גניבת המנורה: השחר שלאחר הלילה הארוך

מנורת שבעת הקנים, כלי קודש מרכזי במשכן ובבתי המקדש, עברה גלגולים רבים. היא נבזזה מבית המקדש הראשון לאחר חורבנו על ידי הבבלים, אולם בניגוד לכרובים ולארון הברית, היא נוצרה מחדש עבור הבית השני. לאחר חורבן בית שני נפלה המנורה בידי הרומאים, והיא מוצגת כידוע בתבליט המפורסם של תהלוכת הניצחון של טיטוס, החקוק בשער טיטוס שברומא, שהוא אחד השרידים המפורסמים ביותר של רומא העתיקה שהשתמרו עד עצם היום הזה. הכנסייה הנוצרית דאגה ככל הנראה לשמרו, כעדות לתבוסת היהדות.

בניגוד לשאר כלי המקדש – שנעלמו כולם, ויש להניח שזמן קצר לאחר לקיחתם בידי הרומאים הותכו ונמכרו בשוק – יש לנו ידיעות מדויקות על המשך גורלה של המנורה. היא נלקחה בידי הוונדלים הברברים לבירתם קרתגו שבצפון אפריקה, לאחר שבזזו את רומא במאה החמישית לספירה. לאחר מכן, במאה השישית לספירה, חזרה המנורה לידי הביזנטים הנוצרים של הקיסר יוסטיניאנוס שגברו על הוונדלים. המנורה נותרה אחד הסמלים הזכורים בערגה רבה מבית המקדש, ולגבי המשך השתלשלות קורותיה קיימות ספקולציות שונות.

השמועות מספרות שהקיסר יוסטיניאנוס הפקיד את המנורה באחת הכנסיות בירושלים, לאחר שיהודי הזהיר אותו מאסון שיפקוד את ממלכתו אם ישאיר אותה בקונסטנטינופול, בדומה לאסונות שפקדו את רומא ואת קרתגו הוונדלית שבהן הוחזקה המנורה בעבר. לפי כמה ידיעות, בעקבות אזהרה זו שלח יוסטיניאנוס את המנורה למשמרת בכנסייה בירושלים. אך לאחר שהפרסים כבשו את העיר מידי הביזנטים במאה השביעית לספירה, נעלמו עקבותיה. על פי הערכת החוקרים היא ככל הנראה נקברה באדמה בקרבת ירושלים, על מנת להסתירה מידי הפרסים הכובשים ומעיני היהודים.

לפי ידיעות אחרות המנורה נשארה בקונסטנטינופול עד שנת 1204, כאשר העיר נכבשה ונהרסה בידי צלבנים נוצרים, ואז נעלמו עקבותיה ואולי נשדדה בידי הצלבנים. על ידיעות אלו מתבססות כנראה הטענות שהמנורה נמצאת בגנזי הוותיקן עד היום – טענות שכנראה אין להן יסוד. לא סביר שהכנסייה הייתה מסתירה חפץ קדוש כזה. נהפוך הוא, היא הייתה מציגה אותה בגאווה מדי שנה, כעדות נוספת לניצחון הנצרות. המנורה כיכבה מאז בעיקר בסמלים של היהדות, והייתה לסמלה של מדינת ישראל.

פלישת הברברים

מנורת המקדש העסיקה גם את הסופר היהודי האוסטרי המפורסם סטפן צוויג, המוכר כיום כאחד מגדולי הסופרים במאה העשרים. ספרו, משנת 1937, הוא רומן היסטורי המתרחש במאה החמישית לספירה, בימי חורבן רומא בידי כובשיה הוונדלים. גבירת העולם לשעבר היא כעת מרמס לברברים, ובין החפצים שהם גונבים לבירתם בצפון אפריקה מצויה מנורת שבעת הקנים. אנשי הקהילה היהודית של העיר מנסים לעצור את הגניבה, אך לשווא. המנורה נלקחת ממקום מסתורה.

בלקיחתה צופה ילד קטן, שלא שוכח את המנורה ואת כל מה שהיא מסמלת. בבגרותו הוא הופך לאחד ממנהיגי הקהילה, ועודנו חי כאשר הקיסר הביזנטי יוסטיניאינוס כובש את הבירה הוונדלית קרתגו ומביא את המנורה לקיסר. הילד, כעת איש זקן, מבקש להשיב את המנורה לידי היהודים, אך הקיסר שונא היהודים מסרב ודואג שהמנורה תישלח לכנסייה בארץ ישראל. אלא שלפני המשלוח דואג היהודי הפיקח שייצרו עותק זהה של המנורה, ומה שנשלח הוא העותק של המנורה. המנורה המקורית נקברת באדמה לעתיד הרחוק.

הספר נקרא בבירור כמשל לגורלו של העם היהודי המסומל בידי המנורה, שכמו העם היהודי לא תושמד לעולם גם כאשר היא גולה ונודדת ממקום למקום. כאשר כתב אותו היה צוויג גולה שנמלט משלטון הנאצים, שאת הסכנה הטמונה בהם זיהה מזה שנים רבות. צוויג לא באמת הופתע מעליית הנאצים לשלטון. במכתב שכתב עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה לידידו אברהם שבדרון – אספן אוטוגרפים ודיוקנאות, שלימים עלה לארץ ישראל – הוא ניבא שלאחר המלחמה צפוי ליהודים חורבן גדול מידי הגרמנים.

צוויג עזב את ארצו אוסטריה, עוד בטרם פלשו אליה הנאצים. הספר פורסם במקור באנגליה, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא תורגם לעברית בשם "המנורה הגנוזה", בתרגומו של ישראל פישמן (הוצאת יוסף שרברק, 1946). לאחרונה יצא הספר לאור תחת השם "המנורה הטמונה", בהוצאת תשע נשמות ובתרגומו של הראל קין.

בספר מתאר צוויג את עולמה של קהילה יהודית השרויה במצב של טלטלה כתוצאה מפלישות ברבריות בלתי פוסקות, שמאיימות להביא להשמדת כל מה שהיהודים מכירים. בכך הוא מתאר מציאות מקבילה למה שחש בעצמו כאשר נאלץ לברוח מארצו, וכשכתב לאחר מכן את "העולם של אתמול" (1941) – ספר הגעגועים והנוסטלגיה למה שהיה ולא יחזור עוד בתרבות הכלל־אירופית.

ההתלקחות שלפני הדעיכה

ברוב פרסומיו נמנע צוויג מלעסוק באופן בולט בשאלות הקשורות ישירות ליהודים. כאשר עסק בנושאים תנ"כיים – כמו במחזה הידוע "ירמיהו", שנכתב בימי מלחמת העולם הראשונה – היה זה כדי לדון בשאלות כלל־עולמיות של מלחמה ופציפיזם.

במכתבים שכתב צוויג לסופר הצעיר הנס רוזנקרץ, ושנתרמו לאחר מכן לספרייה הלאומית, כתב צוויג:

אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית…

בהמשך כתב:

על היהודי להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה – אך אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידיך, לא כל שכן בהישגיו של גוף המוני והומוגני שאליו אתה משתייך… גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה.

למרות הסתייגותו מהציונות, שראה בה ירידה בדרגה, העריץ צוויג את תיאודור הרצל, שהיה זה שקנה ממנו לראשונה יצירות ספרותיות. במכתב לסופר צעיר שחשב לעלות לארץ ישראל כתב צוויג:

בימים האחרונים קראתי ביומניו של הרצל. כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה… אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו… אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות… האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא… לך לשם (לארץ ישראל) רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה.

סטפן צוויג היגר בסופו של דבר מאירופה, שאת תרבותה כל כך אהב, לברזיל, ושם התאבד יחד עם אשתו ב־1942 – בזמן שבאירופה השתוללה המלחמה שאותה צפה, וחזה שתחריב את התרבות האירופית. הוא חש שבלי תרבות זאת, הוא לא יכול עוד לחיות. במכתב ההתאבדות שלו כתב: "עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת". הוא סיים במילים: "אני מברך את כל ידידיי: הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

הלילה הארוך שאליו התכונן כעת, היה הלילה הארוך שאותו תיאר כזה שהיהודים נכנסים אליו בספרו "המנורה הטמונה". אבל צוויג חשב גם כנראה שלכל לילה יש סיום, כפי שתיאר בסיום הספר:

אבל מנורת הנצח עדיין ממתינה ערה בקברה שבאדמת המולדת, הסוד מגן עליה מכל זיהוי ופגע… עמים רבים התגוששו מאות בשנים על אדמתה, שבטים זרים, אחרים בכל פעם, נאבקו מעל שנתה: אך שום מעשה שוד לא יכול להשיגה, שום תאוות בצע לא יכלה להרוס אותה… ושום סקרנות לא שלחה עדיין יד אל מעמקיה. כמו כל סוד אלוהי, היא נחה בחשכת הדורות, ואין איש יודע אם תשכון שם תמיד, חבויה ואבודה לבני עמה, שימשיכו ללא מנוח בנדודיהם מפזורה לפזורה, או שמא ימצאנה מישהו ביום שבו ייאסף שוב העם, והיא תחזור להפיץ את אורה המנחם במקדש השלום. 

המנורה הטמונה

שטפן צוויג

מגרמנית: הראל קין

תשע נשמות, 2021, 146 עמ'