הרב ד"ר דוד צבי הופמן (להלן רדצ"ה; 1921־1843), נודע היום בעיקר בזכות חיבוריו: "מלמד להועיל", מקבץ של שאלות ותשובות הלכתיות; פירוש על רוב חומשי התורה; "ראיות מכריעות נגד וולהאוזן", שבו הוא מתפלמס עם מבקר המקרא הנודע; ועוד כמה חיבורים על הספרות התלמודית. לאורך השנים שבהן כיהן כרב, רדצ"ה בא במגע עם קהל יעד מגוון, וקידם גישה מתונה בנוגע ליחסים שבין יהודים שומרי הלכה לכאלה שאינם, אם כי לעיתים תוך הסתייגות ניכרת. שנת המאה לפטירתו היא הזדמנות להתבונן בדרך המיוחדת שבה ניווט רדצ"ה בנושאים הלכתיים שהגיעו לפתחו.
השכלתו הפורמלית של רדצ"ה כללה לימוד בישיבות בהונגריה, ארץ מולדתו, לימודים בבית המדרש לרבנים בברלין, ואף כתיבת עבודת דוקטור באוניברסיטת טיבינגן שבגרמניה. לאחר פטירת מורו ורבו הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר ב־1899, שימש רדצ"ה ראש בית המדרש לרבנים בברלין עד סוף ימיו. מוסד זה דרש מתלמידיו להשתלם בלימודים אקדמיים לצד רכישת מיומנויות רבניות והלכתיות. במקביל, התמנה רדצ"ה לאב בית הדין של קהילת "עדת ישראל".
איגוד אורתודוקסי זה הוקם ב־1869 על רקע התנגדות מייסדיו לשיתוף פעולה ארגוני עם מוסדות ומנהיגים רפורמים בתוך הקהילה היהודית המאוחדת (ה"גמיינדע") של ברלין. ב־1876 פרשה "עדת ישראל" באופן רשמי מהקהילה המאוחדת. אולם,בניגוד לרב שמשון רפאל הירש וממשיכי דרכו בפרנקפורט, שתמכו בתקיפות בגישה בדלנית, רדצ"ה לא פסל על הסף פעילות משותפת עם יהודים לא אורתודוקסים, במיוחד בנושאים ששררה סביבם הסכמה רחבה. כפוסק ההלכה הבולט ביותר בגרמניה בראשית המאה העשרים, אף התמיד רדצ"ה בחיפוש דרכים לצמצום המתחים הפנים־יהודיים.
בין המפורסמות שבתשובותיו הוא ההיתר לכלול במניין של עשרה, גברים יהודים שמחללים שבת בפרהסיה. הנה השאלה שהונחה על שולחנו של רדצ"ה:
במנין שלנו יש אחד או שנים שמחללים שבת בפרהסיא לא לבד במלאכתם כי אם גם עושים מוגמר (עישון), ואפילו קידוש והבדלה אינם עושים, אי שרו (מותר) לצרפם למנין? (מלמד להועיל חלק א, או"ח כט).
בפתח התשובה רדצ"ה מביע נכונות להתיר לצרף את מחללי השבת למניין משום שכך נוהגים בני דורו, אפילו בקהילות בהונגריה – שמאופיינת בעמדה הלכתית מחמירה – וזאת בניגוד לנכתב בספרות ההלכתית המקובלת: "על פי דין מחלל שבת בפרהסיא אין מצטרף למנין, אך בזמן הזה נוהגין להקל אף בארץ אונגארן ומכל שכן בארץ אשכנז [גרמניה]."
הוא אינו מסתפק בנימוק זה, ומציג סיפור מניסיונו האישי שממנו עולה תמונה מורכבת יותר:
וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו פתוח בשבת, והוא אחד מבעלי בתים של קהלתנו, קהל עדת ישראל, וירד לפני התיבה [להיות שליח ציבור] בבית הכנסת של קהלתנו, אך הגבאי ידע לרצות אותו ולפייסו שלא ירד עוד מפני שהקהל ירננו על זה. ואחר כך הלך זה האיש לבית הכנסת של חברת ש"ס, ואף שהגבאי דשם היה איש חרד וירא אלוקים, הניחו לירד לפני התיבה בלי מניעה, וכאשר שאלתי את הגבאי למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא גם כן מנהג מימים קדמונים בבית המדרש דפה שאין מונעין מלירד לפני התיבה האנשים שמסחרם פתוח בשבת.
עדות זו חושפת בפנינו את הבדלי המדיניות בין שתי מסגרות אורתודוקסיות שונות שהתקיימו באותה עת בברלין – עדת ישראל וחברת ש"ס. כאמור, עדת ישראל התגבשה כקהילה עצמאית בתגובה לחילון ולרפורמה, ובחרה לבדל את עצמה מהם. גם אם לא כל חבריה היו שומרי שבת, היא קבעה גבולות פנימיים כדי להבהיר היטב מה הוא אורח החיים הדתי הרצוי. חברת ש"ס (שבה רדצ"ה העביר שיעור קבוע), לעומת זאת, הייתה בעיקרה מקום תפילה ולימוד מסורתי שהמשיך להשתייך באופן רשמי לקהילה המאוחדת. על פי עדות אחד ממתפלליה מתקופה זו, חבריה עסקו בתורה ולא בפוליטיקה קהילתית. מתיאורו של רדצ"ה עולה כי בחברת ש"ס דגלו בנוהל המקובל בקהילת ברלין לאורך הדורות – לקדם בברכה כל יהודי בלי קשר לאורח חייו האישי. באמצעות הכללת הסיפור בתשובתו משקף רדצ"ה אמביוולנטיות לגבי המציאות שנוצרה בקהילתו "עדת ישראל", וניכר שהוא מתלבט בין שתי החלופות.
בהמשך מביא רדצ"ה נימוקים הלכתיים נוספים שמגבים את עמדת חברת ש"ס, ובראשן סיכום משלו לפסיקתו התקדימית ומרחיקת הלכת של הרב יעקב אטלינגר, שפורסמה לראשונה ב־1878 בספרו "בנין ציון החדשות". על פי תשובה זו, "מחללי שבת בזמנינו נחשבים קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים, מפני שבעוונותינו הרבים רוב ישראל בארצנו מחללי שבת הם, ואין דעתם בזה לכפור בעיקרי אמונתנו".
אך גם דברים אלו לא הניחו את דעתו של רדצ"ה, ולבסוף הוא הציע הוראה מעשית שמכירה בהיתר הפורמלי להתפלל עם מחללי השבת, אך מעדיפה גישה שמרנית יותר:
יהיה איך שיהיה, המקיל לצרף אנשים כאלו למנין יש לו על מי שיסמוך, אך מי שיכול לילך לבית הכנסת אחר בלי להכלים איש, פשיטא דמהיות טוב שלא יסמוך על היתר זה, ויתפלל עם אנשים כשרים.
נראה כי רדצ"ה ייחס חשיבות רבה להימנעות מפגיעה ברגשותיהם של יהודים מחללי שבת, ולשם כך היה מוכן להקל, וזאת מבלי לוותר על חיזוק הדרך ההלכתית הראויה בעיניו. משום כך הציע בתשובתו לשואל כי אם יש לו אפשרות ללכת למנין שלא מצרפים אליו מחללי שבת, יעשה כן, כדי שיתפלל עם יהודים "כשרים".
הדירוג והמובלעת
את התפיסה הזו של הכלת מחללי שבת בתוך הקהילה, אך בה בעת הצבת גבולות פנימיים ברורים בינם ובין אלו המנהלים אורח חיים הלכתי, כינינו [אדם פרזיגר] בשם "גישה היררכית". גישה זו צמחה מתוך הרצון הדואלי של מנהיגים אורתודוקסים בעידן המודרני, דוגמת הרב עטלינגר ורדצ"ה, להימנע מניתוק הקשר עם ציבור יהודי הולך וגדל שמאמץ אורח חיים חילוני, אך לצד זאת לחזק את מעמדם של שומרי השבת האורתודוקסים בראש הפירמידה הדתית. מגמה זו שונה במהותה משני הקטבים האחרים של מדיניות פלורליסטית טוטאלית, ומנגד הוקעה מוחלטת. יתרה מכך, נראה כי מסוף המאה ה־19, מדיניות הלכתית זו הפכה לעמדה הדומיננטית בין הפוסקים והמנהיגים ברוב החוגים האורתודוקסים.
ניתוח זה נעזר בתיאוריה שהציגה מרי דגלס, מהאנתרופולוגיות המובילות במחצית השנייה של המאה העשרים, אודות דיכוטומיה יסודית בין קבוצות חברתיות שונות, בעיקר דתיות. במחקריה מחלקת דגלס בין שתי מסגרות אב־טיפוסיות, "היררכיה" ו"מובלעת". על פי דגלס:
ההיררכיה מבוססת על דירוג, ולכן היא חייבת להכיר ברעיון של דרגה תחתונה מוכרת ולהתחשב בה… ל'מובלעים' יש סיבות טובות להימנע לגמרי מלדרג את חבריה: דרכם היא החרמה (outcasting) במקום מדרוג (downgrading): שיטת ההרחקה (exclusion) צמודה תמיד לגבול החיצוני, ההבדל בין להשתייך לקבוצה או לא
(In the Wilderness, עמ' 46־47).
דבריה של דגלס מסייעים להגדרת תשובתו של רדצ"ה ככזו שמציגה עמדה היררכית מובהקת, הממקמת את שומרי השבת בדרגה גבוהה יותר בתוך המכלול היהודי הרחב, אך איננה מחרימה או מוקיעה את האחרים כדרכם של ה"מובלעתיים".
כאמור, לטענתנו המודל ההיררכי אומץ בפועל, מאז ועד היום, במסגרות רבות שיש בהן שילוב של אוכלוסיות יהודיות בעלות אוריינטציות דתיות שונות. במדינת ישראל, למשל, הוא בא לידי ביטוי בחלקות שומרי שבת בבתי קברות עירוניים ברחבי הארץ, ובהקפדה שמלצר דתי יפתח את היין במסעדה או באולם שמחות – על אף היתר מפורש של הרב אטלינגר.
רדצ"ה מסיים את תשובתו בהערה שאפשר לדון בה מנקודת מבט סוציולוגית, אך יש בה גם השלכות מעשיות מרחיקות לכת:
עוד יש סניף להקל דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון שרובן עושין כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה, הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעוונותינו הרבים רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך ואין צריך לעשות בצנעה, ופרהסיא שלו כבצנעה, ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ.
כאן מעלה רדצ"ה שיקול נוסף וחדשני בנוגע למעמדם ההלכתי של מחללי שבת, והוא המהפכה החברתית הדרמטית שנוצרה בדורו. אם בעבר היו מחללי השבת חריגים בקהילה היהודית, כעת הם הפכו לרוב, על כל פנים בגרמניה ובארצות נוספות במערב אירופה. משום כך, הנורמה המקובלת במרחב הציבורי הלכה והשתנתה, ומצב זה מאתגר את ההגדרה ההלכתית המקובלת של "מחלל שבת בפרהסיא". במציאות שבה אין רוב של שומרי הלכה, המושג "פרהסיה" מאבד ממשמעותו.
רדצ"ה אף מעיד כי לצערו ההפך הוא הנכון; בסביבתו ובתקופתו רוב היהודים ראו דווקא ביהודים האורתודוקסים את קבוצת יוצאי הדופן. מתוך דבריו אלו ניתן לראות שוב עד כמה היה רדצ"ה רגיש לגורמים חברתיים. אם כי, כמו בתשובותיו האחרות גם כאן עולה שאף כאשר יכול היה לסמוך על היתרים רבים ומגוונים, בפועל הוא נשאר דבק בהסתייגותו מהוראה מעשית מקילה, שאינה מבצרת את מקומם של היהודים שומרי השבת בראש הפירימידה.
תשובה זו היא חלק ממכלול רחב יותר של תשובות שבהן מגיב רדצ"ה למציאות של חיים משותפים של שומרי מצוות ומחללי שבת. בין הדוגמאות האחרות: "מי שדר ביחד עם מחללי שבת לענין עירוב"; "על דעת התעסקות יראים עם מחללי שבת בבית מסחר"; "בית תבשיל קנה בשר משחיטת מחלל שבת בפרהסיא, אי צריך ליקח כלים חדשים", "האם מלין בן זכר בזמנו על ידי אפיקורוס אם אי אפשר למצוא מוהל ירא שמים או יש לאחר המילה עד שימצא מוהל הגון".
לאור האבחנות שתיארנו אין זה מפתיע שתשובותיו מצוטטות תדיר, הן על ידי פוסקים המחפשים דרכים מקילות שבאמצעותן ניתן להכיל ציבורים רחבים במרחב הציבורי, והן על ידי מי שמבקש תקדימים לשימור ההיררכיה בתוך המרחב ההלכתי.
פרופ' אדם פרזיגר הוא ראש הקתדרה ע"ש הרש"ר הירש לחקר תנועת תורה עם דרך ארץ באוניברסיטת בר־אילן.
ד"ר טובה גנזל היא מרצה בכירה בחוג הרב־תחומי למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן
