פרשת בֹּא היא פרשה של גאולה, של שחרור משעבוד. פרעה, המקיץ מבועת אל לילה אפל של מכה איומה, משחרר את בני ישראל ומזרז אותם להסתלק. העם המצרי, חרד פן ימות כולו, מצטרף למאמץ "לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ". ועם זאת, ברגע המיוחל של היציאה לחירות, דומה כי בני ישראל מהססים: פרעה והמצרים לא רק מניחים להם ללכת אלא נאלצים לגרש אותם מהארץ ששעבדה ודיכאה אותם (יב, לט; יג, יז).
אפשר להבין אותם: בני ישראל דואגים. העתיד לוט בערפל, מפחיד לצאת למסע למדבר שממה שבסופו מלחמת כיבוש. אבל ההססנות של בני ישראל היא גם תוצאה של עברם. קשה להם לעזוב את מצרים. לא יארכו הימים והם יביעו בתואנותיהם את געגועיהם לאימפריה הפורחת, המתפקעת משפע. עוד חי בהם זכר סיר הבשר והלחם־לשובע (טז, ג), הקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים (במדבר יא, ה).
הקושי לעזוב את מצרים מזכיר סיפור מוקדם יותר: המלאכים המפצירים בלוט לעזוב את סדום. אכן, סדום שלפני ההפיכה הייתה "כֻּלָּהּ מַשְׁקֶה", אזור פורה ופורח, "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית יג, י). כבארץ מצרים, גם בסדום הצמיח השגשוג החומרי חברה מושחתת, שאין בה משפט וצדק – ושתיהן נידונו לעונש משמיים.
אף כי לוט עצמו סובל משחיתותם המוסרית של בני העיר, אין הוא שש לעוזבה. אומנם הוא קורא לחתניו "קוּמוּ צְאוּ" (והם חושבים שהוא צוחק), אך הוא עצמו מהסס: "וַיִּתְמַהְמָהּ". המלאכים מחזיקים לפיכך בידו ובידי בנות משפחתו, "וַיַּחֲזִיקוּ", ומושכים אותם אל מחוץ לעיר (בראשית יז, יד־טז). אחד המלאכים אף מצווה עליהם שבהמשך מנוסתם לא יביטו לאחור ולא יעמדו, לבל ייספו עם העיר. כידוע, אשת לוט הביטה לאחור; נראה שעיניה הלכו אחר ליבה שמשכהּ בגעגוע אל העיר הנתעבת.
התוצאה הייתה הרסנית: היא הייתה לנציב מלח, ממש כעיר סדום עצמה. הקב"ה הפך את העיר וזרע אותה מלח כדי שלא תצמיח עוד דבר; ועל כך ייאמר באָלה הכתובה בספר דברים (כט, כב), "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב – כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה". סדום לא תקרין עוד את השפעתה הרעה; אף אחת לא תביט אליה כמופת לבניין חברה.
להוציא את הגלות מהיהודים
הקושי של בני ישראל להיפרד ממצרים דומה. למרות עוולותיה האיומות, בני ישראל, שהיו מהנפגעים הגדולים, התמהמהו לעזוב. בתארה את עזיבתם המגומגמת של בני ישראל, לשון התורה מזכירה את לשונה בסיפור משפחת לוט. בעת מכת בכורות, פרעה קורא "קוּמוּ צְאוּ" – כלוט בשעתו. אך בני ישראל אינם מזדרזים מספיק, ועל כן "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ". בלחץ המצרים המבוהלים נאלצו בני ישראל חסרי המזל לקחת את בצקם טרם יחמץ, והפסוק מודיענו כי הם "לֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" אף כי נראה שדווקא הם רצו בכך (יב, לא־לט).
ציווי מפורש שלא להביט לאחור אל מצרים אומנם לא היה, אבל זה המסר המתקבל. בני ישראל צריכים לא רק לצאת ממצרים, אלא גם להוציא את מצרים מליבם. ה' מחליש את מצרים ואת כוח השפעתה ומסיר אותה מעמדת המנהיגות בעולם. ניכר כי למצרים הייתה השפעה מזיקה על המזרח הקדום. היא עיצבה נורמות התנהגות סדומיות של אכזריות ושל לעג לשוחרי הצדק והאחווה. אכן, ראו מה דומים דברי אנשי סדום ללוט "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?", לדברי העבד העברי במצרים למשה "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?"; ומה דומה מחאתו של לוט "אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ", לשאלה שהטיח משה בעבד ההוא "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (בראשית יט, ז־ט; שמות ב, יג-יד). ניכר כי בסדום ובמצרים כאחד לא אהבו משפט ולא העריכו במיוחד אחים ורֵעים.
ה' מעביר את תפקיד המופת־לעמים לעם ישראל, ומנחה אותו להשתית את המוסר והדת שלו כניגוד למצרים (למשל: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ"; ויקרא יח, ג). הוא מורה לו שלא לשאת עיניים למצרים לעצה או לעזרה (לדוגמה: "וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס", דברים יז, טז). שוב ושוב, לאורך התורה, מזכיר ה' לעם ישראל שניסיונו המר במצרים צריך להובילו לבנות חברה מסוג אחר, הָרגישה לצורכי החלשים בתוכה (כגון "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", שמות כג, ט).
איך לא להתנהג
חוויות הילדות של עם ישראל במצרים מעצבות אותו על דרך השלילה: הן מלמדות אותו איך לא להתנהג. היציאה ממצרים אינה רק שחרור מעבדות והגירה גאוגרפית. עליו להפנות את גבו למערכת ערכים מקיפה שמצרים, התרבות המובילה במזרח הקדום, הייתה חוד החנית שלה. עם ישראל יראה לעולם, תוך היפוך מה שראה במצרים, איך משתיתים חברה ירֵאת־שמיים על אדני החמלה והמוסר.
אך דור יוצאי מצרים מתעקש להביט שוב ושוב לאחור ולהפגין את געגועיו אל החברה המושחתת אף־כי־משגשגת שעזב. הלך רוח זה הוביל לעונש שגזר ה' על בני הדור ההוא למות במדבר: חטא ועונש המקבילים לחטאה ועונשה של אשת לוט. רק כאשר קם דור חדש, אשר לא מתגעגע למצרים, יכול העם למלא את משימת בנייתה של חברה חדשה הדוחה במופגן את המצריוּת. עם ישראל יופקד על הפצת דבר ה' בעולם ("כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה"; ישעיה ב, ג); הוא ייקרא להיות אור לגויים, המנחיל חזון מוסרי חדש. כלוט בעוזבו את סדום, אל לו לישראל להביט לאחור מצרימה.
