בלב היוזמות שמוביל השר מתן כהנא בתחומי דת ומדינה, ניצבים מתווה הכשרות ומתווה הגיור. על פי מתווה הכשרות, הרבנות הראשית לישראל תהפוך מגוף המוסמך להעניק כשרות, לרגולטור המפקח על גורמים פרטיים שיורשו להעניק תעודות כשרות. על פי מתווה הגיור, תוענק סמכות לרבני ערים לגייר באזור מגוריהם. כצפוי, מתווים אלה עוררו סערה רבתי. המתנגדים השמיעו טיעונים חריפים, בטונים גבוהים, נגדם ונגד השר המוביל אותן. אלא שבסערת הוויכוח נזנחה הבחנה מהותית בין שני המתווים, אשר היא קריטית להבנת ההצדקה שבבסיסם.
מבחינת ההחרדים והחרד"לים, שני המתווים מוצגים כמתכון להחלשת הרבנות הראשית ולסלילת הדרך לכניסת הרפורמים לזירות הכשרות והגיור. במאבקם הם משתמשים ברטוריקה החריפה ביותר, ומדברים על "הרס המדינה היהודית". אגב, החרדה היתרה למעמדה של הרבנות הראשית לישראל נשמעת משונה משהו מפי רבנים חרדים שמעולם לא היו תומכים נלהבים של מוסד זה, ועשו הכול כדי להגחיכו ולהמעיט את דמותו.
כנגד חששות אלה טוען השר כהנא, ובצדק, כי לא רק שהמתווים שהציע נתמכים בידי חלק מרבני הציונות הדתית, כגון הרבנים יעקב מדן, רא"ם הכהן, שמואל דוד ואליעזר מלמד, אלא שהם משמרים את הבלעדיות של הזרם האורתודוקסי: מתווה הכשרות יכפיף את נותני הכשרות הפרטיים לרגולציה ההלכתית של הרבנות הראשית, ומתווה הגיור ישמר את מסלולי הגיור המוכרים בידי רבני הערים שכולם כמובן אורתודוקסיים (גם אם חלקם ליברלים יותר מאחרים).
טיבו של דיון ציבורי שהוא נוטה להתעלם מדקויות, ובהקשר זה מהבדל עקרוני בין שני המתווים. יתירה מכך, יש מי שנוח להם לכרוך זה בזה את מתווה הכשרות ומתווה הגיור כמקשה אחת, וכך להציגם כפרקים בתוכנית סדורה ל"הרס היהדות הנאמנה". ברם, עיון מקרוב ילמדנו כי חרף המשותף בין שני המתווים – העברת סמכויות לגורמים נוספים מחוץ לרבנות הראשית – יש ביניהם הבדל עקרוני: מתווה הכשרות מבוסס על עקרון ההפרטה ואילו מתווה הגיור על עקרון הביזור. חשוב להפנים את משמעותו של הבדל זה, שכן הוא עונה במידה רבה על חלק מטענות המתנגדים.
ביטוי למסורות שונות
מתווה הכשרות בנוי על עקרון ההפרטה. כיום, הרבנות הראשית היא הגוף היחיד המוסמך להעניק תעודות כשרות בישראל. עם זאת, גם במצב הנוכחי הסמכות להענקת כשרות מבוזרת, ורבני ערים ומועצות אזוריות יכולים להעניק תעודות כשרות. אלא שכיום הסמכות אינה מופרטת. גופים פרטיים, כגון בד"צים, אינם יכולים להעניק בעצמם תעודת כשרות (אלא בנוסף לתעודת הכשרות של הרבנות).
על פי המתווה החדש של הכשרות, גופים פרטיים יוכלו להעניק תעודות כשרות בעצמם, תוך שהם כפופים לרגולציה של הרבנות הראשית. בכך יעבור "שוק הכשרות" למצב של תחרות חופשית בין ארגונים פרטיים. הדבר צפוי להוביל לגיוון בסוגי הכשרות, ברמות ההקפדה, במתן ביטוי למגוון מסורות הלכתיות ועדתיות, כל זאת בתוך גבולות ההלכה. מסעדה תוכל לבחור אם היא מעוניינת בכשרות של בד"ץ חרדי אשכנזי, בכשרות עדות המזרח, בכשרות של רבנות ציונית־דתית ליברלית, או לפעול ללא תעודת כשרות.
המתווה החדש של הגיור, לעומת זאת, בנוי על רציונל של ביזור. הוא לא מאפשר הקמת בתי דין פרטיים, אלא מבזר את כוחה הריכוזי של הרבנות הראשית ומאפשר גם לרבני ערים, שאף הם חלק מן הממסד הרבני הממלכתי, לגייר את תושבי עריהם. בכך נבדל מתווה הגיור של השר כהנא מן היוזמה של רשת בתי הדין "גיור כהלכה", הבנויה על רעיון ההפרטה. בעוד רשת גיור כהלכה מבקשת להפריט את הגיור ולהעבירו לידיהם של בתי דין פרטיים, מתווה הגיור של השר כהנא שומר את הגיור בידי הרבנות הממלכתית, תוך הרחבתה מן המוקד הריכוזי אל עבר הרבנויות המקומיות.
הבחנה זו שבין המתווים היא קריטית. היא מבוססת על הבדל מהותי בין שני מישורים של יחסי דת ומדינה בישראל: מישור עיצוב אורח החיים היהודי, ומישור הכניסה אל העם היהודי. במישור האחד, מדינת ישראל מעורבת בעיצוב אורח החיים היהודי במגוון תחומים. היא מעורבת בסוג הכשרות שיונהג במסעדות ומלונות, בניהול בתי עלמין ובצורתם של מקוואות. בכל אחד מתחומים אלה קיימות מחלוקות בין זרמים יהודיים שונים כיצד הם ראויים להיראות, וכוונתי אינה רק למחלוקות בין דתיים לחילוניים. גם בתוך העולם ההלכתי יש מגוון תפיסות לגביהם. אינם דומים דיני הכשרות של עדות המזרח לאלה של עדות אשכנז; יש הסומכים על היתר מכירה ויש המעוניינים בפירות אוצר בית דין; המקוואות של חב"ד שונים ממקוואות רגילים, וכן על זו הדרך.
בתחומים אלה יש טעם שהמדינה תאפשר גיוון במנהגים ובשיטות ההלכתיות, ולא תקיים מונופול הלכתי של הרבנות הראשית. כשם שאיש אינו מעלה בדעתו כי הרבנות הראשית תנהל את שוק הסוכות וארבעת המינים, כך ראוי שיהיה במגוון התחומים הנוגעים לאורח החיים היהודי. הפרטת מערכת הכשרות אינה התפשרות עם רצונות חילוניים, אלא הכרה בריבוי הגישות ההלכתיות. גם לו כל אזרחי ישראל היו מדקדקים בקלה כבחמורה, וגם לו מערך הכשרות של הרבנות הראשית היה פועל ללא רבב, אין סיבה לקיים רשות הלכתית אחת הכופה על הכול סוג מסוים של כשרות.
שונה מכך הוא תחום הגיור, המצוי במישור שונה לחלוטין. בקובעו את כללי הכניסה לעם היהודי, תחום הגיור משפיע לא רק על השאלה כיצד נוהגים יהודים בחייהם אלא מגדיר את השאלה הבסיסית יותר: מיהו יהודי. כאן יש לדחות את אפשרות ההפרטה של תחום הגיור, אך בהחלט יש לקדם את אפשרות הביזור.
מפתחות הכניסה לאזרחות
אומנם, באופן היסטורי ההלכה דגלה בהפרטה מלאה של תחום הגיור. כל בית דין קהילתי היה מוסמך לגייר כהבנתו. מצב זה לא היה תולדת החורבן והפיזור בגלות, שכן על פי הלכות גיור, גם כאשר הסנהדרין עמדה על מכונה סמכות הגיור לא הייתה מסורה בידי רשות ריכוזית אלא בידי כל בית דין פרטי. כידוע, בתקופת חז"ל מי שנדחה מן הגיור בידי שמאי, יכול היה לפנות להלל כדי שיגיירו.
ברם, אף שזו אינה מסורת ישראל, הפרטת הגיור בעת הזאת היא מהלך שיש להישמר מפניו. ביזור הגיור עדיף על פני הפרטתו, וזאת מכפל טעמים. ראשית, מנקודת המבט של חוק השבות. הגיור מקנה זכאות אוטומטית לקבלת אזרחות ישראלית. הפרטת הגיור משמעה שכל הרכב של שלושה אנשים פרטיים יוכל להעניק אזרחות למי שמעוניין להגר לישראל. אין זה מתקבל על הדעת שמדינת ישראל תמסור לידי אנשים פרטיים את מפתחות הכניסה לאזרחות הישראלית (בעיה דומה מתעוררת בנוגע להכרה בגיורים בחו"ל, אלא ששם יש לכל הפחות תנאי של גיור בקהילה מוכרת).
טעם שני הוא מנקודת המבט של המשך יכולתו של העם היושב בציון להגדיר עצמו כחברה יהודית. אומנם לכל אורך שנותיה ניטשה בחברה הישראלית מלחמת דעות עזה בשאלה כיצד צריכים להיראות חיים יהודיים במאה העשרים, אולם שררה בה הסכמה, פחות או יותר, בשאלה מי הם יהודים ומי אינם יהודים. אין לראות כדבר המובן מאליו את העובדה שהחרדי ממאה שערים והקיבוצניקית מבית־השיטה מסכימים כי שניהם שייכים לאותו קולקטיב יהודי. זאת הושג, בין השאר, הודות לאימוץ כללים מוסכמים של שערי הכניסה לעם היהודי, כלומר אימוץ אמת המידה המחמירה, שהיא המינימום המוסכם על כולם. הפרטת הגיור משמעה כי כל קבוצה תוכל לנהוג כרצונה ולהכניס חברים חדשים לעם היהודי. דבר זה עלול לגרום בתוך דור או שניים לפיצול החברה הישראלית לתת־חברות יהודיות שאינן מכירות זו ביהדותה של זו.
שוו בנפשכם מועדון יוקרתי של חובבי שתייה חריפה. המועדון יכול להכיל ויכוחים עזים בין חבריו אם להעדיף ויסקי אירי או סקוטי, ואפילו לשרוד את פיצול החברים לכמה תתי־קבוצות שינהגו לשתות בנפרד. אך המועדון לא ישרוד אם לכל תת־קבוצה תינתן האפשרות לצרף חברים חדשים כרצונה. ומן המשל לנמשל. החברה היהודית במדינת ישראל בהחלט יכולה וצריכה להכיל מגוון צורות של קיום יהודי, מן הקצה החרדי ועד הקצה האתאיסטי. איש באמונתו יחיה. אולם היא צריכה לשאוף לקונצנזוס רחב בשאלה מיהו יהודי, שאם לא כן הקולקטיב עלול להתפרק לכמה קבוצות חסרות קשר זו לזו.
בשנים האחרונות הולך ונסדק הקונצנזוס בחברה הישראלית בשאלת מיהו יהודי. זאת במידה רבה בעקבות הגעתם של העולים מחבר המדינות, חלקם לא־יהודים על פי ההלכה, אשר צאצאיהם התערו באופן מלא בחברה הישראלית עד שלא ניתן להבחין בינם ובין חבריהם היהודים. בעוד שמבחינה הלכתית צעירים וצעירות אלה אינם נחשבים יהודים, החברה הישראלית הכללית מתקשה לראות באיזה מובן הם שונים משאר חבריהם לספסל הלימודים או לשירות בצה"ל. המתווה החדש של הגיור נועד לתרום לסגירת פער זה, באמצעות רבני ערים שיוכלו לסייע בגיור תושביהם. כדי שגיור זה יצליח הוא חייב להיות מקובל על הרוב הישראלי, דבר שהוא אפשרי רק תחת המערכת הממלכתית, כפי שמציע המתווה החדש של הגיור, ולא אם הגיור ייעשה בבתי דין פרטיים.
יש לשבח אפוא את המתווים שמוביל השר כהנא בתחומי הגיור והכשרות, דווקא בשל ההבדל החשוב שביניהם. ההפרטה ראויה לתחום הכשרות, ואילו הביזור יפה לתחום הגיור. הבדלים אלה מאפשרים, מחד גיסא, גיוון מבורך בתחום שירותי הדת, ומאידך גיסא שומרים על המכנה המשותף ההכרחי בתחום הגיור והגדרת גבולות העם היהודי.
פרופ' בני פורת הוא ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
