את כתיבתו הענפה של הרב יוסף משאש, שהשבוע צוין יום פטירתו (ב' בשבט תשל"ד), גיליתי בשנותיי הראשונות בישיבת הכותל, בשיטוטיי בין מדפי הספרייה. מוצא משפחתי במקנס שבמרוקו, כך שאת שמו של הרב, שנישא תמיד בהערכה וכבוד, הכרתי תמיד, אך דבר לא הכין אותי לעושר העצום שגיליתי בספריו. הרב משאש חיבר עשרות ספרים, ונע בנוחות מופתית בין דרשנות להלכה, ובין שירה לכתיבה היסטוריוגרפית. הוא חיבר אלפי תשובות הלכתיות והתכתב עם גדולי דורו: עם רבני סאטמר כמו עם הרב קוק, עם גדולי פוסקי צפון־אפריקה אך גם עם חוקרים צרפתים ועם מנהיגים דוגמת דוד בן־גוריון.
לאחר שנחשפתי לגדולתו התורנית והיצירתית של הרב משאש, ביקשתי לשמוע גם על דמותו הממשית. פניתי לסבתי, ילידת מקנס, שהייתה נערה כאשר הרב משאש היה בשיא כוחו ופעילתו בעיר, ושאלתי אותה מה היא זוכרת ממנו. ציפיתי בתמימותי לשבחי צדיקים מלאי הערצה וניסים, אך לא כך היה. בעיניים נוצצות, שלרגע נדדו למרחקים, היא סיפרה לי שהיא זוכרת אותו נכנס באופן קבוע לביתה משפחתה הדל, יושב על הרצפה עם אימא שלה ומנהל איתה שיחות חולין מתובלות בהלצות. בתקופה זו שימש הרב משאש כאב בית הדין במקנס, ונחשב לאחד הפוסקים החשובים של צפון אפריקה כולה. בכל זאת ראה לנכון להקדיש זמן לדלים ביותר, לנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, לבקרם ולדרוש בשלומם, כדי שפסיקתו ודעתו יהיו מעורבות עם הבריות.
הרב יוסף משאש פעל בתקופה של שינויים מואצים באורח החיים היהודי בצפון־אפריקה, ולאחר מכן בישראל. הקולוניאליזם הצרפתי שחדר לאלג'יריה, ובמידה מועטה גם למרוקו, התבטא בין השאר בביטול האוטונומיה הקהילתית, פתיחת בתי ספר צרפתיים וקידום תהליך של אקולטורציה. לנוכח שינויים אלה, פעל הרב משאש לא פעם בנועזות ובחדשנות.
לא צניעות אלא צביעות
ואולם, דומני שיש טעם לפגם בניסיון לצמצם את פעילותו לקוּלוֹת המפורסמות שלו, שאינן משקפות את מלוא הנהגתו ופסיקותיו. הרב יוסף משאש בוודאי ידע להקל, כפי שמעידות תשובותיו על השימוש בחשמל ביום טוב, על כשרות הבשר שנשחט בידי קצבים מחללי שבת, או על כיסוי ראש לנשים בזמן הזה. אולם באותה מידה הוא ידע להחמיר, וכך למשל התנגד בתוקף לשינויים בבית הכנסת, מתח ביקורת חריפה על ההילולות ההמוניות במרוקו, והתנגד להתחפשות בפורים.
במקום להציב את הרב משאש על הציר האורתודוקסי־עכשווי של מקל ומחמיר, נראה לי נכון יותר לבחון את פסיקתו כמבטאת עצמאות ביחס לעמיתיו הרבנים, ואחריות ביחס לקהילה. עצמאותו, כך מעיד הרב משאש בפתיחת ספר השו"ת שלו "מים חיים", הייתה פועל יוצא של תפיסתו את העידן המודרני כמשברי וכמייצר קטיעה בזמן המסורתי שבו חיו היהודים. בשל כך, טען הרב משאש, משימתו כרב מורכבת וקשה פי כמה מזו של רבני העבר, שפעלו במרחב ובזמן אחרים לחלוטין, כאשר הרבנות זכתה להילה של כבוד ומשכה לשורותיה "כל אשר נתן אלוהים חכמה ותבונה בליבו". הפער בין העידן הקדם־מודרני לעידן המודרני עורר בקרב הרב משאש את התחושה שהוא פועל בחלל זמן מקביל לזה של קודמיו בתפקיד, ושעליו מוטלת החובה למצוא דרכים חדשות לפתור את האתגרים שלא שערו אבותיו.
לצד העצמאות חש הרב משאש אחריות כלפי בני דורו. זו התבטאה בפסיקה חינוכית שלא באה לפסול ולרחק, אלא לתקן ולקרב. הרב משאש התגלה במלוא שמרנותו כאשר התמודד עם שינויים שרבני צרפת ניסו להטמיע מלמעלה בקרב יהודי אלג'יריה. לעומת זאת, הוא היה מוכן לפשרות מרחיקות לכת כאשר חש שאלו יקרבו את העם, ואף טען שאין לשמר מנהג או תקנת חז"ל אם בטל טעמו כלל ועיקר. כך, למשל, בתשובתו המפורסמת בעניין כיסוי הראש לנשים, מתאר הרב באריכות את השינויים בנורמות החברתיות בנוגע לצניעות האישה ומסכם:
דבר זה של כסוי הראש בנשים אינו אלא מצד המנהג דווקא, שחשבוהו בזמן הקודם לצניעות, והעושה הפך המנהג, היתה נחשבת לפרוצה, אולם עתה, שהנשים עלו בהסכמה שאין להם בזה שום ניוול ושום פריצות חלילה, ואין בכיסוי הראש שום צניעות רק צביעות… אם כן אזדא ליה אסורא [הלך לו האיסור] (אוצר המכתבים, סימן אלף תתפד).
"חכמים מדומיינים ומתחסדים"
בתשובה קצרה אחרת, הדנה בנישואין במהלך שלושת השבועות שבין י"ז תמוז לתשעה באב, מנצל הרב משאש התכתבות עם עמיתו הרב יחיא בן־הראש, רב העיר קניטרה שבמרוקו, כדי לחשוף את גישתו הנועזת בנוגע לפסיקת הלכה:
ועם כל ראיות כבודו הברורות, אחינו האשכנזים, והספרדים המתחפשים להתחקות כמותם, לא תועיל בהם אפילו בת קול מן השמים להחזירם מדעתם מתוקף דביקותם במנהגים, יהיו איך שיהיו. ועל זה אני מברכם תמיד יהי מורא שמים עליכם ובפרט בענין כספים כמורא המנהגים! והעיקר בזה הוא במקום שיש חכמים מדומיינים או מתחסדים או עניי הדעת או מתנגדים ומקנטרים בבחינת את אשר אהבת שנאתי וכו', אז אי אפשר לבטל אף מנהג שהוא גהינם, אף כדי לקיים כמה מצוות דאורייתא… (אוצר המכתבים, אלף תשצו)
קטע קצר זה מבטא היטב את העקרונות של עצמאות ואחריות בפסיקתו. לצד חריפותו האופיינית מתאר הרב משאש לעמיתו עולם מורכב ורווי ניואנסים. ראשית, הרב מודע תמיד לזהותם של הפונים אליו ומתנהג בהתאם. הוא בוחר את מלחמותיו, ומריבות מיותרות עם עמיתיו השמרנים על המנהגים אינן עומדות על הפרק. אבל לא רק הרבנים האחרים עומדים למול עיניו, אלא בעיקר הקהילה עצמה, על היהודים הקרובים והרחוקים כאחד. כלפיהם הרב משאש חושף שאינו פועל אך ורק על פי האות הכתובה אלא מוסיף עליה שיקולים פדגוגיים, עד כדי מוכנות לדרג בין המצוות ולבטל "מצווה קלה" או מנהג כדי לחזק מצוות עקרוניות יותר.
כפי שמסגר זאת ד"ר דוד ביטון בספרו על הרב משאש, פסיקתו שאפה להרמוניה בין שלושה מרכיבים: הדין, השכל והזמן. רבנים רבים יזדהו ויסכימו בוודאי עם עיקרון זה, אך מעטים הצליחו במשימה זו, מבלי להפיג את חיותה ואת כוחה של ההלכה, ומבלי להיכנע לפיתוי השמרנות מחד והליברליות מאידך. החזרת תורתו של הרב משאש לשיח הציבורי בכלל והרבני בפרט, עשויה לשקם משהו מהמסורת של פסיקה עצמאית ואחראית כלפי הדור ואתגריו.
