כך הנכד של מניטו מצא אותו דווקא בשיטת ימימה

כשאיתי אשכנזי הגיע למצוות, הוא ציפה לקבל מסבו וסבתו צ'ק מכובד, בדומה לזה שקיבלו חבריו. אשכנזי לא ישכח את האכזבה שחש למראה המתנה שהסב העניק לו בהתרגשות: גביע קידוש. כנער חילוני הוא לא מצא עניין בגביע, והמתנה אופסנה במעמקי הארון. שנים אחר כך, כשאשכנזי חזר בתשובה, הוא שלף את גביע הקידוש שהעניק לו סבו, רבי יהודא אשכנזי ז"ל (מניטו), וחש כי זו הייתה דרכו לומר לו: קדש את העולם, הַמשך את דרכי.

התחנות בחייו של איתי אשכנזי (44) משקפות במידה רבה את סיפורם של צעירים ישראלים רבים שבשלב מסוים חזרו בתשובה: משפחה חילונית, שירות צבאי ביחידות עילית, מסע למזרח, נהייה אחר מאסטרים בודהיסטים וגילוי הניצוץ היהודי. אלא שלמסלול הקלאסי של "האוצר מתחת לגשר" התלווה הפעם ממד אישי במיוחד: האוצר שהתגלה לאשכנזי לא היה רק ביהדות אלא בתוך משפחתו שלו, במשנה שהותיר אחריו סבו. הסב, שנודע בכינוי "מניטו" ("רוח גדולה" בשפות אינדיאניות), היה מהוגי הדעות החשובים והמשפיעים של יהדות צרפת, וממייסדי "אסכולת פריז למחשבת ישראל" – התאגדות אינטלקטואלית ששמה לה למטרה להפיץ את תורת ישראל בשפה אקדמית, מודרנית ואוניברסלית.

יהודה ליאון אשכנזי נולד באלג'יר, למד בישיבה ובאוניברסיטה ואף השתלם בקבלה. אביו היה הרב הראשי האחרון של אלג'יר, וסבו מצד אימו היה מקובל ודיין. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר מניטו לצרפת, הקדיש את חייו לשיקומה הרוחני של יהדות צרפת, ושימש לרבים מתורגמן בין התורה ובין העולם התרבותי שבתוכו חיו. הוא עמד בקשר קרוב עם הרב צבי יהודה קוק, ואחרי מלחמת ששת הימים, אירוע משפיע ומכונן מבחינתו, עלה ארצה. הוא מיעט לכתוב, והגותו יצאה לאור לאחר מותו, מתוך עשרות שנות שיעורים שמסר בארץ ובעולם.

בחייו של מניטו, נכדו לא שוחח עימו בענייני רוח ויהדות. רק כמה שנים לאחר מות סבו ב־1996, גילה אשכנזי אוצר אדיר של קלטות שהותיר הסב, התגייס למפעל שימור ודיגיטציה של תורתו וגם תרגם אסופה ממאמריו. כעת הוא מוציא לאור את ספרו "חידוש הברית" שהוא "עיון מעשי בסיפור גן עדן וקריאה לעדכון גרסה בקשרים עם בני אדם ועם אלוהים", כלשון כותרת המשנה. הספר שואב מן הבאר הרוחני שאשכנזי כרה לעצמו במשך השנים, ובמרכזה, לצד משנתו של מניטו, תורת החשיבה ההכרתית של ימימה אביטל ("שיטת ימימה").

קלטות עד התקרה

כריכת הספר מסקרנת ממבט ראשון: היא קשה ולבנה, ואותיות הזהב שמוטבעות בה באופן מינימליסטי משוות לה חזות של ספר קודש קלאסי. אך על הכריכה מאוירת ספה עם ערימת כביסה, דימוי מובהק של חולין. הניגוד שבין ההוד והקדושה ובין הסיזיפיות היומיומית, משקף יפה את מה שהספר מבקש להיות: מדריך רוחני ומעשי כיצד למצוא את הקב"ה ביומיום, ולראות את ה"ברית", מושג רוחני ונשגב, ממומש בחיי השגרה.

הדרך אל הספר שזורה במסלול חייו של המחבר. אשכנזי נולד בירושלים להורים חילונים, יעל ודוד, בנו של מניטו. הוא למד בתיכון ליד"ה וניגן בלהקת רוק אלטרנטיבי בשם "אדום סקרלט". את שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר, ואחריו נסע לכמה חודשים בנפאל, במטרה לראות נופים ולצבור חוויות. הטיול קיבל תפנית כאשר אשכנזי הבין שלא הנופים מעניינים אותו אלא האנשים; לא המסע בדרכים אלא המסע הפנימי.

בעקבות התובנה הזו הוא יצא למסע אופנועים של חצי שנה בהודו, פגש שם את הוויפאסנה ואת עולם אמנויות הלחימה, ולאורך הדרך תר אחרי מורים משמעותיים. לאחר תקופת ביניים קצרה בישראל, שבמהלכה עשה קורס ברמנים, הוא המשיך לתחנה הבאה: יפן. בטוקיו מצא עבודה בפאב אירי, והתגורר בגסטהאוס שדייריו קיימו אורח חיים שיתופי והתחייבו לתרגל מדיטציה פעמיים ביום. במשך כחצי שנה עבד אשכנזי בפאב, ובמקביל תרגל מדיטציה בבקרים ובלילות. באותה תקופה, הוא אומר, יהדותו לא הייתה משמעותית עבורו בשום צורה. כאשר שאלו אותו בפאב למוצאו נהג לומר שנולד לאימא יהודייה, אך הוא יותר בודהיסט מיהודי.

"יום אחד", הוא מתאר את תחילתו של המפנה, "שמעתי על מאסטר שעושה שבוע מדיטציה אינטנסיבי במנזר באחד הכפרים בסביבה. יצאתי לדרך. התרגול היה משמעותי וגם המאסטר היה מרשים – טייס קמיקזה בעברו, שתיעל את מסירות הנפש שלו לזן־בודהיזם. עזבתי את התוכניות שהיו לי לטיול טרמפים, והתיישבתי במנזר". מדי כמה שבועות, הוא מספר, יצאו דיירי המנזר למסע של קיבוץ נדבות בכפרי הסביבה: הנזירים לקחו איתם פעמון וקערה, דפקו בדלתות, והכפריים תרמו למנזר מה שביכולתם.

שאלתי את עצמי איך עולם התורה והברית מצמיח את הזהות הפנימית, ואיך העולם הזה לא סותר חופש. החוויה הבסיסית של הרבה אנשים היא שהתורה סותרת את האישי והאותנטי. רציתי לבדוק האם יש סיכוי שזה יעבוד יחד בשלום

משפט מסוים שהשמיע המאסטר באחת המדיטציות, הצית את הניצוץ היהודי הרדום אצל אשכנזי. "הוא אמר 'הכול אחד, השמיים והארץ מאותו השורש', ופתאום זה הדהד מילים שזכרתי מליל הסדר אצל סבא, 'אחד אלוהינו בשמים ובארץ'. התחילו לצוף בי קרעי זיכרונות של סיפורי תנ"ך מבית הספר היסודי, בייחוד הסיפור של משה רבנו והיציאה מבית עבדים לארץ המובטחת. הרעיון שהכול אחדותי נגע בי מאוד. באותו זמן זה התפרש לי כרעיון בודהיסטי, אבל ריגש אותי לגלות את האוצר כל כך קרוב".

בעקבות החוויה הזו חיפש אשכנזי בעיירות הסמוכות עותק של התנ"ך, וזמן קצר לאחר מכן החליט לשוב לארץ אבותיו. "כשהמשפחה שלי זיהתה את העניין שלי במקורות אמרו לי 'סבא שלך היה רב. הנה, קח קלטות עם השיעורים שלו'. ישבתי בבית הוריי בקטמון והאזנתי לקולו של מניטו שנפטר כמה שנים קודם לכן. גיליתי אותו רק בדיעבד, וחשתי שהשיחות שלו הן מענה לשיחות שערכתי עם עצמי.

"כשרציתי לשמוע עוד מתורותיו של סבא הפנו אותי לתלמיד קרוב שלו, יהודה נקש ז"ל. כשהגעתי לבית שלו בפסגת־ זאב לא האמנתי למראה עיניי: כל הקירות היו מכוסים בקלטות מהשיעורים של סבא, מהרצפה ועד התקרה. היו שם לא פחות מאלפיים קלטות. נקש היה עיוור, וכל הקִטלוג – נושאי השיעור ושנת ההקלטה – נעשה בכתב ברייל. הוא עשה עבודת חיים כדי להקליט את שיעוריו של מניטו, והתאמץ להגיע לכל אדם שהייתה לו הקלטה של סבא משנות השישים ואילך".

חושיו היזמיים של אשכנזי התעוררו, והוא הבין שבלי עבודת שימור נרחבת – כל התכנים המוקלטים ילכו לאבדון. הוא החליט להעביר את כל ההקלטות לפורמט דיגיטלי. אשכנזי הצטרף למכון מניטו שייסדו בני המשפחה וכמה מתלמידיו המסורים של מניטו, והם העניקו לו תמיכה כלכלית וטכנית עבור הפרויקט האדיר הזה. במשך שנתיים הוא ישב עם אוזניות תחובות באוזניו, מאזין, מתמלל ועורך את התכנים לקבצים דיגיטליים. בשלב מסוים אף נסע להשתלמות סאונד מיוחדת בבלגיה, כדי להתמחות בניקוי רעשים מקלטות.

המיזם כולו עלה לרשת, ואז החל אשכנזי לתרגם מצרפתית תכנים כתובים של סבו ולערוך אותם, תוך שהוא נעזר בתלמידיו הקרובים של מניטו. אחד מתוצרי העבודה המשותפת הזו הוא הספר "מדרש בסוד ההפכים", שבו עוסק מניטו בטיבם של החוק והמוסר, בתכליתה של הזוגיות ובטיבה של התגלות א־לוהים בהיסטוריה. התלמידים לא רק סייעו בתרגום אלא תיווכו בעבורו את הרעיונות התרבותיים ואת ההגות של מניטו, שהתכתבה גם עם מחשבה נוצרית ועם פילוסופיה צרפתית. אשכנזי הנכד התמודד אז עם פערי מידע לא קלים: הצרפתית שלו הייתה בסיסית למדי וכך גם הידע התורני, אך רצונו העז להשלים את המלאכה גבר על הכול.

מפגש משנה חיים

ההיכרות עם התלמידים של סבו פתחה עבור אשכנזי צוהר לעולם חדש. "הם היו אנשים עובדים, שגם העמיקו בתורה. למדתי להכיר תורה עם טעם וסגנון משלה, כזו שקשורה בתרבות, ותמיד עם מבטא צרפתי. התחברתי לזה מאוד, ואז הבנתי שמה שאני רוצה זה ללמד תורה, להיות רב. תמיד הייתה לי משיכה למסורות עתיקות שיש להן אמירה על המציאות".

כדי להעמיק את הידע התורני שלו פנה אשכנזי ללימודי תנ"ך ותושב"ע במכללת הרצוג, וגם טעם מהלימוד בישיבת עתניאל. הוא הופתע לגלות תורה בעלת אופי שונה, עם פחות ודאות ויותר מורכבות. "הסיבוב שלי אצל התלמידים של סבא נתן לי טעם של תורה מאוד מסוימת. לא היה לי קל להיפתח לגוון אחר, אבל הרב מדן והרב גרוסמן (פרופ' יונתן גרוסמן; פ"ג) בהחלט השפיעו עלי. אני אוהב לימוד יסודי, וזכיתי ללמוד אצלם יסודות בתנ"ך כמו שלא כל בעל תשובה זוכה ללמוד".

לאחר נישואיו למיכל קבעו השניים את מושבם ברותם, יישוב אקולוגי מעורב לדתיים וחילונים בבקעת הירדן. הוא החל ללמד במכינת "חמדת יהודה" ביישוב חמדת, הקרויה על שם סבו ומחנכת לאורו, וליווה את התלמידים בהתפתחות אישית ברוח משנתו של מניטו.

באותן שנים הוא התוודע לתורת ימימה, שהפכה לאבן דרך רוחנית בחייו. "זה היה מפגש משנה חיים", אומר אשכנזי, כיום מורה ותיק לתורת ימימה. "תוך שלושה שבועות כבר ידעתי שאני רוצה ללמד את זה. לימוד ימימה החזיר אותי לעולם המדיטטיבי, של ההקשבה פנימה, משהו שקצת ננטש כשפגשתי את התורה. לימוד התורה הפגיש אותי עם הצד המחשבתי־אינטלקטואלי ועשה לי סדר עם העולם היהודי, ואז תורת ימימה העניקה לי כלים לעבודת הנפש והפכה להיות מפתח לחיים".

אפשר לומר שתורתו של מניטו היא "תורה משמיים" ואילו תורת ימימה היא "תורה מבפנים". אלה כיוונים מאוד שונים, שלא לומר הפוכים.

"ד"ר דניאל שליט, תלמיד חכם שמכיר את מניטו וגם למד ימימה, שאל אותי פעם: 'איך ימימה מסתדר עם מניטו? הם הפוכים'. זה נכון. מניטו הוא האמין בתורה שבאה בהתגלות מחוץ לאדם, מהשמיים, יסוד שלא מאפיין את החשיבה ההכרתית של ימימה. מניטו לא היה בעניין של תורה אישית ופרטית. בעיניו התורה צריכה לצאת מהפרטי אל הכללי והאוניברסלי. גם כשפגשתי את רבי נחמן ורציתי לנסוע לאומן זה היה ניגוד גמור לכל התורות של סבא, שעשה הכול כדי להעלות יהודים ארצה, והנה הנכד שלו נוסע לאוקראינה כדי להתפלל.

"ואף על פי כן, הרגשתי שזה קשור. בעיניי זה לא באמת סותר, שניהם יכולים להיות חלק ממערכת אחת. כשהמשכתי ללמוד ולהעמיק ראיתי איך שני החלקים מתחברים. איך הפרטי והאישי של ימימה פוגש את הכללי והאוניברסלי של מניטו. ועם זאת, אני שמח שהתורה הראשונה שפגשתי הייתה של סבא. אם היום שואלים אותי מה זו התורה, התשובה היא שלי היא אחרי הכול התשובה של מניטו".

התגלות בפסוק אחד

ואכן, החיבור בין מחשבתו של מניטו למשנתה של ימימה נוכח מאוד בספרו של אשכנזי, המשלב בין הגות לעבודה מעשית. במוקד הספר עומד סיפור גן עדן המקראי, כאשר כל חלק בספר נפתח בכמה פסוקים מתוך סיפור גן עדן, שאשכנזי מתבונן בהם ודולה מהם רעיונות ומסרים. לאחר מכן מובא "סיפור מהחיים" – תיאור של התמודדות יומיומית מוכרת, כניסיון לקחת את המפה המופשטת של התורה ולחבר אותה לסיפורי חיים קטנים. אחריו מופיע שלב של "מלאכה", ובו שאלות מנחות שמטרתן לבחון את הרצונות והדפוסים שמכתיבים את התנהלותנו. המונח "מלאכה" מושאל מתורת ימימה, שמאופיינת ביישום על ידי תיעוד כתוב של פעולות ומעשים. בנספחים שבסוף הספר מובאים מקורות תורניים לרעיונותיו של המחבר.

"המטרה שלי היא שאנשים יקראו את פסוקי התורה ויוכלו לעשות עליהם 'מלאכות' בחבורה, שיצליחו להבין מה המשמעות של הסיפור לגבי חייהם", אומר אשכנזי. "ה'מלאכה' נוגעת ביומיום ובפשוט, שמלא בנושאים ודילמות קטנות כמו מה לובשים, על מה מדברים, איך מקבלים החלטות ומה היחס שלנו לכסף. מניטו אמר שלפעמים ה' עושה חסד עם האדם ומתגלה אליו דרך פסוק אחד. אדם לא צריך להיות יהיר ולבקש התגלות דרך התורה כולה. כשאני מצליח לגלות את התכנים הגדולים של התורה בתוך דיון יומיומי ביני ובין הילד שלי, יש פחות סיכוי שאחווה את חיי השגרה כמשהו קטן, מיותר או מצומצם. גם אם לא תמיד זה עובד, יש אמון שזה קיים ואתה מחויב לחפש את זה ולא לברוח.

"בגלל שאני טיפוס יסודי, כמו סבא, רציתי שזה יהיה שיטתי ומנומק ולא איזה גימיק ניו־אייג'י", מספר אשכנזי. לשם כך הוא יצר מעין מעבדה קבוצתית כדי לבחון את רעיונותיו ולבדוק עד כמה הם "עובדים" בפועל. במשך כשלוש שנים הוא נפגש עם כמה חברים קרובים, ויחד הם למדו ותרגלו את ה"מלאכות" המוצעות בספר.

במרכז הספר עומד נושא ה"ברית", שאותו אשכנזי מנסה לפענח ולרדת לעומקו. "שמתי לב שהברית חוזרת בהרבה מסיפורי התורה: ברית בין הבתרים, ברית מילה, תיבת נח, הר סיני. זה היה נראה כמו משהו נצחי, מתחייב, מקובע – כל מה שסותר חופש. שאלתי את עצמי איך עולם התורה והברית מצמיח זהות פנימית, איך העולם הזה לא סותר חופש. החוויה הבסיסית של הרבה אנשים היא שהתורה סותרת את האישי והאותנטי. רציתי לבדוק האם יש סיכוי שזה יעבוד יחד בשלום. האמת היא שלא רק שזה לא סותר, אלא ששניהם מבקשים את אותו היעד. אני מאמין שהאמירה של התורה היא שהברית היא הדרך למימוש מלא של הזהות הפנימית שלך ושל המשפחה והחברה, ודווקא זה מה שיביא אותך לחופש ולקרבה.

"הברית מחזיקה את סוד חיבורם של שני הפכים – מחויבות וחירות. השאלה איך חיים בתודעה שיש בה את שני הרכיבים הללו, היא אולי השאלה הכי גדולה. הברית מפגישה בין הפכים נוספים, של רצון והסתפקות. עץ הדעת הוא עץ הרצונות האינסופיים, והברית לכאורה מזמינה לוותר עליו, כלומר לוותר על מימוש חלק מהרצונות והתשוקות שלנו. אבל לדעתי הברית היא דווקא השער למימוש הרצון והתשוקה, ולא מייצגת רק את המגבלה והוויתור. אכן, בתוך הברית עומדת החידה איך אנחנו לא מכבים את עולם הרצונות שלנו, איך עדיין שומרים עליה. בעניין הזה אני גם מבטא עיקרון יסודי בתורת מניטו – הרעיון שברית מחייבת התחדשות. ברית שאינה מתחדשת אינה נקראת ברית".

למה בחרת דווקא בסיפור גן עדן כמפתח לספר כולו?

"החלום שלי הוא שאנשים יוכלו לפענח ברוח זו את כל התורה. בכל סיפור בתורה יש מודל להתבונן בו ולקבל הנחיות איך להביא את חיינו לברכה, חופש וקרבה. ובכל זאת, גן עדן הוא סיפור שתפס אותי כבר לפני שנים. היה בו משהו סמלי שסיפר על מערכת היחסים בין האדם לא־לוהים, משהו שנראה במבט ראשון כמו סיפור של רודנות בסגנון 'תקשיבו לי, אחרת אני מגרש אתכם מהבית'. כחוזר בתשובה טרי הייתה לי תחושה שהתורה רוצה לתת חופש, אבל הפסוקים לא ממש התיישבו עם זה. היה לי אמון שאמצא תשובות, ולאט לאט נפתחו תשובות והבנתי איך המערכת של הברית והמצוות מגדלת חופש ובית, ולא שליטה וניהול. ובכלל, אני אוהב סיפורים תמציתיים ופסוקים קצרים ומכוננים. זה קצת קשור למה שמשך אותי לעולם הזן־בודהיזם, שגם בו יש נטייה לנסח תובנות וכלי עבודה בתמצית שמכילה הכול".

סכנת הפירוק

אחת החוויות שהביאו את אשכנזי לעיסוק בתכנים הללו, היה מפגש עם שיטה בשם "הורות כמעשה ניסים", שמציעה גישה של הורות רכה ומשוחררת. הוא ורעייתו, כיום תושבי פרדס־חנה, הם בעצמם הורים לשישה ילדים. "הייתה לי הזדהות עם החיפוש אחר חוויות של חופש וקרבה, אבל כאב לי לראות שהגישה הזו הכילה תכנים שיצאו נגד רעיון הברית ובפרט נגד ברית המילה, ויותר מזה, השתמשה בסיפורי התורה וגן עדן כדי להדגים את מודל ההורות הרודני והבלתי קשוב שאותו הוא מבקש להעביר מן העולם. זה לא מפתיע, כי אנשים חובבי חופש והקשבה פנימית כמעט בהכרח מובלים להתנגח עם התורה, כי לכאורה התורה היא מערכת חיצונית שאומרת לך מה להיות. השיטה הזו שואלת שאלות טובות ונכונות, אבל המסקנות מוטעות בעיניי".

דווקא כמי שמלמד את תורת ימימה, אשכנזי מודע לכך שלמידה רוחנית שמופנית אך ורק פנימה עלולה להיות בעייתית. "יש לי חיבה עמוקה לחופש, ומה שהטריד אותי לאורך זמן זה הגילוי שדווקא בקרב חובבי החופש, כולל בקרב לומדי ימימה, ההקשבה פנימה מובילה לא פעם לפירוק מערכות יחסים, בין אם בזוגיות, בין הורים וילדים או עם התורה. כשמישהו ניגש להקשיב פנימה בלי להחזיק ברעיון הברית, הוא מסתכן בפירוק. עם השנים חזרתי למה שמניטו אמר, שמהות העולם היא שניים שיצליחו להיפגש. אם נוטשים את מטריית־העל הזו והקשב הפנימי מתחיל לשרת את עצמו, שם מתחילה הפרת הברית".

האם ההצעה לשקם מערכות יחסים דרך ביסוס הברית היא פנים־דתית או שהיא מופנית גם החוצה, אל כלל האנושות?

"אני חושב שהשאלות שהספר עוסק בהן הן שאלות אוניברסליות, וכך גם התשובות במובנים רבים. סיפור גן עדן הוא סיפור על אדם הראשון טרום פיצול האנושות לעמים, ובכך הוא סיפור שנועד לכולם. גם בזה אני ממשיך את דרכו של מניטו – התורה היא דיבור של ה' עם האנושות, ובתוך זאת יש לעם ישראל תפקיד מיוחד. מניטו נהג לומר בבדיחות: 'לפעמים חושבים שהקב"ה ברא בית כנסת ושם מסביבו עולם כתפאורה, אבל האמת היא ההפך. ה' ברא עולם ואנושות והזמין את עם ישראל לקחת בו תפקיד משמעותי ובו שליחות לכלל האנושות'. בסופו של דבר אני מאמין שלעם ישראל יש היכולת לתת מענה לסוגיות הגדולות שמעסיקות את האנושות בכל דור".

בעיני אשכנזי, הקושי של העולם לראות בברית יסוד מיטיב קשור ברדיפה האובססיבית של העולם המודרני אחר מימוש עצמי וחופש. "פעם אנשים היו נכנסים לזוגיות כי זה סיפק הגנה וביטחון. היום זה לא מספיק מעניין. כיוון שהחופש כל כך דרמטי והכמיהה לזהות אישית כל כך גדולה, מאמינים שהזוגיות בהכרח תגזול מזה ומנסים להימנע ממה שדורש הקרבה עבור ערכים פחות 'שווים'. ההסתכלות היום צריכה לענות על השאלה איך הברית והזוגיות הן השער לחופש. מקובל היום להדגיש שנישואים זה ויתורים. אני רוצה לטעון שזוגיות זה לא להיות פחות מעצמך אלא יותר מעצמך. הבשורה הכוללת היא לקחת כל אחד מהשניים ולהפוך אותו ליותר מעצמו. נכון שזה קשה ונכון שזה דורש הסרת קליפות. ברית זה תהליך ומאמץ, אבל יש שם סיכוי לשינוי. הרב קוק אומר שהתורה לא מלמדת רק חובות אלא מלמדת עונג, ואני מוסיף: חופש וקרבה".

לאורך הכתיבה אשכנזי חוזר אל סבו, מתכתב עם רעיונותיו, ובונה מעליהם קומה נוספת. "תהיתי לעצמי הרבה פעמים איך התגלגלו העניינים שלא יצא לנו ללמוד יחד תורה. אני בצער על זה שיש עולם שלם של חכמת קבלה שעברה במשפחה ולא הייתה לי את ההזדמנות ללמוד אותה איתו. זה נשאר נסתר, כי הוא לא לימד את זה ברבים. העובדה שלא יצא לנו לנהל אף פעם שיחה בענייני תורה היא החמצה אדירה בעיניי".

אולי היה צריך ריחוק מובנה ביניכם כדי שתיווצר קירבה.

"אני צוחק ואומר שאם מניטו היה קורא את הספר שלי הוא היה זורק אותי מבית המדרש. מצד אחד אני מאוד מושפע ממנו, אבל אני גם אומר דברים הפוכים ממנו. הוא לעולם לא היה שם על כריכה ספה עם כביסה. הוא מצוטט הרבה מאוד בספר ורוחו מרחפת מעל כל החיפוש שלי, אז אפשר להגיד שאני ממשיך את המשימה שלו, למרות שזה הפוך ממנו. זה חידוש הברית, לא?"