חמש שנים לפני מותו, כשהוא עוסק כבר בסיכום חייו, שיגר דוד בן־גוריון מכתב לעמנואל בן־גריון, בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. "זה כמה עשרות שנים", כתב לו, "לא קראתי סיפורים מלבד יוצאים מן הכלל – אבל דברי ברדיצ'בסקי קראתי כולם; בין מחקר, בין סיפור, בין רשימות. בימי נעוריי, אני זוכר, היו מאמרי ברדיצ'בסקי המרשימים ביותר בקרב הנוער שבעיירתי, יותר מאחד העם [יריבו המיתולוגי של ברדיצ'בסקי; י"ש]. עלי להודות שאחרי עלותי ארצה… בדקתי מחדש כל דעותיי והשקפותיי. אבל [נשארו] סופרים מעטים שהוקרתי והערצתי כבימי נעוריי בפלונסק, וביניהם היה ברדיצ'בסקי, אם כי לא הסכמתי להרבה מרעיונותיו. ודווקא היותו 'אחר' לקח את לבי".
עוד עניין סמלי מובהק חיבר בין בן־גוריון לברדיצ'בסקי. בשלב מסוים החליט ברדיצ'בסקי לבחור לעצמו כינוי ספרותי. הוא אימץ את השם בן־גריון (בכתיב חסר), על שמו של נקדימון בן גריון, מעשירי ירושלים בימי הבית השני. גם דוד גרין הצעיר החליף את שם משפחתו לאותו שם ממש. פרופ' אבנר הולצמן, חוקרו המובהק של ברדיצ'בסקי, אומר שלא היה קשר בין שתי ההחלטות וכי בן־גוריון כנראה לא הושפע מברדיצ'בסקי, אבל שניהם בחרו באותו שם, כנראה מתוך הזדהות משותפת עם תקופת הזוהר של בית שני.
הערצתו של בן־גוריון לברדיצ'בסקי אפיינה את רוב משכילי העלייה השנייה ובהם יצחק טבנקין, ברל כצנלסון ועוד. חברו של בן־גוריון מימי נעוריו בפלונסק, שלמה לביא, אמר לימים ש"לא תורת ציון הביאתני לארץ, כי אם ספקו של ברדיצבסקי, ביקורתו, שלילתו". רוצה לומר: לא הזדהות פוזיטיבית עם הציונות, אלא שלילת הגולה וניוונה כפי שהציג אותם ברדיצ'בסקי. בעבור הסופר יוסף חיים ברנר היה ברדיצ'בסקי גם ידיד קרוב, למרות פער גיל של 16 שנה ביניהם, וגם מורה דרך. הוא כתב עליו מסה ארוכה ומרשימה, שבה תיאר אותו כמי שעורר את יהדות מזרח אירופה משנתה הארוכה.
ברדיצ'בסקי וברנר חלקו ביניהם את העימות המרכזי, מול אחד העם וביאליק, על האופן שבו יש להתייחס למסורת היהודית הישנה שעליה גדלו. ארבעתם חשבו שהיא במצב של ניוון נוראי, אבל המחלוקת הגדולה הייתה מה החלופה. אחד העם ותלמידו ביאליק חשבו אבולוציה: צריך לקחת מן המסורת את יסודותיה הטובים והחשובים, ולשלב אותה עם הטוב שבמודרנה. ברדיצ'בסקי ותלמידו ברנר חשבו רבולוציה: עולם ישן עדי יסוד נחריבה, ורק על חורבותיו נצליח לבנות את המהפכה העברית החדשה. "כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש", ציטט ברדיצ'בסקי את ניטשה. בעצם, זו הייתה גם מחלוקת על מהותה של היהדות עצמה: בעבור אחד העם וביאליק, רק תכנים שהתכתבו עם המסורת נחשבו ליהדות; בעבור ברדיצ'בסקי וברנר, שהעדיפו את מלאות החיים על פני ההתמקדות בטקסטים, כל דבר שיהודים עושים נחשב ביטוי לזהות יהודית.
אבל מארבע הצלעות של משחק הטניס־זוגות הזה ברדיצ'בסקי נשאר האלמוני ביותר, אף שהיה רבגוני ופורה לא פחות משלושת האחרים. הוא כתב מאמרים פובליציסטיים ומסות הגותיות, אבל גם עשרות סיפורים. הוא אפילו כינס אסופת אגדות משלו, תשובה ל"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי, וגם היה היחיד מביניהם שהיה בעל תואר דוקטור. פרופ' נורית גוברין, אחת החוקרות הבולטות שלו, אף טוענת ש"אין תחום במדעי היהדות שברדיצ'בסקי לא הטביע בו חותם משמעותי". ולמרות כל זאת, ואף ששמו מפאר לא מעט רחובות בישראל, ובעולמם של חוקרי הספרות העברית הוא בהחלט מככב – בציבור הרחב, אפילו המשכיל, הוא כמעט אינו מוכר, וכתביו נלמדים עוד פחות, אם בכלל, לעומת כתבי שלושת האחרים. אפילו מלאות מאה שנה למותו, ממש לפני חודש, לא גרם לעיתונות העברית לנפק, עד הכתבה הזו, יותר ממאמר בודד אחד במוסף "תרבות וספרות" של הארץ.
ניטשה העברי
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נולד ב־1865 בעיירה מז'יבוז' שבחבל פודוליה (כיום אוקראינה). כמו רבים מהכופרים הגדולים של זמנו, גם הוא גדל בבית דתי אדוק. עיירת הולדתו מסגירה את העובדה שהיה זה בית חסידי מובהק, שהרי מז'יבוז' הייתה מקום משכנו וקבורתו של מייסד החסידות, הבעל שם טוב. בהיותו בן שמונה עברה משפחתו לעיירה דובובה שליד אומן, שם שימש אביו כרב הקהילה קרוב לחמישים שנה. שנתיים אחר כך, בהיותו בן עשר, נפטרה אימו, וכעבור זמן קצר התחתן אביו בשנית עם אישה שהביאה איתה את שלושת ילדיה מנישואים קודמים, ובשנים שלאחר מכן גם נולדו לשניים עוד שני ילדים. מקומו של מיכה יוסף במשפחה הלך ונדחק. בסיפוריו מופיעה לא פעם דמות של אם חורגת שמטפחת את ילדיה שלה על חשבון ילדיה החורגים.
אולי גם בשל כך הוא התחיל לקרוא את ספרות ההשכלה, במקביל ללימודיו התורניים. בוודאי גם משום כך הוא עזב את הבית שבו גדל והתחתן בגיל 17 עם בת־שבע, בתו של אחד מגבירי העיירה טפליק. אבל כשחותנו גילה שהחתן הצעיר מעיין בספרות המשכילית האסורה, הוא הכריח אותו להתגרש וגירש אותו מביתו. הגירושים הכפויים מהאישה שאהב הותירו בו את חותמם, ובסיפוריו הוא הרבה לכתוב על אהבות לא ממומשות. מותר להניח שגם המרד הגדול שלו במסורת שאב לא מעט מהכעס על אותה כפיית גט. הסיפור הראשון שפרסם, "הציץ ונפגע", היה למעשה גרסה בדיונית לחוויותיו עם חותנו.
אבל בשלב הזה הוא נשאר עדיין יהודי מסורתי, ואפילו פנה ללמוד ב"אם הישיבות" של אותם ימים, ישיבת וולוז'ין, במקביל להמשך הקריאה והכתיבה המשכילית. הוא כתב בקביעות בעיתון "הצפירה" של נחום סוקולוב, ופרסם מאמר גדול על תולדות ישיבת "עץ החיים", שמה של ישיבת וולוז'ין. באותן שנים הוא גם התחתן שוב, אבל הנישואים האלה היו כושלים מצד עצמם, וכעבור שנתיים הוא התגרש שוב. כך, בגיל 24 בלבד, הוא כבר היה גרוש פעמיים.
הגירושים השניים סימנו את סוף הפרק הדתי בחייו של ברדיצ'בסקי. הוא עקר לאודסה, מרכז הספרות העברית של אותם ימים, וכעבור זמן קצר נסע ללמוד פילוסופיה בגרמניה. במהלך הלימודים הוא התאהב, כמו רבים וטובים באותם זמנים, בהגותו של פרידריך ניטשה – האיש שהביא לתרבות האירופית את העדפת חיוניות החיים על פני ההגות והמוסר; את ההערצה ליחיד הבז למוסכמות חברתיות וממוקד במימוש אישיותו החד־פעמית.
הולצמן אומר שיחסו של ברדיצ'בסקי לניטשה היה מורכב יותר: "תיארו אותו כ'ניטשה העברי', והוא גם אהב לשאול סיסמאות מניטשה, אבל הוא עצמו ניסח את יחסו לניטשה באופן המדויק ביותר: פגשתי את ניטשה בדרכי, והוא התאים לי באותו זמן, ואחר כך המשכתי הלאה'". עם זאת, הולצמן עצמו מציין שברדיצ'בסקי דאג לשוות לעצמו אפילו חזות חיצונית הדומה לזו של ניטשה, כולל השפם העבות המפורסם של הפילוסוף הגרמני. מכל מקום, באותם ימים נחשב ברדיצ'בסקי כמי שמביא את בשורתו של ניטשה לתרבות העברית, וכך גם תפסו אותו מתנגדיו.
חוקר הקבלה יוסף אביב"י טוען בספרו "קבלת הראי"ה", שהביטוי המפורסם של הרב קוק אודות "הנשמות הגבוהות של עולם התוהו", שאותן הגדיר גם כנושאי חולי ושיגעון גאוני, התייחס בבירור לניטשה (את 12 שנותיו האחרונות בילה ניטשה במוסד לחולי נפש). וכשהוא כתב על "בני פריצי עמנו" ההולכים אחר "פריצי השואפים של המין האנושי בכללו", הוא התכוון לברדיצ'בסקי ההולך בעקבות ניטשה. את פרק הלימודים האקדמיים סיים ברדיצ'בסקי עם דוקטורט מאוניברסיטת ברן שבשווייץ. נושא העבודה, אגב, היה הקשר שבין אתיקה לאסתטיקה – רמז לעניין הכפול שלו בהגות ובספרות גם יחד.
זה גם היה הנושא שהעלה אותו על במת התרבות העברית. ב־1896 הוא היה שותף לקבוצה המייסדת של כתב העת "השילוח", בעריכתו של אחד העם. אבל מהר מאוד החל ברדיצ'בסקי להתעמת עם העורך הראשי. אחד העם ראה בכתב העת מוקד של שליחות לאומית, ולכן חשב שיש לפרסם בו רק מאמרים עיוניים הדנים במצב היהדות, ולכל היותר ספרות שיש בה "מסרים יהודיים". את מי שחיפש ספרות שמתעניינת בחיים האנושיים כשלעצמם, הוא שלח למצוא את מבוקשו בספרות העולם.
ברדיצ'בסקי תאב החיים לא יכול היה להשלים עם הרעיון הזה. במשך שנתיים התעמתו השניים ברצף של מאמרים מנוגדים מעל דפי כתב העת – מה שהפך את ברדיצ'בסקי לדמות נערצת על הצעירים שחיפשו מהפכה, ולא עוד שמרנות יהודית זהירה מסוגו של אחד העם. בעבורם הוא היה מבשר דמותו של "היהודי החדש", שהם קיוו אליו אבל לא תמיד ידעו איך לשרטט את תכונותיו. מנגד, החוגים הדתיים ראו בו את בן דמותו של הסטרא אחרא.
הפנים היצריות של המסורת
שני מושגים יסודיים החדיר ברדיצ'בסקי לשיח היהודי של אותם ימים. הראשון היה תביעתו ל"שינוי ערכין" בעולם היהודי, מושג שגם אותו שאב מניטשה. הוא התכוון לצורך במעבר מחיים שממוקדים בספרים ומנוהלים לפי חוקים דקדקניים, לחיים המתפרצים במלוא עוצמתם ובאים לידי ביטוי במלוא התחומים – גם בחיי הגוף והרגש. גוברין אומרת ש"בתחילת הדרך ברדיצ'בסקי עוד קיווה שהשינוי הזה יבוא עם החסידות. אבל לימים התאכזב והרגיש שגם החסידות הפכה לממסד מנוון, עם הערצת האדמו"רים ותרבות ה'קוויטלך' [פתקאות בקשה]".
המושג השני היה "הקרע שבלב" – הקרע בין הזהות היהודית והזהות האנושית, שאותו ביקש לאחות. אבל למושג הזה היה עוד מובן, ששיקף את הקרע בנפשו של ברדיצ'בסקי עצמו: ככל שהיה מהפכן ופורץ גדר בתפיסת העולם שביטא, לא יכול היה להשתחרר מכך שנפשו עדיין נמשכה בחבלי קסם אל העולם הישן, שבו לכאורה מרד.
עם המתח הזה הוא ביקש להתמודד בכמה דרכים. דרך אחת הייתה לחשוף את הפנים היצריות של העולם המסורתי עצמו. כך, למשל, בדומה לביאליק הוא החל במפעל של כינוס ופרסום אגדות חז"ל, אבל אצלו היה קריטריון סינון בולט; הוא כינס רק את אותם אגדות וסיפורים שביטאו עולם יצרי: עולם של שדים ורוחות, כשפים ובעלי אוב. הוא פרסם אותם בקבצים בשם "ממקור ישראל" (שיצאו לאור תחילה בגרמנית, ואז תורגמו לעברית, בכמה כרכים, תחת הכותרת "באר יהודה") ו"מאוצר האגדה". בקובץ אחר, "צפונות ואגדות", הוא שִכתב בלשונו שלו את אגדות חז"ל שהתאימו לרוחו. הולצמן מציין כי "ברדיצ'בסקי ביטא ביקורת מפורשת על 'ספר האגדה' וטען שביאליק מתמקד רק בנוסחים שמביא התלמוד הבבלי, ומתעלם, או אולי לא מודע, לכך שיש גם גרסאות אחרות".
במקביל, כסופר הוא פרסם סיפורים רבים שעניינם החיים היצריים שמאחורי החזות התמימה והצייתנית של העיירה המסורתית. גוברין: "באחד הסיפורים המפורסמים מהסוג הזה, 'פרה אדומה', ברדיצ'בסקי מתאר קבוצה של קצבים יהודים שלא הצליחו להשיג אישור להפוך לשוחטים כשרים, וכתגובה הם גונבים פרה מפוארת מאחד מעשירי העיירה, שוחטים אותה בצורה לא כשרה, אוכלים אותה באופן אסור, וחוגגים את המעמד כולו כאילו היו כוהני הבעל בתקופת אליהו".
פרופ' אבנר הולצמן: מבין 130 הסיפורים שברדיצ'בסקי פרסם, רק כ־20 עוסקים בדמותו של הצעיר המורד שעוזב את עולם אבותיו ומתחבר לתרבות האירופית. כל השאר עדיין מצויים בעולמה של העיירה. הוא היה בקי מאוד בתרבות האירופית של זמנו, אבל לא פרסם בפומבי אפילו מילה אחת על משהו שאינו קשור ליהדות
בסיפורים אחרים הוא מתאר עולם של תאוות ויצרים מיניים, הפועם בלב יהודי העיירה הכשרים למראה. לא במקרה, אומרת גוברין, "חלק גדול מגיבוריו של ברדיצ'בסקי הם ג'ינג'ים. זה היה בשבילו סמל החיוניות שלהם. הוא האמין שכל כוחות החיים היצריים נמצאים גם בתוך עולמה של העיירה. רק צריך לתת להם לצאת מן הכוח אל הפועל". גם כאיש ציבור הוא ביטא עמדות שהיום היו נחשבות לא סתם חילוניות, אלא אנטי־דתיות מובהקות. כך למשל, הוא ביקר את שמירת השבת והכשרות בכינוסי הקונגרסים הציוניים, וראה בהם פתח מסוכן להשלטת הדת על התנועה הציונית הצעירה.
אבל הסיפורים, עוד יותר ממאמרי ההגות, הסגירו גם את חוסר היכולת להתנתק מהעולם הישן. כך נולדה דמותו של "התלוש", מושג שברדיצ'בסקי לא טבע בעצמו, אבל בפי חוקריו הוא נחשב לאחד ממעצביו: דמותו של היהודי שכבר רחק מן המסורת, אבל לא מסוגל להשתלב בעולם התרבותי הזר, האירופי, ונותר קרח מכאן ומכאן. היה בכך כמובן ממד אוטוביוגרפי: בהגותו ובשאיפותיו, ברדיצ'בסקי כבר היה איש העולם, אבל בנפשו וברוחו הוא נשאר יהודי מן העיירה. הולצמן מציין ש"מבין 130 הסיפורים שברדיצ'בסקי פרסם, רק כ־20 עוסקים בדמותו של הצעיר המורד, שעוזב את עולם אבותיו ומתחבר לתרבות האירופית. כל השאר עדיין מצויים בעולמה של העיירה. אגב, כמי שחי בבירות התרבות של אירופה, הוא היה בקי מאוד בתרבות האירופית של זמנו. אבל בכל חייו הוא מעולם לא פרסם בפומבי אפילו מילה אחת על משהו שאינו קשור ליהדות. הדברים האלה מופיעים רק ביומנו האישי. הוא העיד על עצמו שהוא מושפע מסופרי דור ההשכלה יותר מכל פילוסוף אירופי אחר".
הוד ה"חדר", מועקת ה"חדר"
ברדיצ'בסקי עצמו הכיר בכך בגלוי, כמו שכתב במאמרו "למהות השירה": "המשורר יחוש הוד החדר וגם מועקת החדר [במובן של מוסד הלימוד לילדים בעיירה; י"ש]. ביד אחת הוא רוצה להסיר מעליו את עול הדורות, וביד השנית הוא ממשיך את השלשלת הלאה; הוא בעצמו הינהו עוד חוליה אחת בשלשלת, שהוא אומר לקורעה… שירה זו היא שירת הקרע שבלב. הלב קרוע ומורתח, כוחות שונים מושכים אותו לכאן ולכאן, והמשורר עומד על פרשת דרכים ואומר שירה".
התלישות באה לידי ביטוי גם בביוגרפיה שלו. בשנת 1900, בהיותו בן 35, התחתן ברדיצ'בסקי בשלישית עם רחל נמברג, רופאת שיניים במקצועה, שאותה הכיר באוניברסיטת ברלין. אלה היו נישואיו המאושרים והיציבים ביותר, ונמשכו עד מותו (אשתו המשיכה לעסוק בהוצאת כתביו גם אחרי מותו), ומהם נולד גם בנו היחיד, עמנואל. תחילה ביקש לחזור איתה לאוקראינה מולדתו, אבל כעבור זמן קצר של היתקלות במציאות החיים האכזרית של יהודי מזרח אירופה הוא שב לברלין, ושם, רחוק ממרכזי הספרות וההגות היהודיים, חי עד מותו.
גם מותו קשור להכרה המאוחרת שלו באכזריות החיים היהודיים גם בעידן החדש. הכאוס שיצרה מלחמת העולם הראשונה הביא לעלייתם של לאומנים אוקראינים אנטישמיים. בפוגרומים שערכו, שכונו "פרעות פטליורה" על שם מנהיגם סימון פטליורה, נרצחו גם אביו של ברדיצ'בסקי, אחיו ורבים מיהודי קהילת דובובה שבה גדל. לברדיצ'בסקי, שחי בברלין מנותק מהמתרחש, נודע הדבר באיחור גדול, מפי ידידו ברנר. בקושי הספיק להתאבל על מות בני משפחתו, וכבר הגיעה אליו הבשורה המרה על רציחתו של ברנר עצמו בארץ ישראל. הוא לא הצליח להתאושש מן הבשורות האלה, וכחצי שנה אחרי מותו של ברנר לקה בדום לב ומת, והוא בן 56 בלבד.
סיפור משפחתו של ברדיצ'בסקי המשיך לשאת שילוב של מחויבות הרואית, עיסוק אינטנסיבי באמנות, לצד יסוד טרגי עמוק. אחרי עליית היטלר לשלטון ארזו אלמנתו ובנו את חפציהם, כולל עיזבונו העצום של האב (הספרייה, כתבי היד, המכתבים שקיבל ושלח ועוד), ועלו לארץ ישראל. זמן קצר אחרי בואו לארץ נכח עמנואל בן־גריון במופע מחול והתאהב ברקדנית הראשית, דבורה ברטונוב שמה, וכעבור זמן קצר השניים נישאו. דבורה הייתה בת לאצולת התרבות העברית: אביה, השחקן יהושע ברטונוב, היה ממייסדי תיאטרון הבימה עוד במוסקבה, ולימים חתן פרס ישראל לתיאטרון. אחיה, שלמה ברטונוב, היה גם הוא שחקן אבל נודע יותר כקריין המיתולוגי של "פרקי היום בתנ"ך" בקול ישראל. דבורה עצמה הייתה רקדנית מחוננת, שהמשיכה לרקוד כמעט עד שנותיה האחרונות (היא הלכה לעולמה בגיל 95), וזכתה גם היא בפרס ישראל – למחול.
מפעל חייו של עמנואל, תחילה עם אימו ואחר כך לבדו, היה הוצאה לאור של כתבי אביו. לו ולדבורה נולד גם כן בן יחיד, עידוא שמו. עידוא בן־גריון היה ילד מחונן שנמשך גם הוא לאמנות ולחיי הבמה, ושירת בלהקת הנח"ל עם אורי זוהר ואריק איינשטיין. אחרי הצבא נסע לפריז ללמוד פנטומימה ובימוי. אחת ההפקות הראשונות שביים עם שובו לארץ נקראה "סמי ימות בשש". ההצגה הזו זכתה לביקורת התיאטרון הקצרה והאכזרית ביותר בתולדות הבמה בישראל. מבקר התיאטרון = של הארץ, חיים גמזו (אפרים קישון המציא על שמו את הפועל "לגמוז", שפירושו לחסל באופן מוחלט), כתב על ההצגה ביקורת בת שורה אחת: "מצידי הוא היה יכול למות בחמש".
עידוא הצעיר היה בעל נפש סבוכה משחר נעוריו. הוא יצא ובא מאשפוזים נפשיים, ובסופו של דבר התאבד בדירת הוריו בהיותו בן 34. בניגוד לברדיצ'בסקי עצמו, בנו וכלתו כנראה לא נשברו מהאסון שפקד אותם. דירתם בחולון הפכה מקדש לכתבי ברדיצ'בסקי ולאמנות המחול של ברטונוב גם יחד. לעיתים קרובות היו מגיעים אליה סטודנטים, כאשר עמנואל היה מציג בפניהם את כתבי אביו ומשנתו, ואילו דבורה הופיעה בפניהם בקטעי מחול. עמנואל המשיך לחיות עוד 15 שנים אחרי התאבדות הבן, ונפטר בגיל 84; דבורה נפטרה כאמור בגיל 95, 38 שנים אחרי בנה, כשהיא ממשיכה לרקוד וללמד מחול עד שנותיה האחרונות.
גורלו של הארכיון
על פי גוברין, ברדיצ'בסקי השפיע כמעט על כל חוגי התנועה הציונית. את השפעתו על בכירי תנועת העבודה הזכרנו, אבל, לדברי גוברין, "הוא השפיע גם על אנשים מהתנועה הרוויזיוניסטית". במיוחד בלט בכך הד"ר ישראל אלדד, שכמו ברדיצ'בסקי היה מעריץ גדול של ניטשה, ומתוך כך למד להעריץ גם את תלמידו העברי. גוברין: "גם בכירי התנועה הכנענית הושפעו ממנו, בעיקר בכיוון של ההתנערות מהסיפור היהודי המסורתי לטובת סיפור קדום, ארצישראלי, וארצי מאוד".
הולצמן מוסיף שכל גדולי הספרות העברית הושפעו ממנו: "זה התחיל בבני דורו כמו גנסין, שופמן, וברנר; נמשך בסופרי דור הפלמ"ח, כמו משה שמיר, ובוודאי אצל סופר כמו עמוס עוז, שדיבר במפורש על חובו לברדיצ'בסקי. אפילו עגנון, שמבטא לכאורה זהות לגמרי אחרת, הושפע ממנו. הוא אומנם דיבר עליו לימים דברי בלע, אבל זה קשור לחשבון אישי: בצעירותו עגנון הציע את עצמו לברדיצ'בסקי כמזכיר, וברדיצ'בסקי אפילו לא רצה להיפגש איתו".
דווקא ברדיצ'בסקי עצמו לא הגיע מעולם לארץ. זו עובדה די מפתיעה בנוגע למי שלכאורה ניבא את המרד התרבותי הגדול של הציונות. גוברין אומרת שהוא דווקא התעניין בעלייה לארץ, אבל קיבל תשובה שלאשתו רופאת השיניים, שהייתה המפרנסת העיקרית במשפחה, לא תהיה כאן עבודה. זה נשמע תירוץ קלוש מדי. סביר יותר לקשור זאת לתלישותו המפורסמת: ברדיצ'בסקי, המעריץ של היחיד, של האינדיבידואל האליטיסט, לא היה יכול להסתדר עם הקולקטיביזם של הציונות בכלל, ושל תנועת העבודה הסוציאליסטית בפרט.
אבל בניגוד לברדיצ'בסקי האיש, עיזבונו הגיע לכאן. זהו למעשה הארכיון היחיד של אחד מגיבורי התרבות העברית שלא חי בארץ ובכל זאת הגיע לארץ ישראל בשלמותו, בזכות המסירות של אשתו ובנו, ובזכות העובדה שהם הגיעו לארץ עוד לפני השואה. מדובר בעיזבון עצום: ספרייה של אלפי ספרים, כתבי יד וטיוטות נדירות, ואלפי איגרות שנשמרו בקפדנות אובססיבית, כמנהג הימים ההם (הוא נהג לשמור גם עותק של המכתבים ששלח, וכמובן גם את אלה שקיבל). כל האוצר הזה נשאר כל הימים בחזקת המשפחה, עבר איתה מדירה לדירה עד שהתמקמו בחולון, ושם נשאר.
עוד כסטודנט צעיר החל פרופ' אבנר הולצמן לעבוד עם עמנואל בן־גריון על הארכיון ועל הוצאת כתבי אביו. כשנפטרה ברטונוב היא הורישה את האוצר הזה לעיריית חולון במתנה, בתנאי שזו תדאג לשימור הארכיון. העירייה שכרה את הולצמן לנהל את המקום, ובמשך 21 שנים הוא הוציא לאור את כל כתבי ברדיצ'בסקי במהדורה מדעית של 14 כרכים, מפעל שהסתיים רק לפני ארבע שנים.
מתוך דאגה לעתיד הארכיון פעל הולצמן להעביר את האוצר מידי העירייה לרשות הספרייה הלאומית. הוא תיווך בין שני הגופים, אבל כשהמו"מ לא עלה יפה הוא פוטר בפתאומיות לפני כשנתיים, והארכיון הועבר מבית המשפחה לאחד ממחסני העירייה. גוברין כתבה על כך מאמר זועם ב"הארץ" לפני כחודשיים, ולפתע יושרו ההדורים: לדבריה, המאושרים גם על ידי הולצמן, העירייה העבירה לאחרונה את הארכיון לרשות הספרייה הלאומית, אבל הארכיון ניזוק מהטלטלות שעבר. גם הסדר המופתי שבן־גריון והולצמן עמלו עליו לאורך שנים כבר לא נשמר עוד, וכדי לשחזר אותו יידרש מאמץ רב.
מעיריית חולון נמסר בתגובה: "ניהול הארכיונים של דבורה ברטונוב ושל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עבר כבר בשנת 1982 לידי עיריית חולון. כחלק מההסכם שבין המשפחה לעירייה, התחייבה העירייה לתקצב מדי שנה את הפעילות בבית לקידום המטרות הרוחניות והמדעיות, וכן להמשך המחקר שקשור בארכיון. לצורך כך הועסק פרופ' הולצמן בארכיון, ולאורך השנים התקיימה פעילות תרבותית קבועה במקום. לאור התיישנות המבנה, ולאור העובדה כי המקום אינו נגיש לאנשים עם מוגבלויות, וכן לקראת אישורי תוכניות תמ"א 38 לבניין כולו, הופסקה רק פעילותו של פרופ' הולצמן במקום. עם תחילת עבודות השיפוץ בבניין ובסטודיו, ומתוך אחריות ציבורית לאוסף ולחשיבותו, הוא הוצא בצורה מסודרת ומקצועית ואוחסן במחסני העירייה, עד שנאסף על ידי צוות מקצועי של ארכיון הספרייה הלאומית בירושלים, לצורכי דיגיטציה בלבד".
ההתעלמות הציבורית מארכיונו של ברדיצ'בסקי היא אולי עוד אחד מהסימנים המעידים על ירידת מעמדו בתרבות העברית העכשווית. אמנם, כמו שאומרת גוברין, כל בני דורו הצטרפו זה מכבר ל"משפחת הנשכחים", ובכל זאת יש הבדל בין מידת הזיכרון הציבורי של ברנר, ביאליק ואחד העם, לזה של ברדיצ'בסקי. איך ניתן להסביר את העובדה הזו?
הסבר אחד הוא כנראה הבדידות והתלישות שברדיצ'בסקי כפה על עצמו. הוא לא חי בארץ, לא השתתף במפעלים הגדולים של התרבות העברית שנוצרו כאן, וממילא לא היה מי שייקח על עצמו את הנצחתו וזכרונו. אבל יתכן שגם תוכן משנתו של ברדיצ'בסקי קשור לכך: התרבות העברית העדיפה, בסופו של דבר, את עולמם של הבנאים הסבלנים, האבולוציוניים, כדוגמת אחד העם ובעיקר ביאליק, על פני עולמם של המהפכנים הפרובוקטיביים דוגמת ברדיצ'בסקי וברנר. ובכל זאת, מאה שנה אחרי מותו של ברדיצ'בסקי אי אפשר להתעלם ממקומו בתרבות העברית ובעיקר מהשפעתו על רבים מיוצריה, עד עצם היום הזה.
