין קץ לאשתו. הוא רואה בה את מי שהייתה תמיד, לא את החולה החיוורת והחלשה שהיא כעת. התיאור שלו אותה הזכיר לי את השורות של אלתרמן: "בַּעֲבֹר הַבָּרָק אֶת עֵצָיו לְהַכִּיר, הוּאֲרוּ בַּמַּרְאוֹת כֹּחָהּ וְצִלְצוּלָהּ". בעיניו מלאות הברק של ארווין, אשתו מרילין מצלצלת בקסמיה וכוחה עליו רב.

נדמה שהאבן השואבת בחיי שניהם הייתה תמיד האהבה ביניהם, השותפות, החיבור האינטימי. הם מתארים כיצד לאורך המסע, בכל פעם אחד מהם עצר את התקדמותו לטובת האחר, מתוך בחירה והחלטה משותפת שלא למנוע ממנו הזדמנות. פרופ' יאלום, שהפך לסופר מוכר יותר מאשתו, מעניק את כל הקרדיט לתבונתה ולהכוונתה כקוראת הראשונה של כתבי היד. הוא מעיד שלימדה אותו לחוות ספרות ברגש, לשים לב ליופי.

איש מהם לא רוצה למות לפני השני. יאלום מתאר את חייו ללא אשתו כשממה. הוא יודע שלא יהיה לבד; יש לו ילדים ונכדים, חברים, תלמידים ומטופלים. אבל לאיש מהם, הוא כותב, "אין את הקסם של מרילין". בפרקים האחרונים של הספר מרילין איננה. היא כבר לא שם. זהו רק יאלום לבדו בבית שנושא את הרגעים הזוגיים, המשפחתיים והמקצועיים של בני הזוג.

לאחרונה התפרסם ריאיון עם יאלום בן התשעים, ובו אמר שהוא מחפש אהבה חדשה. האם זה פוגע בזכרה של מרילין אשתו האהובה? בעיניי לא. רק מי שהייתה לו אהבה עמוקה כל כך, יכול להאמין בה שוב ושוב.

 

עניין של מוות וחיים

ארווין ד. יאלום ומרילין יאלום

מאנגלית: אמיר צוקרמן

כנרת, זמורה דביר, 2021, 208 עמ'