לשמו של חיים ולדר נחשפתי לראשונה לפני כעשור ומחצה, כאשר התחלתי לערוך מחקר על פגיעות מיניות בחברה החרדית. גורמים שונים המליצו לי לפנות לוולדר, בהיותו איש חינוך חרדי הפתוח לשיח על סוגיות מושתקות בציבור החרדי, ובכלל זה תחום הפגיעות המיניות. ניסיתי שוב ושוב להשיגו טלפונית, והשארתי לו הודעות רבות שלא זכו למענה. נדמה לי שכעת אני מבינה מדוע.
הידיעה על התאבדותו של ולדר תפסה אותי בעיצומו של שיעור בקורס "סוגיות ברווחה חברתית של האוכלוסייה החרדית", בעת דיון על נוער חרדי בסיכון. תכני השיעור התחברו עם החדשות המרעישות, שהרי חשיפתם של צעירים חרדים לפגיעה מינית ידועה ומוכרת כגורם סיכון מובהק. כאשר סטודנטית בקורס ביקשה להקרין בכיתה סרטון בנושא דרך המרשתת, הבליחו לפתע על המסך הגדול הדיווחים בדבר התאבדותו של ולדר.
כידוע, ולדר אינו הראשון שבחר לשלוח יד בנפשו בעקבות חשדות לביצוע עבירות מין. לפני מספר חודשים היה זה יהודה משי־זהב שנקט צעד דומה בנסיבות דומות, וכיום הוא מאושפז בתרדמת. אף שמשי־זהב אומץ בחום על ידי הממסד כחרדי מחמד, שהקים את ארגון זק"א והיה מועמד לפרס ישראל, בציבור החרדי הוא נתפס כדמות מן השוליים, כפרחח שדבר מעלליו עבר מפה לאוזן, ולא כחלק אינטגרלי מן המחנה.
ולדר, לעומתו, נתפס בציבור החרדי, בעיקר בחוגים הליטאיים, כפדגוג מוביל, כסמכות־על בתחום החינוך וכמותג־על בתחום ספרות הילדים. משקיבל את הגושפנקה הדתית לספריו ואת ברכתו של הרב שך, נהנה ולדר מקונצנזוס בקרב הציבור החרדי מן המחנה המרכזי המתון. ולדר הצליח לפצח את הנוסחה המנצחת להחדרת רוח מערבית מודרנית לספרות הילדים החרדית, באופן משכנע, סוחף, ובעיקר "כשר". הוא הפך למכונה משומנת אשר הנפיקה ספרים שנחטפו כלחמניות עוד בטרם יבשה עליהם הדיו, ואשר חצו מזמן את גבולות המגזר החרדי לעבר הציבור הדתי־לאומי.
בספריו נתן ולדר ביטוי לרגשות של ילדים, לרבות רגשות שלא עלו בקנה אחד עם המסר האחיד והמגויס שרווח עד אז בספרות הילדים החרדית, שעסק בשמירת מצוות ומעשי צדיקים. כבעל טור בעיתון יתד נאמן, כמגיש תוכניות רדיו וכמרצה מבוקש, חולל ולדר מהפכה לא רק בספרות הילדים החרדית אלא גם בעולמם של ההורים החרדים, שבעבר היו אמונים על דיכוי עולם הרגש של הילד והשתקתו. בשני העשורים האחרונים היה ולדר לסוכן שינוי מרכזי בחוגים חרדיים נרחבים. הדור הנוכחי והמשפיע של צעירים חרדים ינק את משנתו, והִבנה את זהותו במידה רבה על ברכי הערכים שביטא ולדר בספריו.
"בוחרים שלא להאמין"
כגודל ההערכה לוולדר כך גודל הפגיעה כעת, וכגודל האמון כך גודל תחושת הנבגדות ועומק השבר. נוכח תחושות קשות אלה, אין תמה כי בשלב הראשון לפחות, רבים בציבור החרדי, ובכלל זה חלק ניכר מן ההנהגה החרדית ושופרותיה – העיתונות החרדית – ניסו להתכחש לדברים שיוחסו לוולדר, וביכו את האבדה הגדולה במותו.
שיח ההכחשה, אשר עלה בקרב מנהיגים בולטים בציבור החרדי, רבנים ועסקנים – לא הפתיע אותי. במפגש שקיימתי עם אחדים מהם, טרם פרוץ פרשיות משי־זהב וּולדר, נטו מרביתם לייחס פוגענות מינית בחברה החרדית לגורמים שאינם חלק אינטגרלי ממנה אלא מצויים בשוליה, כפי שהתנסח בעניין אחד מהם: "בציבור החרדי יש בעלי תשובה ספרדים שחזרו בתשובה כשהילדים שלהם כבר היו גדולים. הילדים האלה לא נקלטו בחברה החרדית ולא פעלו לפי הקודים שלה, ומהם בעיקר באים הפוגעים. כשאצלי בשכונה יש פגיעה מינית, זה בדרך כלל מהחבר'ה האלה".
קולות של הכחשה נשמעו גם מפי אושיות רשת חרדיות – נשים וגברים כאחד, ואף מפיהם של כמה אנשי מקצוע חרדים מתחומי הטיפול והרווחה, שהסבירו: "אנו בוחרים שלא להאמין, כי אחרת אין לנו כלים להתמודד עם הדברים הללו". ואם לאנשי מקצוע אין הכלים, איכה יהיו לציבור החרדי הרחב?
כפי שזיהה פרויד, המנגנון הפסיכולוגי של ההכחשה מופעל כדי להתמודד, או שמא לא להתמודד, עם תכנים שההכרה בהם עלולה להוביל לקריסת העולם הפנימי. זהו מנגנון ידוע ומוכר במקרים של ילדים החווים גילוי עריות. הילד אינו יכול לייחס להורה הפוגע מעשה כה חמור, ועל כן הוא מכחיש את אופיו המיני הפוגעני של המעשה ומספק לעצמו הסברים חלופיים שעימם תוכל נפשו הרכה לחיות בשלום. דפוס דומה, ברמת הקולקטיב, ניתן לזהות בפרשת ולדר.
זאת ועוד, הכחשה היא גם התגובה המיידית והראשונית בתהליך של אבל, כפי שתיארה אנה פרויד בספרה "האגו ומנגנוני ההגנה". לא בכדי הלכות אבלות נותנות לאבל תקופה ממושכת ומדורגת – שבעה, שלושים ושנה – כדי לעכל את האובדן ולעבור משלב ההכחשה לשלב ההכרה והקבלה. רבים מן הציבור החרדי מתמודדים בימים אלה עם אובדן ושרויים באבל. לא על הסתלקותו של ולדר אבלים הם, כי אם על אובדן דרך, ערכים וזהות. אם מאחורי דמותו של ולדר הסתתר אדם כה שפל, מעוות ונטול מוסר וערכים, שואלים רבים את עצמם, מה זה אומר עלינו? מה זה אומר עלינו שאדם כזה הוא בשר מבשרנו? שאפשרנו לו להתוות לנו דרך, שהזדהינו עימו ועם הערכים שהוא ייצג באופן כה עמוק וגורף? ומה זה אומר על הרבנים, שהעניקו לו תעודת הכשר ושאישרו את סמכותו החינוכית והטיפולית? התגובה המיידית, הטבעית והמתבקשת, נוכח שאלות נוקבות אלה היא הכחשה.
הקרקע נשמטת
אך לא רק שיח של הכחשה עלה בעקבות התאבדותו של ולדר, אלא גם שיח של האשמה. "לחברה החרדית נטייה להאשים את האחר", הסביר לי נחום, איש טיפול חרדי שעימו שוחחתי בנושא. ואכן, קשה היה להתעלם מקולותיהם של כמה מן הבולטים בהנהגה החרדית שהטיחו אשמה חריפה באותן נשים שדיווחו כי ולדר פגע בהן, וציינו כי הן היו שותפות להלבנת פנים, וחמור מכך, לרצח. הטחת אשמה היא תוצר של מנגנון פסיכולוגי נוסף מבית מדרשו של פרויד, המכונה "השלכה". כאשר הפרט אינו מסוגל לשאת תחושה של אשמה הרובצת עליו, הוא משליך אותה על אובייקט נוח יותר ומאיים פחות. ומה נוח יותר מן הקורבנות עצמם? אפשר כי תחושה כבדה של אשמה רבצה על אותם מנהיגים והם לא יכלו לשאתה, ועל כן השליכוה על הקורבנות האומללים, אותן נשים החוות כעת התנהגות פוגענית נוספת. לא מן הנמנע כי התאבדותה של שפרה הורוביץ ז"ל – צעירה יוצאת החברה החרדית שלפי הדיווחים בתקשורת ועדות חברותיה הייתה אחת מקורבנותיו של ולדר – הייתה זעקת מחאה נגד התבטאויות אלה.
בספרו "התאבדות" הבחין הסוציולוג אמיל דירקהיים בין כמה דפוסים של התאבדות. אחד מהם, שבו עסק דירקהיים בהרחבה, התייחס להתאבדות אנומית, המתרחשת על רקע תחושות של בדידות, ניכור, בלבול ערכי וחוסר מוצא, וכלשונו "אנומיה". לא מן הנמנע כי שפרה הורוביץ חוותה תחושות אלה. ואם כן, היא אינה היחידה. דומה כי רבים בציבור החרדי חווים בימים האחרונים כאוס ובלבול ערכי, כפי שתיאר באוזניי נחום: "הציבור החרדי אינו יודע במה ובמי להיאחז, במה ובמי להאמין. יש כל כך הרבה שמועות". לדבריו, מאז התאבדותו של ולדר "מתפשטים בקרב הציבור החרדי במהירות רגשות קיצון של חשדנות הדדית, מסרים סותרים וקונספירציות. הציבור חווה משבר אמון ואמונה. מדובר בשבר בקנה מידה שאיני בטוח שהחברה החרדית יכולה להכיל. שני טאבואים התנפצו לה בפרצוף: התאבדות ומיניות, והתחושה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים".
אך בתוך כל הכאוס הזה, הולך ומתפתח גם שיח נוסף וחשוב: השיח הביקורתי. שיח זה אינו חוסך ביקורת נוקבת על התנהלותו של הציבור החרדי ומנהיגיו בנוגע לפרשת ולדר. יתרה מכך, הוא רואה בעת הזו חלון הזדמנויות לפעול ביתר שאת להתרת קשר השתיקה סביב פגיעות מיניות. השיח הביקורתי הזה עלה בעיקר ברשתות החברתיות, בעקבות פעילותן של אקטיביסטיות חרדיות הנאבקות נגד פגיעות מיניות והשתקתן השיטתית בחברה החרדית. הנשים הללו החלו את פעילותן לפני כחמש שנים, אך בימים האחרונים הן "הגבירו הילוך" והפיצו עלוני הסברה באזורים החרדיים, על ידי רשת מתנדבות ומתנדבים. אף ששיח זה נפקד מערוצי התקשורת החרדיים הפורמליים, הוא חי ובועט וחזק מכפי שנדמה.
שיח ביקורתי עלה גם בקרב כמה מן הרבנים והפוסקים החרדים, ואף הוא נפקד מן התקשורת, ולא בכדי. רבנים אלה מנסים לתמרן בין הקולות השונים של צאן מרעיתם – ובכלל זה אלה החותרים להשתקת פרשיות של פגיעה מינית – ובין מחויבותם החוקית, הדתית והמוסרית לדווח על פגיעות מיניות בקהילה, ועל כן נרתעים מחשיפה תקשורתית. ברם, השפעתם מחלחלת לרחוב החרדי. וכך, השיח הביקורתי שהציף את התקשורת המקוונת, לצד זה שעלה מן הרבנים, הזינו את מנגנוני הפיקוח החברתי ברחוב החרדי והובילו, ככלות הכול, להוקעתו של ולדר מן הקהילה.
כמו משי־זהב, גם לוולדר לא נותר אלא לשלוח יד בנפשו. שהרי בעבור אדם חרדי, הוקעה ונידוי מן הקהילה – שכל חייו נסובו סביבה – כמוהם כגזרת מוות. ולדר ביכר את המוות על פני חיים שהיו שקולים מבחינתו למוות. התאבדותו משקפת את כוחו העצום של מנגנון הפיקוח החברתי בציבור החרדי. כאשר מנגנון זה מגויס למען מטרה, הוא מגויס עד הסוף ובעוצמה רבה; כה רבה עד כי בכוחו להרים ולהפיל, להחיות ולהמית, כפי שמעיד סופם הטרגי של משי זהב ושל ולדר.
מראה בפרצוף
ואולם, יותר מכול מעידה פרשה עגומה זו על עוצמת השינוי המתחולל בציבור החרדי ביחס לפגיעה מינית, ועל המאבק העיקש והאמיץ נגד נגע חברתי זה. בימים האחרונים, עוד ועוד רבנים ומנהיגים חרדים מפנימים את משמעותה של פגיעה מינית, ואת מנגנוני ההסתרה המתלווים אליה. חלקם אף פרסמו הבהרות חשובות להתבטאויות קודמות ובעייתיות שלהם.
פרשת ולדר, הסביר יוסף, אף הוא איש מקצוע חרדי מתחום הטיפול, "שמה לנו מראה בפרצוף באופן דרמטי, אם כי נראה שזהו תהליך בלתי נמנע". אף כי יוסף מברך על המהפכה המתחוללת לנגד עיניו, הוא מבטא הסתייגות מן הדרך שבה נעשים הדברים ומן הכוחניות המלווה לתהליך. לדבריו, הציבור החרדי עובר מקיצוניות אחת של השתקת פגיעות מיניות, לקיצוניות שנייה של שיח אינטנסיבי ובלתי מבוקר על פגיעות מיניות. מציאות זו, לדבריו, "עשויה להציף תכנים שלציבור החרדי, במצבו הנוכחי, אין כלים להתמודד עימם, והיא עלולה להחריף את תחושת הכאוס והבלבול שבו נתונה החברה החרדית בימים אלה. שהרי אי אפשר ביום אחד לעקור דפוסים ישנים שהשתרשו עמוק במשך שנים".
אין חברה החסינה מפני פגיעות מיניות, אך יש חברות שמאפייניהן הדתיים והתרבותיים, כמו גם מנגנוניהן החברתיים, מונעים מהן להכיר בקיומם של פגיעות ושל מפגעים בקרבן, ואינם מאפשרים להן להתמודד עימם בכלים מקצועיים. על כן, יש להעלות את המודעות לצורך בהתערבות של אנשי מקצוע שבידיהם הידע, ההכשרה והכלים לכך, ולא להניח לרבנים, שוחרי טוב ככל שיהיו, להתמודד עם פרשיות אלו. לצד זאת יש לנקוט צעדים מותאמי תרבות, ולספק מענים בהלימה לערכיה של הקהילה ותוך שמירה על כבודה. את הצלקות שהותירו המעשים המיוחסים לוולדר על קורבנותיו לא ניתן להסיר, ואת הגלגל לא נוכל להחזיר לאחור. אך אולי ניתן יהיה למנוע מהמפגע הבא לבצע את זממו, ומקורבנות פוטנציאליים ליפול למלתעותיו.
ד"ר שרה זלצברג מלמדת בתוכנית ללימודי דתות באוניברסיטת תל־אביב
