"יש מקומות שאנשים מפחדים לגור בהם, אז צריכים ללכת למקומות הללו וקצת לרומם"

באמצע חודש מרחשוון האחרון בישרו הרב מרדכי גרינברג ואשתו בלהה לשמונת ילדיהם שאחרי 25 שנות מגורים בקריית החינוך של מבשרת־ציון, הם מתכוונים לעבור להתגורר במשך שנה בעיר שדרות. "החלטנו להקדיש את השנה לשנת חסד לקהילה", כתבו בהודעה משותפת בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. "חשבנו בתחילה לעשות זאת בלוד, שפרסמו שהם מעוניינים שיבואו לחזק אותם. היינו שם בשבת, אך משום מה לא אסתייעא מילתא. בינתיים שמעו בשדרות על כוונתנו וביקשו שנבוא אליהם.

"היום", המשיכו וסיפרו ההורים לילדיהם, "עשה איתנו הרב פנדל, ראש הישיבה, סיבוב דירות שהוא ארגן יחד עם שני מתווכים. נדמה לי שמצאנו משהו, ונחליט בקרוב מאוד. אנחנו מצפים שתבואו לבקר לעיתים תכופות יותר. מכל מקום ניקח כנראה דירה קצת יותר גדולה, כדי להכיל גם אתכם".

חודשיים חלפו. הרב גרינברג ואשתו נהנים בינתיים מכל רגע בעיר הדרומית. מביתם החדש, ברחוב שקט ורגוע בעיר, הם מתרגלים לשגרה השונה. "אנשים פה מאוד חמים", מספר הרב גרינברג. "מיד כשהגענו, נכנסו אלינו שכנים והביאו דברים. שכן לא דתי שגר ממול בא לספר לי שהערב אברכים מוסרים אצלו שיעור תורה והזמין אותי להצטרף. אמרתי לו שאני בדיוק צריך להכין שיעור, אז שבוע אחר כך הוא כבר ביקש שגם אני אעביר אצלם שיעור, והעברתי… מאוד מעריכים כאן מסורת ותורה. רק הבוקר בדרך מבית הכנסת, מישהו שרכב על אופניים צעק לי 'בוקר טוב רבנו', והוא בכלל לא מכיר אותי".

ככל כשהוקמו עוד ועוד ישיבות, באופן טבעי הרמה יורדת.  היום הרבה בחורים מבינים שלפני שאתה יוצא לחיים אתה צריך לעבור דרך ישיבה, ולא תמיד המטרה היא דווקא לגדול בתורה.  אבל טוב שיש הרבה ישיבות, כך שלכל ישיבה יש אופי משלה, והבחורים מנווטים את עצמם בהתאם

ללמוד לדבר לבעלי בתים

הרב גרינברג, עד לפני חמש שנים ראש ישיבת ההסדר הוותיקה "כרם ביבנה" וכיום נשיא הישיבה, כבר מתרוצץ ביישובי הנגב המערבי כדי למסור שיעורי תורה. "כשחשבנו להצטרף ללוד", הוא מספר, "אחד הרבנים שם אמר לי שבשעות היום אין הרבה מה לעשות שם מבחינת שיעורי תורה, וזה קצת הוריד אצלי את ההתלהבות. אם אני רוצה לתרום ואנשים לא נמצאים, אז מה יש לי לעשות שם. פה כל הזמן יש מה לעשות. יש בעיר שתי ישיבות, מדרשה לבנות לפני שירות לאומי ומדרשה לנשים מבוגרות. בנתיבות הסמוכה יש כולל לבעלי בתים וכך גם בשוקדה, בכפר־מימון, בעלומים ובתקומה".

אחד הגורמים שהביאו את הרב גרינברג לקבל את ההחלטה לעבור לשדרות היה הרצון לשמש דוגמה אישית לתלמידיו. "כראש ישיבה השתדלתי תמיד לדבר על חשיבות הנתינה, והרגשתי שאני חייב להראות דוגמה בנושא", הוא אומר. "הרב שמעון שקאפ מקדיש לנושא הנתינה את ההקדמה לספרו הלמדני הידוע 'שערי יושר'. אגב, זה דבר מדהים שמי שנחשב לאחד מראשי הישיבה הגדולים בדורו, מקדיש הקדמה ארוכה מאוד בספר שלו לכך שאדם צריך לתת, שאסור לו לחיות לעצמו. בספר אחר ראיתי עליו שבגיל שמונים הוא הקים ישיבה חדשה. כשאמרו לו 'מה קרה לך, שב תנוח ותלמד', הוא ציטט את המשנה בסוף מסכת יומא, שבה מזכירים בתי אב של כהונה לגנאי כי הם לא רצו להסגיר סודות מעבודתם במקדש. ר' שמעון אמר להם: הקב"ה חנן אותי בכישרונות, אני יודע לתת שיעורים ולהיות ראש ישיבה, אז אתם רוצים שאשמור את זה לעצמי ואחר כך יזכרו אותי לגנאי?' הסיפור הזה מאוד תפס אותי".

סיפור נוסף שמספר הרב גרינברג כמקור השראה לצעד שבחר לעשות, הוא על אדמו"ר שאחד מחסידיו טרח והקים עבורו סוכה בערב החג. "האדמו"ר אמר לחסיד 'אני רוצה לתת לך תמורה', ונתן לו לבחור בין הזכות לשבת לידו בגן עדן ובין עושר בעולם הזה. החסיד בחר להיות עשיר, וכשהחסידים תמהו עליו הוא אמר להם שלשבת ליד הרב'ה זה דבר מאוד אגואיסטי, כי אף אחד לא ירוויח מכך חוץ ממנו. עושר בעולם הזה, לעומת זאת, יאפשר לו לעזור להרבה אנשים. גם אני מרגיש שאני יכול לשבת בבית, ללמוד ולכתוב, אבל ככל שמבקשים ממני יותר שיעורים אני נהנה יותר".

השיעורים שמוסר הרב גרינברג בשדרות ובסביבתה הם בעיקר שיעורי מחשבה ואמונה. "אני לא מעביר פה את שיעורי הגמרא שהעברתי בכרם ביבנה. החתן שלי היה פה בשבת, ואחרי שהצטרף לשיחה שהעברתי בבית הכנסת אמר לי שלמדתי לדבר לבעלי בתים. השיעורים הם באמונה, סביב פרשת שבוע ומועדים. עניינים של עם ישראל, ארץ ישראל, גאולה ותפקיד ישראל בעולם. אני מרגיש שלא מספיק מדברים על הנושאים האלה. לא מספיק עוסקים בשאלות כמו מה אנחנו עושים כאן, מה נדרש מאיתנו".

מיקוד למדני

הרב מרדכי גרינברג (79) נולד בתל־אביב, למד בישיבת "היישוב החדש", ולישיבת כרם ביבנה הגיע לראשונה כתלמיד שיעור א' בשנת תשכ"א לפני שישים שנה. לאחר שירות צבאי בנח"ל במסלול של הסדר, למד בישיבת מרכז הרב, ובשנת תשכ"ח חזר לכרם ביבנה והחל ללמד בה. תחילה שימש כר"מ של בני חו"ל בישיבה, ובהמשך כראש הכולל לרבנות ולדיינות. בשנת תשנ"ד פרש מתפקידו ראש הישיבה הרב חיים יעקב גולדוויכט, והרב גרינברג התבקש למלא את מקומו.

"כל המינוי הזה לראש ישיבה לא היה לרוחי", הוא אומר בכנות. "לא חשבתי שאני מתאים לזה. חשבתי שצריכים מישהו אחר, גדול בכמה ראשים ממני, אבל זה לא הלך. חיפשנו ולא מצאנו, ובסופו של דבר אמרו לי שאין ברירה. הייתי אז בקשר הדוק עם ראש הישיבה (הרב גולדוויכט; א"ר), וכשבאתי אליו פעם במוצאי שבת, מיד כשפתחתי את הדלת הוא שאל: נו ר' מוטי, מה קורה. אמרתי לו שמגלגלים את התפקיד לפתחי ואני חושב שזו בדיחה. הוא לחץ עליי להסכים. היה לו חשוב מאוד שייקח את התפקיד מישהו מהתלמידים שלו ולא ייבוא מבחוץ. אשתי כתבה אז למנהל הישיבה שזה לא בסדר שמאלצים אותי, כי אני לא רוצה. אמרו לה שזה רק לשנה ושיחפשו מישהו אחר, אבל בסוף זה נמשך עשרים וחמש שנה".

בשנת תשע"ג, בהגיעו לגיל שבעים, ביקש הרב גרינברג מהנהלת הישיבה להתחיל לחפש לו יורשים. "אמרתי להם שאני חושב שצריכים מישהו צעיר יותר. הם חשבו שזו בדיחה שראש ישיבה עוזב מרצונו, אבל כשראו שאני רציני הקימו ועדה, שהייתי חבר בה, למצוא מחליפים. היו הרבה מועמדים ובסוף אמרנו למה לחפש לחמנו ממרחק. האוצר נמצא מתחת לגשר".

הרב גבריאל סרף והרב אהרן פרידמן, שניהם בוגרי הישיבה, מונו תחילה כסגנים של הרב גרינברג, ולאחר שנה מונו שניהם כראשי הישיבה. "זה טוב לראשי הישיבה שהעול לא נמצא רק על צווארי האחד, ושיש אפשרות להתייעץ ולחלק את האחריות", סבור הרב גרינברג. "גם הבחורים יכולים כך לקבל משניהם. אני נשאתי בעול לבד, אבל היה לנו משגיח, הרב אברהם ריבלין, תפקיד שכמעט לא קיים היום בעולם הישיבות. הוא מאוד עזר לי, לא רק בענייני מוסר ומשמעת אלא גם בעניינים טכניים וקבלת תלמידים".

ישיבת כרם ביבנה שונה מישיבת שדרות שאתה מלמד בה כיום.
"זו מנטליות אחרת. פה למיטב ידיעתי מתקבלים בלי בחינות, ולכן זו גם הישיבה הכי גדולה היום. 140 בשנה א'. אצלנו עדיין בוחרים בחורים, וזו ישיבה שיש לה אופי מיוחד. מי שבא לכרם ביבנה מחפש את הלמדנות ופחות ענייני מחשבה. מאז שנכנסתי לתפקיד ראש הישיבה השתדלתי להגביר את לימודי האמונה והמחשבה, אבל זה לא הפך למאפיין של הישיבה".

מבקרי הגרעינים פשוט מפחדים מהתופעה הזאת ומנסים בכל מיני סיבות להסביר למה אנשים באים לפה. קשה להם לעכל את זה שאדם לא חושב רק על עצמו, ושבחורים צעירים שמתחילים עכשיו את החיים רוצים לתת

באופן כללי, לימוד הגמרא בעיון בישיבות ההסדר פחות דומיננטי מאשר בעבר.
"צריך לזכור שכשהקימו את כרם ביבנה זו הייתה ישיבה ראשונה. החבר'ה שהגיעו בשנים הראשונות היו מאוד רציניים וחיפשו את ההתעלות הרוחנית. הרחוב היה אז חילוני לגמרי. ראש הישיבה הרב גולדוויכט לא האמין. הוא בא מהיישוב הישן, ופתאום חבר'ה עם כיפות סרוגות ברמה רוחנית כל כך גבוהה ועם אכפתיות כזו. אבל ככל כשהוקמו עוד ועוד ישיבות, באופן טבעי הרמה יורדת, וגם הדרך היא יותר כללית. היום הרבה בחורים מבינים שלפני שאתה יוצא לחיים אתה צריך לעבור דרך ישיבה, ולא תמיד המטרה היא דווקא לגדול בתורה. יודעים שעדיף ללכת לישיבת הסדר כדי שיהיו לך כמה שנים בישיבה. אז הרמה יורדת, אבל טוב שיש הרבה ישיבות כך שלכל ישיבה יש אופי משלה, והבחורים מנווטים את עצמם בהתאם".

בין החזון איש לרב מבריסק

שינוי נוסף שחל במהלך השנים הוא שהיום רבות מהישיבות החדשות קמות כדי לחזק יישובים, ביו"ש או בפריפריה.
"אני לא חושב שראש הישיבה (הרב גולדוויכט) בזמנו הכיר בדבר הזה, שלישיבה יש עוד מטרה. הוא למד הרבה מהחבר'ה שלנו. הרבה דברים שנעשו בישיבה הוא לא חלם עליהם, אבל 'זרם' עם הבחורים. גם הסיפור של ההסדר לא עלה בקצה דעתו, אבל כשרצו ללכת לצבא הוא הבין את הצורך בזה, והסכים.

"הרבה דברים התפתחו אצלנו בישיבה עם השנים, כמו למשל כולל אברכים שקיים היום כמעט בכל ישיבה. אחרי שהבחורים סיימו את שנות ההסדר, רבים מהם ביקשו להמשיך ללמוד בישיבה. במרכז העולמי של הפועל המזרחי, שהחזיקו את הישיבה, לא אהבו את זה. הם אמרו יש לכם תעודת בגרות, עשיתם צבא, כל העולם פתוח בפניכם. אבל כשהם ראו שיש ביקוש ושראש הישיבה תומך, הם הסכימו ובנו כמה בתים קטנים לאברכים.

"בהמשך רצו ללמוד הלכה לבחינות רבנות. ראש הישיבה אמר: יוסי שלי לומד בפוניבז' בלי תעודות ובחינות, אבל הוא הסכים. עד היום כולל ההלכה אצלנו מאוד חזק, כי הגענו למסקנה שאברכים צריכים יעד, הספקים ובחינות. הצביון של הכולל בכרם ביבנה התפשט להרבה ישיבות אחרות. אחרי כמה שנים אמרתי לראש הישיבה שיש בחורים שרוצים להמשיך ללמוד אז בוא נפנה אותם לכיוון הדיינות, הוא הסכים והקמנו כולל דיינות. לפני כעשר שנים הייתה הכתרה של דיינים בבית הנשיא, ומתוך 19 דיינים – שבעה היו בוגרי כרם ביבנה. הרב אלי בן־דהן, שהקריא את קורות החיים של כל דיין, הזכיר כל־כך הרבה פעמים את כרם ביבנה, עד שבסוף ניגש אליי חרדי ושאל איך מתקבלים לישיבה שלנו".

כרם ביבנה הייתה ישיבת ההסדר הראשונה. בשנים האחרונות יש טוענים שכבר אין הצדקה לשירות צבאי מקוצר. בוגרי המכינות למשל מוכיחים שאפשר לשרת שירות מלא וגם לשמור על רמה רוחנית.
"קודם כול, גם היום זה לא כל כך פשוט. לצערי, אני מכיר כמה מקרים של בוגרי מכינות נשואים שאחרי יציאה לקצונה הורידו את הכיפה וגם פירקו את המשפחה. אבל בכל מקרה, אנחנו לא חשבנו שאנחנו מקימים את ישיבות ההסדר בשביל לשמור על הרמה הדתית. אנחנו חושבים שהבחורים שלנו יכולים לשמור על עצמם בצבא. רצינו שילמדו בישיבה וגם שישרתו בצבא, וכדי למלא את החובה שלנו חשבנו שצריכים לעשות 'יחלוקו', וגם היום אנחנו חושבים כך.

"הרב צבי יהודה, אגב, היה מאוד נגד ההסדר כי הוא אמר שזו לא יכולה להיות דרך לכולם ושצריכים לבדוק כל בחור מה מצבו. הוא חזר ואמר לאנשי הצבא – אנחנו שותפים איתכם וחושבים שצריכים ללכת לצבא, ואתם צריכים להבין שאנחנו צריכים ללמוד בישיבה, וכל בחור בישראל צריך ללמוד לשלב בכל מיני דרכים את לימוד התורה והשירות הצבאי שלו, כמו אצל דוד המלך. חז"ל אומרים על הפסוק 'אלף למטה אלף למטה' שעל כל אלף שהיו הולכים לצבא, היו אלף שיושבים ולומדים. עם ישראל צריך להבין את הצורך הזה".

הרב גרינברג מזכיר עד כמה גיוס הבחורים לצבא לא היה פשוט עבור הרב גולדוויכט, שהגיע מעולם הישיבות החרדי. "זה היה בשבילו מסירות נפש. שני רבותיו הרי היו החזון איש מצד אחד, והרב מבריסק (הרב יצחק זאב סולובייצ'יק) מצד שני. הרב מבריסק נלחם מלחמת חורמה נגד כל מה שקשור למדינה, אבל החזון איש הסתכל תמיד על הצורך המעשי. כשהרב דרוקמן ויעקב דרורי באו לחזון איש לבקש ממנו מישהו שיעמוד בראש הישיבה החדשה, כי לא היה אז מישהו מתאים עם כיפה סרוגה, החזון איש הציע את הרב גולדוויכט, וכשהרב מבריסק שמע את זה הוא התפוצץ. הרב גולדוויכט אמר לו שהחזון איש שלח אותו, והוא אמר אני באמת לא מבין מה אכפת לחזון איש שלא יהיה אצלם תורה.

"לא היה לו פשוט ללמד חבר'ה מבני עקיבא. בבני־ברק גערו בו שהוא לוקח בחורי ישיבה והופך אותם לחיילים, אז הוא ענה להם: להפך, אני לוקח חיילים ועושה אותם לבחורי ישיבה. אין ספק שהוא הצליח להטביע את חותמו וליצור מנטליות של ישיבה. בדיונים על בחירת דיינים הרב אלישיב היה אומר, אם כבר דיינים בוגרי ישיבת הסדר – אז מכרם ביבנה".

בתקופתו כראש ישיבה יזם הרב גרינברג קיום בחינות בגמרא לתלמידים. "הרב גולדוויכט כראש ישיבה לא כל כך אהב את זה, כי זה לא היה קיים בישיבות של הציבור החרדי. אבל אני חשבתי שזה חשוב מאוד, בעיקר בלימודי הבקיאות, כדי שילמדו באופן מסודר ויחזרו על הלימוד. קבענו גם שכל מסכת שמתחילים ללמוד בעיון, מסיימים אותה בבקיאות עד סוף הזמן. לא כפינו בחורים להיבחן, אבל הענקנו פרסים כמו שוברים לקניית ספרים. בתחילת הזמן גם קיימנו בחינה כללית על כל המסכת שהתחילו ללמוד, כדי שגם ב'בין הזמנים' יהיה לבחורים במה להתעסק. אני עצמי הייתי לומד כל השנים בסדר אחר הצהריים את המסכת בבקיאות עם חבורה של בחורים משיעור א'. בכל שלושה חודשים למדתי עם חמישה־שישה אחרים, וכך הייתי מכיר כמעט את כל השיעור. הלימוד בבקיאות הרגיל את התלמידים ללמוד ולסיים מסכתות, ונתן להם תחושת סיפוק".

כראש ישיבת הסדר היה הרב גרינברג חבר בוועדה של איגוד ישיבות ההסדר שהתבקשה לאשר את הקמתן של ישיבות הסדר חדשות. הוא מסכים שיש ריבוי מוגזם של ישיבות קטנות. "ראינו תופעה של ישיבות עם 15 בחורים. תאר לעצמך מה זה גורר. צריכים המון כסף בשביל להחזיק את זה. כשהיינו מבינים שהישיבה לא יכולה להחזיק את עצמה, לא אישרנו את הקמתה, אבל היו מוצאים דרך לעקוף אותנו.

"פעם ראשי הישיבות היו מסתובבים בישיבות התיכוניות ומגייסים בחורים. ראש הישיבה (הרב גולדוויכט) היה אומר לי, אני כבר ארבעים שנה ראש ישיבה, וכל שנה צריכים שוב לכתת רגליים וללכת לישיבות. גם באיגוד הגיעו למסקנה שזה ביזיון שראש ישיבה יסתובב, אז הישיבות התחילו למנות ר"מ שאחראי על זה. היום זה כבר יותר קל כי לכל ישיבה יש את האופי שלה. פעם ביקרנו, כמה ראשי ישיבות, בישיבה בקריית־גת, וביקשו מאיתנו לדבר עם התלמידים. אחד מהם פתח את תעודת הזהות והראה לנו איך הוא היה נראה בעבר. אין ספק שהישיבות הללו נותנות מענה חשוב, כי התלמידים שלומדים בהן משתנים".

לא מפחדים מהמצב הביטחוני

גם בשנות כהונתו כראש ישיבה, הרב גרינברג לא היה מוכר מאוד בציבור הדתי־לאומי, בשל התנזרותו מהתבטאויות ומפעילות פומבית בתחומים ציבוריים ופוליטיים. "זה לא האופי שלי, אני לא אוהב את כל הפעילות הזאת", הוא אומר, "מקומי בבית המדרש, ומאז ומתמיד התרחקתי מדברים כאלה. ניסו לגייס אותי. היה שלב שקיבלתי המון פניות מהחבורה שעוסקת בעלייה להר הבית. אמרתי להם שאני תלמיד של הרב צבי יהודה. במשך שנים היינו נוסעים ללמוד אצלו מדי שבוע, והוא אמר לנו כמה פעמים: 'אנחנו בנושא הר הבית נטורי קרתא. לא ניגשים לשם'. אלו מתלמידיו שתומכים היום בעלייה להר טוענים שאם הוא היה חי היום הוא היה משנה את דעתו. לי אין רוח הקודש כזו".

הרבנית בלהה גרינברג מספרת שחיי היום־יום שלה לא השתנו מאוד בעקבות המעבר לשדרות. "מאז שנולדו הילדים, כל השנים הייתי בבית". כשאני מתפעל מכך שהיא ובעלה עושים צעד כזה בגילם המבוגר, היא מתעקשת שהיא מרגישה צעירה. לרב מרדכי ובלהה גרינברג שמונה ילדים, עשרות נכדים ומעל עשרה נינים. בלהה גרינברג היא בתם הבכורה של רבקה והרב אברהם צוקרמן, שהיה ראש ישיבת כפר הרא"ה וראש מרכז ישיבות בני עקיבא. בסלון הבית תלויה תמונה מרשימה מלפני כשנתיים, שצולמה סמוך לפטירת הרבנית צוקרמן, ובה היא מוקפת בעשרות צאצאיה, בהם גם עשרה חימשים.

בני הזוג גרינברג מצטרפים לקהילה דתית־לאומית גדולה בשדרות, המזוהה עם הגרעין התורני בעיר. הרב גרינברג מכיר את הקולות שמבקרים את פעילותם של הגרעינים, ודוחה אותם. "מרתיח לשמוע דיבורים של אנשים מבחוץ שאומרים שחברי הגרעינים התורניים באים לגור פה בשביל תועלת ורווח. אני יכול להעיד עכשיו על עצמנו שאנחנו משלמים אלפי שקלים על שכר דירה בלי שום הטבות, ואני גם לא מקבל כסף על השיעורים שאני נותן. אני רואה את חברי הגרעין כאן ואני חושב שהפעילות שלהם היא פשוט תוצאה של חינוך שתפקיד האדם הוא לתת. נראה לי שהשמאלנים שמבקרים את הגרעינים פשוט מפחדים מהתופעה הזאת ומנסים בכל מיני סיבות להסביר למה אנשים באים לפה. קשה להם לעכל את זה שאדם לא חושב רק על עצמו, ושבחורים צעירים שמתחילים עכשיו את החיים, רוצים לתת. כנראה שבחברה שלהם אין הרבה דברים כאלה, למרות שיש היום גם תופעה מתרחבת של מכינות חילוניות ושל שנת שירות".

חשבתם על האפשרות שתיאלצו לחוות בשדרות גם רגעים מאתגרים מבחינה ביטחונית?
"אנשים לא מפחדים ובאים לגור כאן. מיקמנו את חדר השינה שלנו בממ"ד, וזהו. זה חלק מהחיים כאן. הסיפור הביטחוני הוא גם הסיבה שחשבנו לעבור ללוד. אם יש מקומות שאנשים מפחדים לגור בהם, אז צריכים ללכת למקומות הללו וקצת לרומם".

יש סיכוי שתישארו בשדרות מעבר לשנה?
"המתווך שדאג לנו לדירה הזאת אמר לי שהוא לא יתפלא אם בסוף השנה נבקש ממנו לסייע לנו לקנות פה בית. הוא סיפר שהרבה אנשים באים לשדרות לתקופה ונשארים. זו לא התדמית של עיירת פיתוח שהייתה פעם. יש פה למעלה מ־30 אלף תושבים, וראש העיר כנראה בולדוזר רציני כי גם עכשיו בונים פה אלפי יחידות דיור. יש בנייה לא רק בשדרות אלא בכל האזור, והכבישים פה מדהימים. מסתבר ש'ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'".