"התחושה היא שהכול כיום הוא תחליף. אני כבר שנים לא מסוגל להתפלל בכותל"

תרדמה גדולה נרשמה בציבור היהודי ביחס להר הבית בסוף שנות התשעים. מתי מעט שומרי מצוות עלו אליו, מעטים שבמעטים. "ראיתי בני עלייה והן מועטים". מלבד כמה יחידי סגולה עצמאיים־רוחנית כדוגמת הרב יוסף אלבוים מחסידות בעלז, הרב אברהם אייזיקס שעלה ארצה מארה"ב או מנחם בן־יש"ר ממשואות־יצחק, רוב חובשי הכיפות שפקדו את ההר השתייכו לחוגים הממוקמים בעומק הימין.

תלמידי ישיבת הרעיון היהודי שייסד הרב מאיר כהנא עלו להר מדי שבת. גם בישיבת עוד יוסף חי שבקבר יוסף, כיום ביצהר, עסקו בנושא שהיה אז בגדר טאבו כמעט בכל ישיבה אחרת, כולל אלו שמובילות כיום את ההעפלה אל ההר. בסוף שנת 1996, חשוון תשנ"ז, פרסמו רבני הישיבה הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי צמד ספרים העוסק בהלכות העלייה למקום הקדוש בעולם – ראשון כמדומה מלבד זה שפרסם הרב שלמה גורן על בסיס מחקרים שערך עוד בתשכ"ז. הספר "אל הר המור" דן בפרטי ההלכות, ואילו מקבילו, "אל גבעת הלבונה", עוסק בהיבטים המחשבתיים שסביב המתחם המקודש. ב"אל הר המור" מצוטטות לא מעט התייחסויות אוהדות בנושאים הנידונים מפי רבם של המחברים, הרב יצחק גינזבורג, שאף הוא איננו חשוד בנטיות שמאלניות.

בהיסוס ובהתנצלות

שלא כבימינו, כאשר פעילי הר הבית מעודדים בפומבי, מעל כל במה תקשורתית, את ההגעה אליו, בשנים ההן גם מובילי העלייה נמנעו מלחתור במוצהר להבאת המוני יהודים להר. גם אם בינם לבין עצמם הגיעו להחלטה שיש לעלות ולהעלות ההרה, השדר המפורש שהביעו היה אחר: מלא היסוסים ובלב כבד. הדבר ניכר היטב בספר "אל הר המור". בספר עוסקים שני המחברים בשאלת העלייה להר מתוך מה שנראה כהתלבטות ברורה וחששות הלכתיים לא פשוטים. כבר בהקדמה הם כמעט מתנצלים על כתיבת ספר העוסק בכניסה לשטח ההר, ומצהירים די במפורש שהוא נכתב להלכה ולאו דווקא למעשה.

"מעבר לשאלה האם נכון וראוי כיום לעלות להר הבית – שאלה שנדונה מעט בגוף הספר – הרי בבירור ההלכות הנוגעות בכך יש עניין חשוב בפני עצמו", כתבו השניים בהקדמה. נימת ההצטדקות המסוימת ניכרת גם בהמשך: "ישנם יהודים שממילא נכנסים להר הבית, כמו חיילים לצורך ביטחון, ואם כן ודאי שצריך לעסוק בהלכות הכרוכות בכך ולא להיכשל מחוסר ידיעה".

גורם המעורה עמוקות בנושא מאזן את התיאור הזה: "מי שהעלה על סדר היום התורני את עניין הר הבית הייתה החבורה של הרב איציק שפירא, הרב שי דאום, הרב דודי דודקביץ' והרב יוסי פלאי", הוא קובע. "הם הסתובבו בישיבות ועבדו קשה כדי להעלות יהודים להר. הם אמרו 'אנחנו יותר חרדים מהחרדים בנוגע לעלייה בטומאה להר ומתנגדים לזה בתוקף, אבל זה יכול להתנהל בצורה מותרת'. הקו היה שאנחנו מקפידים על טהרת הר הבית לא פחות מאשר הרב אבינר".

"היינו גרעין של כמה חברים מישיבת עוד יוסף חי שהתעוררנו לנושא וניסינו לעורר אחרים", מעיד הרב יוסי פלאי עצמו. "העלייה להר הייתה אז לא רק עניין של יחידים, אלא נתפסה ממש כצעד של תמהונים. אחרי שביררנו את הנושא ראינו לעצמנו משימה להביא אחרים אליו. בער בנו מאוד לנסות לשנות את המציאות בהר. ערכנו סבב אצל רבנים וביקרנו בישיבות רבות – בעתניאל, במעלות ובמקומות רבים אחרים – כדי להחדיר את הנושא לציבור הדתי־לאומי".

הרב שלמה וילק: נהוג לחשוב שהליברלים הם חפיפניקים אבל זה לא נכון. הגעגוע למקדש הוא הגעגוע להשראת שכינה ולקדוש ברוך הוא, למפגש שלא רק דרך דל"ת אמות של הלכה. התחושה היא שהכול כיום הוא תחליף. אני כבר שנים לא מסוגל להתפלל בכותל

המאמץ הזה לא תורגם באותן שנים למעשים, אבל לדעת הרב פלאי זו הייתה השקעה ארוכת טווח שפירותיה הבשילו לאחר זמן. "הרושם שלי הוא שגם אם לא הצלחנו להביא באותה עת לעליית רבים משומרי ההלכה להר, ריככנו את השטח", הוא אומר. "ניסינו לעקוף את התדמית השלילית של העולים להר ולעסוק בפן התורני, תוך הדגשה שלא מדובר בפריצת גדר. לא קראנו לעלות להר למחרת בבוקר, אלא הסתפקנו בשלב ראשון קריאה ללמוד את הנושא. בשיעורים הלכתיים שהעברתי בנושא הקפדתי תמיד להציג גם את דעת המתנגדים, אבל במקביל לא הסתרנו את דעתנו שיש לעלות. ישבנו באריכות למשל עם הרב אליעזר מלמד, והוא קיבל אז את ההחלטה לעלות להר. רצינו לשבור את הקיפאון בתחום ולדון בו לגופו, ולכן לא התבטאנו נחרצות בעד העלייה. קמעא קמעא. היה לנו חשוב לקבל הסכמה, ולו הסכמה בשתיקה, גם מפוסקים חרדים".

אתה שמח על העלייה ההמונית להר כיום?

"אני נתון ברגשות מעורבים בנוגע לזה. ודאי שאני שמח על כך שהרבה יהודים עולים להר בטהרה. יחד עם זאת אני מצר על כך שיש כאלו שעושים זאת ללא זהירות מספקת לטעמי. צריך לעלות להר, אבל אם לא עולים כראוי יצא שכרנו בהפסדנו. יש כאלה שאומרים 'העיקר שיעלו'. זה לא נכון. העיקר שיעלו כמו שצריך. אני לא רוצה שזה יהיה ספורט, לא תיירות וגם לא חוויה, אפילו לא חוויה לאומית. האופנה שאנשים מצטלמים שם לא מוצאת חן בעיניי. צריך שיעלו רבים, אבל אסור שיאבדו את תחושת הקודש".

מלבד ישיבות הרעיון היהודי ועוד יוסף חי, חוג מסוים של עולים להר ותסיסה בנושא נרשמו בעידן ההוא גם בישיבת רמת־גן, שבראשה עומד הרב יהושע שפירא – אחיו של הרב יצחק שפירא. בשנת ייסוד הישיבה ברמת גן, תשנ"ד־1994, הביא הרב יצחק שפירא לעליית כלל הישיבה ההרה, כולל אחיו, ראש הישיבה. ארגון ששמו כשם הספר, "אל הר המור", התבסס על תלמידי הישיבות הללו ועל הרבנים הנזכרים, והיה אז גוף יחיד, או כמעט יחיד, שעסק בפועל בהעלאת יהודים להר הבית. גם ב"אל הר המור" נשמרה הגישה המעמעמת מעט את המטרה המוצהרת – להעלות רבים אל ההר.

במובן מסוים נעשתה בחירה להשאיר את מעגלי העולים מצומצמים, כדי להבטיח שהעלייה תישאר על טהרת הקודש ולא תצא משליטה. זו הסיבה שחלק משמעותי מפעולת "אל הר המור" התמקד בהקמת גוף נוסף בשם "משמר המקדש", שהציב בכניסה למעלה המוגרבים שומרים שתפקידם להזהיר יהודים הבאים למקום הקדוש לשמור על ההלכות הנוהגות בו. כלומר, מטרה חשובה לא פחות מעצם העלייה הייתה למנוע עלייה להר שלא כהלכה.

וכשהמסר המשודר ממובילי העלייה איננו לגמרי חד־משמעי ומצטייר כמתנצל משהו,  אין פלא שממדי העלייה ההרה נותרו במשך כל העשורים הארוכים ההם, מלבד העשור האחרון ממש, על אש קטנה מאוד. למרות המאמצים הגדולים, העלייה לא יצאה מגדר תופעה שולית.

"בית הלל" על ההר

כיום, בשנת 2021, תמונת המצב בנוגע לעלייה להר הבית שונה ללא הכר. בחג החנוכה האחרון, למשל, עלו אל ההר תלמידי ישיבת הר עציון בהובלת ראשי הישיבה הרבנים יעקב מדן וברוך גיגי. כמה ימים קודם לכן הוביל הרב יובל שרלו עלייה משלו להר. תלמידי ישיבתו, "אורות שאול", עולים אף הם מעת לעת בהובלת ראשי הישיבה הצעירים יותר, הרבנים תמיר גרנות ואיתמר אלדר.

כמותם מגיעים למקום הקדוש לא מעט ישיבות ורבנים הנתפסים כליברלים למדי, או לכל הפחות נמנים על הזרם המרכזי בציונות הדתית. צחוק הגורל הוא שחלקם עולים לשם בהשראה ובהשפעה – גם אם מאוחרת – של מאמצי השכנוע שביצעו באלף הקודם אנשי "אל הר המור".

הנה רשימה חלקית למדי של העולים להר בימינו מדי שנה, או אפילו כמה פעמים בשנה: תלמידי ישיבת מעלה אדומים, שבעבר עלו אל ההר בהובלת הרב נחום אליעזר רבינוביץ', וכיום בהובלת ראש הישיבה הנוכחי הרב יצחק שילת. גם ישיבת ההסדר בעתניאל עולה אל ההר עם ראשי הישיבה הרב רא"ם הכהן והרב בני קלמנזון. תלמידי ישיבת צפת עולים מדי חג בהובלת ראש הישיבה הרב אייל יעקובוביץ' ושאר רבני הישיבה. לאלה יש להוסיף את ישיבת הר ברכה על רבניה, כאשר גם ראש הישיבה הרב אליעזר מלמד שב ועלה בשנים האחרונות להר אחרי הפסקה בת כעשרים שנה, ואת ישיבת מחניים השוכנת בכניסה ליישוב מגדל־עוז, העולה ההרה עם רבניה בחמש השנים האחרונות.

על הבאים להר נמנים גם רבה של קריית־שמונה הרב צפניה דרורי, רבה לשעבר של אפרת הרב שלמה ריסקין, רב העיר עפולה שמואל דוד, והרב חיים רטיג, ראש ישיבת ההסדר בינות ברעננה. גם חלק מרבני ארגון בית הלל, בעל הנטייה הליברלית, עולים להר, כדוגמת הרב ג'פרי וולף, הרב אבי וולפיש והרב צבי קורן. גם הרב רונן נויבירט המנוח עלה אל ההר, ובשנת 2014 אף כתב במקור ראשון ש"אם לא נעורר את הציבור שלנו לדרוש את קדושת הר הבית, ימשיכו שועלים להלך בו".

ומה בנוגע למובילי העלייה הבולטים מהעבר, מבשרי העיסוק בתחום לפני חצי יובל שנים? ובכן, הרב יוסי פלאי עודנו עולה להר מעת לעת, גם אם לא בתדירות של פעם, אולם הרב יצחק שפירא כבר איננו עולה להר כלל. לדברי גורם המעורה בנושא הוא נמנע מכך בגלל "הכיוון שהעלייה להר הלכה אליו". אותו גורם הוסיף ש"הרב איציק איננו היחיד שהפסיק לעלות מאותה סיבה". ובעברית מדוברת: דווקא אלו שהחזיקו במשך שנים רבות את דרישת ההר ונשאו אותה על גבם כשאף אחד אחר לא עשה זאת, אינם מאושרים לנוכח הנהירה ההמונית אליו ונרתעים מלזהות עצמם עימה.

מדוע? בין השאר בשל עליית נשים להר – שמורכבת מעט יותר מעליית גברים מבחינה הלכתית ונתונה במחלוקת; בגלל הצטרפות גורמים שאינם שומרי תורה ומצוות למאבק למען האתר; ומשום שרוב העולים להר מקרב שומרי המצוות נוטים להקל מעט במסלול ולהתקרב אל כיפת הסלע כמה עשרות מטרים מעבר למותר לדעת אנשי "אל הר המור" ורבניהם.

למרות הכחשות נמרצות מצד הנפשות הפועלות, ייתכן הסבר נוסף להסתייגות הזו מאופי הפעילות הנוכחית למען ההר. במובן מסוים הם ביקשו להשאיר את ההר כפסגה רוחנית למיטיבי לכת, אתר ליחידי סגולה שעולים אליו רק לאחר הכנה רוחנית, וגם זאת לא בכל עת. אל יבוא בכל עת אל הקודש.

מכל מקום, בשורה התחתונה תנועת "אל הר המור" איננה עוסקת עוד בהדרכת עולים להר, ובמקום זאת מתמקדת בארגון מעמד "סיבוב השערים" סביב ההר מדי ראש חודש. ספירת העולים היומיומית, השבועית, החודשית והשנתית שארגוני ההר מפיצים כיום בכל במה, גורמת לחלק מפעילי ההר ה"מקוריים" להסתייג מהאופי ההמוני והיחצ"ני לטעמם שהנושא לבש, ולהזדהות דווקא עם מתנגדי העלייה. כך, אפשר לזהות אפילו תנועה של "אל הר המור" לכיוון "הר המור" – לא ההר אלא הישיבה השמרנית הקרויה בשם הזה.

זה נכון גם בנוגע למורה הדרך הרוחני של עולי ההר בגרסתם הקדומה, הרב יצחק גינזבורג. בצעירותו הוא עלה ההרה באופן יומיומי יחד עם חמיו, הרב משה צבי סגל, אולם מאוחר יותר נמנע מכך בעקבות התייעצות בנושא עם הרבי מלובביץ'.

גם בישיבת רמת־גן כבר לא עולים להר הבית, או כמעט לא עולים. לשם ההגינות יש לציין שראש כולל ההלכה בישיבה, הרב אברהם וסרמן, נמנה גם כיום על עולי ההר, אולם ביחס לישיבה בכלל הדברים רחוקים מאוד מכפי שהיה בעבר, כאשר בשורת העלייה אל ההר יצאה מבית המדרש הזה. ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא, הביע בשנים האחרונות דעה נחרצת נגד כניסה לשטח ההר, במאמרים שפורסמו בחוברות ארגון מתנגדי העלייה "מורא מקדש", והתנדב לעמוד בראש החץ של שולליה.

"זה שהיהודים לא מסתובבים בהר", כתב הרב יהושע שפירא לפני שנתיים, "לדעת השדרה המרכזית של רוב ככל רבותינו, ענקי הדורות האחרונים – זה קידוש ה'! לכן כל העיסוק ב'הפליית יהודים' לעומת הערבים בהר הבית הוא לא נכון. אין שום מצווה כיום בהלכה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, לעלות להר הבית".

פניתי אל הרב שפירא וביקשתי לשאול מה נשתנה ומדוע דווקא ישיבה שבישרה את מהפכת העלייה אל ההר חצתה את הקווים והצטרפה במובהק לצד המתנגד, אולם הוא סירב להתראיין והשיב לי ש"בנושא הר הבית איני עוסק ברבים".

ללמוד מהמוסלמים

כיצד עבר – לפחות חלקית – שרביט העלייה להר מחוגי יצהר וכהנא אל החוגים הליברליים? הרב שלמה וילק, ראש ישיבת מחניים ורב קהילת יעל בירושלים, מסביר שהדבר נובע דווקא מדרישת ה': "נהוג לחשוב שהליברלים הם חפיפניקים, אבל זה לא נכון. הגעגוע למקדש הוא הגעגוע לנבואה, להשראת שכינה ולרוח הקודש. זהו געגוע לקדוש ברוך הוא ולמפגש שלא רק דרך דל"ת אמות של הלכה. התחושה היא שהכול כיום הוא תחליף. אני כבר שנים לא מסוגל להתפלל בכותל.

"הימין הופך אט אט לשמרני־הלכתי", הוא מוסיף, "מתכנס לדל"ת אמות של הלכה – ובסופו של דבר הדבר מבטא גלות. אנחנו כמובן לא מזלזלים בהלכה, ובשורה התחתונה אורח החיים שלי שמרני מאוד מבחינה הלכתית – אבל הוא לא מספק אותי. אגב, בניאו־חסידות בכלל קיימים צדדים ליברליים מאוד שהימין דוחה אותם. קיימת בקשה לעלות למקום גבוה רוחנית, והר הבית מספק זאת. אומנם לא בדיוק מספק, כי כרגע המרב שהוא מסוגל לספק זה מקום לגעגוע".

בנקודה הזו עובר הרב וילק לדבר באופן שרחוק כרחוק מזרח ממערב מרוחו של העולה הממוצע להר בשנות התשעים: "לא אכפת לי שיהיו בהר כנסייה, מסגד ובית מקדש זה לצד זה. אני לא עסוק בשאלה הפוליטית ולא רוצה לגרש משם אף אחד. אשמח שהמקום הזה יהיה באמת בית תפילה לכל העמים. אמרתי לתלמידים שלי כמה פעמים לפני העלייה: המוסלמים נמצאים בהר הזה יותר שנים מאשר היהודים היו בו. אם הקדוש ברוך הוא לא זרק אותם משם, זה כי כנראה הם ראויים יותר מאיתנו להר. בואו נעלה להר ללמוד מהם מהו מורא מקדש. אנחנו נוהגים לראות בהם את ה'שועלים שהילכו בו' כדברי מגילת איכה, אבל מתברר שדווקא אנחנו השועלים שהילכו בו, כי העובדה היא שבורא עולם סילק משם דווקא אותנו. אני אומר לתלמידים: בואו נביט אל המקום הזה בענווה ולא בתחושת בעלות".

לא בטוח שהדברים של הרב וילק יתקבלו בהסכמה בקרב קהילת עולי ההר ב־2021, אבל כך או אחרת מדובר בראש ישיבה העולה עם ישיבתו להר כבר כמה שנים ומשמיע קול שבעבר אי אפשר היה לאתר בציבור שהוא בא ממנו. והוא לא היחיד. גם הרב יובל שרלו, למשל, משמיע דברים דומים ומציין שהחל לעלות רק כאשר תנועת העלייה אל ההר שינתה את פניה ואת אופייה: "כל עוד העלייה הייתה מזוהה עם נאמני הר הבית", מעיד הרב שרלו, "נמנעתי מלעלות. אני לא מזדהה עם השאיפה המדינית־פוליטית שדגל ישראל יונף בהר. זה לא המניע שלי. בשנים האחרונות, לשמחתי, השיח בעניין מהותי יותר, של 'לשכנו תדרשו ובאת שמה', עלייה לֵרָאות את פני ה'. אני מקווה שזו אחת הסיבות לכך שיותר ויותר יהודים עולים להר. אני מתנגד להפיכת העלייה להר למאבק בערבים, וּודאי שגם לא ברשויות המדינה. אין לי עניין להצית מלחמת עולם שלישית".

מבחינה מעשית, הרב שרלו החל לעלות ההרה בעקבות שיעור קבוע בענייני זבחים ששמע מפי הרב אהרן ליכטנשטיין, שבעצמו דווקא נמנע מלהעפיל לשם, אולם חשוב לו להזכיר לשם איזון התמונה שהרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון שייסד את מפלגת השמאל הדתי מימד, עלה אל ההר עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת.

הרב שרלו איננו משוכנע בנכונות התיאור בדבר העברת המקל של דרישת ההר מחוגי יצהר והרעיון היהודי לחוגים הליברליים: "אני מתרשם דווקא שעולים לשם כל הזרמים. העובדה שהדיון על הר הבית חוצה את הקווים האוטומטיים – הרב דב ליאור עולה להר וגם הרב עמיטל עלה אליו – מעידה שהמחלוקת לגביו אמיתית. מבחינתי, שכל אחד יקיים 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' באופן הנראה בעיניו. מי שאיננו עולה להר, שישתתף בהקפת השערים מבחוץ. מי שלא משתתף גם בזה, שיקיים שיעור בישיבתו בענייני המקדש".

ואכן, התמורה ביחס להר הבית ניכרת לאו דווקא בעלייה בפועל אליו. שני ספרי עיון מפתיעים שיצאו לאור בחודשים האחרונים מעידים שמשהו מהותי השתנה בשנים האחרונות בהתייחסות עולם הישיבות הציוני־דתי לתחום, והדבר ניכר אפילו בהיבט הלמדני. ספר עב כרס בשם "תורת הקרבנות – מחוות של בשר ורוח", שפרסם פרופ' יונתן גרוסמן מאוניברסיטת בר־אילן בהוצאת מגיד, מעמיק באופן שיטתי במשמעותו של כל קורבן וכל פרט בטקסים המפורטים בספר ויקרא, ששנים רבות ברחו מהעיסוק בהם כמו גם מעצם העלייה להר. "אין זה סוד שספר ויקרא, ובמיוחד חטיבת הקורבנות הפותחת אותו, מרתיע רבים", כתב גרוסמן בהקדמה. ובכל זאת הוא ראה לנכון לפרסם ספר העוסק בדיוק בכך.

במקביל לגרוסמן פרסם גם הרב מרדכי פרומר, ר"מ בישיבת מעלות, ספר בשם "זבח המור", שבו הוא דן באריכות בפרטי הלכות מעשה הקרבנות של הרמב"ם ובמשמעותם הרעיונית. ישיבת מעלות היא ישיבה ותיקה מהזרם המרכזי ביותר בציונות הדתית. הרב יהושע ויצמן העומד בראשה מתנגד לעלייה להר הבית, ולאורך שנים אימץ קו ממלכתי נחרץ. לכן, התמורה המסוימת בנושא בישיבה הזו עשויה בהחלט לשמש מדד ולהעיד על שינוי משמעותי ביחס לנושא ההר והבית בעולם התורה הדתי־לאומי.

הרב יוסי פלאי: יש כאלו שאומרים "העיקר שיעלו". זה לא נכון. העיקר שיעלו כמו שצריך. אני לא רוצה שזה יהיה ספורט, לא תיירות וגם לא חוויה, אפילו לא חוויה לאומית. האופנה שאנשים מצטלמים שם לא מוצאת חן בעיניי

הרב פרומר עצמו, מחבר הספר, מאשר שבשטח מתרחשת תמורה אותנטית בעניין. הספר שלו נולד בחבורת לימוד שנוסדה בישיבה בסוגיות קודשים, ביוזמת התלמידים דווקא. "ברור שהפעילות המתרחבת סביב תודעת הר הבית מקרבת גם את נושא המקדש, ואצל רבים זה מעורר את השאלה מהי משמעות הקורבנות עבורם. קהל גדול מרגיש זרות, ניכור ודחייה ביחס לזה. גם אני אישית הרגשתי כך, אבל כתיבת הספר הזה חוללה אצלי שינוי.

"קיימים אצלנו בישיבה תלמידים שעולים להר הבית. הישיבה אמנם צועדת בכיוון ממלכתי יותר, וממתינה לכך שרוב רבני ישראל יחליטו שהגיעה העת לעלות, ויחד עם זאת בהחלט קיים הבדל בין הדור הצעיר לוותיק. הדור הצעיר פחות כפוף לזקני הדור. העמדה של ראש הישיבה, כמו זו של הרבנות הראשית, היא שלא איכשר דרא (לא הוכשר הדור; א"ס) לעלייה להר".

במקום קודש, מלחמת קודש

באופן מעניין, נראה שקיימת התאמה בין העלייה להר ובין תמיכה במתווה הכותל, ולכל הפחות במאבקן של נשות הכותל. זה לא מוחלט כמובן, אבל ניכר שרבנים העולים להר אינם ממהרים להתיישר אוטומטית עם הצד החרד"לי בוויכוח רב השנים בנוגע לנשות הכותל. תשובתו של הרב שרלו בנושא מאשרת זאת.

"אני רוצה שגם הרפורמים יבואו לכותל", הוא אומר. "מלכתחילה היה עדיף לוותר ולא להגיע בכלל למתווה הכותל. אם נשים יקראו שם בתורה פעם בחודש, זה לא יפגע בקדושת הכותל המערבי. להפך, הקרע והפירוד הם שגורמים לכך. היה אפשר לא לעשות מזה סיפור, אבל לאחר שהמתווה הזה כבר נולד, אני רוצה שירושלים תהיה העיר של כל עם ישראל. אם לא יתקיים בנו 'למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך', לא יתקיים בנו 'למען בית ה' א־לוהינו אבקשה טוב לך'. כך שאני בעד מתווה בכותל, לאו דווקא המתווה המוצע הנוכחי, מתווה שיאפשר לכל הצדדים לבוא לכותל ויאפשר לכל אדם להתפלל סביב הר הבית בדרכו".

נראה שגם הרב וילק תומך במתווה בשורה התחתונה, אם כי שני הצדדים בעימות מאוסים עליו בצורה שווה: "ברגע שמתווכחים על פוליטיקה אני מיד נסוג. במתווה הכותל אין טיפת אמת, מאף צד. אין שם בקשת א־לוהים. כל הזמן מנסים למשוך אותי לחתום על כל מיני עצומות בנושא, אבל אני לא שם". ובכל זאת, הוא מוסיף: "אם הכוונה להעניק לנשות הכותל עוד שטח לתפילה, ברירת המחדל מבחינתי היא לא להתנגד לזה. אני מלא זעזוע מהיחס לנשות הכותל, אבל אין ספק שגם הן גוזרות קופון מהמציאות שם. נעשה שם חילול השם גדול. אם רק היו מאפשרים לנשים הללו להיכנס ולהתפלל בעזרת הנשים זה היה נגמר מזמן, אבל זה הפך למלחמת קודש. במקום קודש – מלחמות קודש. מבחינתי שיהודים יתפללו איפה שהם רוצים".

ואילו הרב פרומר, שכאמור איננו עולה להר, נוקט עמדה מתנגדת גם ביחס למתווה הכותל: "אני לא מכיר את פרטי המתווה, אבל בגדול הנושא הוא השייכות של הרפורמים אל הקודש, ואנחנו אומרים שאין דבר כזה. בדיוק כפי שלא נפתח בבתי החולים מחלקות של מכחישי קורונה ונביא לשם רופאי אליל שידברו נגד החיסונים, אין מקום לרפורמים שמתכחשים לקדושת הארץ וההר בכותל. מה להם ולמקום? זו צביעות רוחנית".