הפרק הדיפלומטי בפועלו של הראי"ה קוק מוכר בעיקר סביב המאמצים הקדחתניים שקדמו להצהרת בלפור. הרב קוק שעלה ארצה ב־1904 ונתמנה לרבן של יפו והמושבות, יצא ב־1914 לכנס של אגודת ישראל בשווייץ אך נתקע באירופה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא הגיע ללונדון ושם נטל חלק פעיל במאמצי התנועה הציונית להביא להצהרת בלפור שהבטיחה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
לאחרונה נחשפו בבית הרב קוק מסמכים השופכים אור אף על פעילותו הדיפלומטית בארה"ב, ובעיקר – על מערכת היחסים שניסה לבנות עם ערביי ישראל. ארכיון בית הרב רכש אותם במסגרת עסקה שפרטיה חסויים. חלק מהמסמכים נרכשו מאדם שמצא אותם מונחים בחבילה בתוך גניזה לאחר שככל הנראה נגנבו מביתו של הרצי"ה.
ביקור כבוד בשגרירות
הרב קוק הגיע לארה"ב בשנת 1924 על מנת לגייס כספים לישיבות בשם "הוועד הכללי כנסת ישראל" שבראשו עמד. מסמכים וצילומים שנחשפו לאחרונה מלמדים שהוא ניצל את הנסיעה כדי לבקר בעיריית ניו יורק בליוויו של ראש העיר, וכן בבית הלבן כאורחו של נשיא ארה"ב קלווין קולידג'. על פי דיווחו של כתב סוכנות JTA שתיעד את האירוע, בביקור הביע הרב קוק את תודתו לנשיא על הכרתו בהצהרת בלפור. עוד נשמרה מאותו מסע תמונה נדירה שבה מופיע הרב קוק בנאום בכנס של ארגון יהודי בפילדלפיה כשמאחוריו דגל ישראל ודגל ארה"ב.
החידוש במסמכים החדשים הוא בהתייחסות למערכת היחסים שניהל הרב קוק עם ההנהגה הערבית בישראל. באגרות המוכרות של הרב קוק מופיעות התייחסויות אקטואליות לאירועים כמו הפרעות בתרפ"ט והמאבק על זכות התפילה בכותל. המסמכים החדשים מלמדים שלצד עמידה נחרצת על ביטחונו הפיזי של היישוב היהודי בארץ וחופש הפולחן שלו, הרב קוק ביקש גם לבנות קשרים עם מנהיגים ערבים שנתפסו בעיניו כמתונים ופרגמטיים יותר.
כך למשל, בשנת 1929 פורסמה בעיתון הערבי "אל נחדה" כתבה נגד מה שנתפס כתמיכתה של מצרים בתנועה הציונית. השגריר המצרי קרא את הכתבה ושלח מכתב לרב קוק ובו ביקש להבהיר את מעמדה הניטרלי של מצרים בנוגע לסכסוך היהודי ערבי בישראל:
"יש לי את הכבוד להודיע לכבוד מעלתו, שמאד הופתעתי בקראי את המאמר הקצר הרצ"ב, שהועתק על ידי 'אל נחדה', עיתון ערבי מישראל היוצא לאור בקהיר. ללא ספק כבוד מעלתו יצטרף איתי בהפתעתי בקריאת התרגום של המאמר הנ"ל מהסיבה שהצהרות כעין אלה לעולם לא יסכימו עם עמדתי, כנציג מדינה ניטרלית, ושלמיטב זכרוני, השיחה שהייתה לי הכבוד לנהל עם כבוד מעלתו בביקורך הנדיב לרגל יום השנה של הכתרת הוד מעלת מלך מצרים, עסקה בשמועות שהיו נפוצות באותה שעה על כביכול אלימות יהודית פיקטיבית במסגד עומר".
במכתב התגובה החליט הרב קוק "לזרום" עם השגריר ולהציג את עמדתו כיתרון מוסרי:
"אדוני המרומם… ואודיע בזה להדרת כבודו, שבכל השיחה אשר היתה בינינו ביום הכתר של הוד מלכותו מלך מצרים ירום הודו אשר היה לי העונג אז לבקר את כבודו בהקונסול הנכבדה, לא מצאתי שום נטיה לצד אחד כי אם הבעה כללית לטובת ארץ ישראל לכל יושביה בלי הבדל גזע ודת".
מהמכתב עולה שהקשר בין הרב לשגריר החל בביקור כבוד שערך הרב בשגרירות ביום הכתרת מלך מצרים קודם לכן.
תמיכה בהסכם
בשנת 1920 מונה האמיר פייסל לשליט סוריה הגדולה למשך תקופה קצרה. מאוחר יותר מלך על עיראק משנת 1921 עד 1933. פייסל קיים קשרים עם חיים וייצמן ועם ראשי הקהילות היהודיות בארצות ערב, וב־1919 חתם על הסכם עם וייצמן במטרה להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת. ההסכם כלל את תמיכתו בכוונתה של בריטניה להקים ליהודים בית לאומי בארץ ישראל במסגרת תוכנית "סוריה הגדולה". ההסכם התפוגג יחד עם חזון סוריה הגדולה שלא עלה בקנה אחד עם האינטרסים הקולוניאליסטיים של הצרפתים ששלטו באזור. ההנהגה הציונית לא התלהבה מההסכם שכן זה לא הבטיח הקמת מדינה יהודית, למרות שנכללה בו הסכמה לעלייה ניכרת של יהודים לארץ לצורך פיתוח.
המסמכים שנחשפו מגלים שמי שתמך בהסכם היה לא אחר מאשר הרב קוק. מדובר במכתב שפורסם בעיתון הארץ בתאריך כ' תמוז תרפ"א. המכתב נשלח ביום שבו נתמנה פייסל למלך על עיראק ונכתב בו על חשיבות החיים המשותפים ודו הקיום בין בני ישמעאל ויצחק. הנוסח המקורי נכתב בערבית ובעיתון פורסם תרגום.
מאוחר יותר, בשנת 1931, הגיע פייסל לביקור בירושלים והזמין את הרב קוק כנציגו הרשמי של היישוב היהודי בארץ ישראל. דא עקא, הביקור התרחש בשבת, והרב קוק מיהר לשלוח מכתב שבו נכתבו הדברים הבאים:
"הוד מלכותו הנערץ המלך פייצ'ל ירום הודו. אדוני המלך, ברגשי הכבוד הנשגבים מאד הנני מתכבד להגיש לפני כס מלכותו הרוממה את הבעת ברכתי, וברכת היהדות הארצי־ישראלית כולה, לרגלי הופעת הוד מלכותו בעיר הקודש. תהיה ברכת השם יתברך לעד על הוד מלכותו, ובהופעתו תופיע ברכת השלום ממקור הברכות מאת האלקים הרחמן על כל יושבי ארצנו הקדושה, אמן. עבדו הנאמן המתכבד למסור לו את מעמקי הברכה בכל הדרת הכבוד וההכנעה הנאמנה. נ.ב. מפני קדושת יום השבת והחג הקדוש, לא יכולתי לצערי הגדול להתכבד לפגוש את הוד מלכותו על הרכבת".
פייסל התרגש מהמכתב ובא מיוזמתו לבקר את הרב קוק בביתו ביום ראשון. הרב יוחנן פריד מספר שהוא שמע מפי הרב צבי יהודה קוק, שפייסל אמר באותה פגישה: "אם הרב לא יכול להגיע בגלל מצוות א־לוהיו, החלטתי שאני אגיע לבקר אותו".
כבוד העם הערבי
מסמכים נוספים מתעדים את הקשר של הרב קוק לרג'יב נששיבי, ראש העיר של ירושלים וחבר הוועד הערבי העליון באותם ימים. התכתבות אחת עוסקת בעניינים מוניציפיליים. הרב שקיבל את "בית הרב קוק" מאת "הוועד הכללי כנסת ישראל" ביקש מראש העיר שיקצה תקציבים לשיפוץ הסמטה הסמוכה לביתו. "ביתנו שהוא בית ציבורי כללי הוא מקום מרכזי לענייני היהדות הירושלמית במידה חשובה מאד", כתב במכתב.
ממכתב נוסף (משנת תרפ"ב) עולה כי הרב קוק הוזמן על ידי המנהיג הערבי להשתתף בחגיגות נבי מוסא. מדובר במנהג עלייה לרגל שבמסגרתו פקדו מאמינים מוסלמים מאזור ארץ ישראל את המסגד שבמדבר יהודה, שבו לפי מסורתם נקבר נבי מוסא, הנביא משה.
זהו נתון מעניין, שכן מאורעות תר"פ החלו בחגיגות נבי מוסא, שחלו באותה שנה ב־4 באפריל, במקביל לחג הפסח ולחג הפסחא של היוונים האורתודוקסים. חאג' אמין אל חוסייני, שהיה אז בתחילת דרכו, יחד עם מנהיג ערבי נוסף בשם עארף אל־עארף, התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג יצא קהל החוגגים הערבי המוסת מהמסגד בצעקות "אטבח אל־יהוד". בעקבות התוצאות הקשות, שכללו הרוגים ופצועים רבים, העמידה ממשלת המנדט כ־200 איש לדין, ביניהם זאב ז'בוטינסקי, ואף הדיחה את ראש העיר כאמל אל־חוסייני שמשפחתו הובילה את ההסתה ומינתה במקומו את רג'יב נששיבי. נששיבי ביקש ככל הנראה לשקם את היחסים עם היישוב היהודי ולצורך כך יצר קשר אישי עם הרב קוק.
בתגובה כתב לו הרב קוק את הדברים הבאים:
"להוד מעלת האדון ראש עירית ירושלים עה"ק ת"ו, בתודה רבה קיבלתי את ההזמנה לחגיגת הדגל של הנביא מוסא ע"ה. מאושר אני לראות איך העם הגדול והנכבד הערבי יודע לכבד את שם איש האלהים, הוא שליח ד' להוריד משמים את האור הגדול של ברכת השלום, הצדק, האמת והאהבה, להאיר לבני אדם את דרכם על הארץ לטוב להם בעולם הזה ובעולם הבא. מצטער אני על אשר מצב בריאותי בימים האלה לא ירשני להתענג בכבוד להיות נוכח בחגיגה הנכבדה, ויקבל אדוני ברצון את רגשי תודתי וברכתי הרוממה לחגיגה הנכבדה, והנני בזה נאמנו מאד, אי"ה קוק".
המסמך המדובר הוא העתק של כתב היד המקורי. דובר בית הרב קוק יאיר דן מסביר שכתב היד איננו של הרב קוק אלא של בחור שהתקרב לרצי"ה במסגרת חיפושיו הרוחניים, והרצי"ה ניצל את הזמן שבילו במשותף כדי להיעזר בו בהכנת עותקים לכתבי אביו. הרצי"ה היה מקריא לו מכתבים ישנים שהיו כתובים על נייר מתפורר והוא העתיק אותם לדפים חדשים.
פיתוח מדיניות ביחס למיעוטים
האירוע שלכבודו תוכננה כתבה זו היה מפגש בין תלמידי הרב קוק לנציגי קהילות ערביות במזרח ירושלים. האירוע, בהפקת גלעד ישראלי תחת הכותרת "ערבים עם הרב קוק היהודי ציוני", לא הצליח להתרומם. כשחלפה לה מחצית השעה מהזמן הנקוב על ההזמנה, הצלם שהגיע איתי לבית הרב קוק בירושלים נראה נואש. שנינו הבנו שהפעילים החברתיים ממזרח העיר שהבטיחו את הגעתם כנראה לא יגיעו. הצלע הערבית באירוע הסתכמה לבסוף בשני "לקוחות שבויים" – שייח' איברהים אחמד אבו אל־אהווה מהר הזיתים ומוחמד דבש, מוכתר צור באהר המתמודד למועצת עיריית ירושלים. נציגי בית הרב קוק הסבירו שהם רק המארחים אך האירוע עצמו לא מטעמם.
אלא שלא לעסוק בכשלים הניהוליים באנו אלא בנושא עצמו, וכאן מתברר שישראלי התפרץ לדלת פתוחה. סדרת המסמכים הנזכרת עוררה את בית הרב לקדם דיון פנימי בסוגיית מערכת היחסים שבין הציונות הדתית למגזר הערבי. גיטה חזני מלכיאור המרכזת את התחום מטעם בית הרב קוק הקימה את "פורום רבני בית הרב" בראשות הרב יעקב אריאל, הכולל את הרבנים חננאל אתרוג, רא"ם הכהן, אבי גיסר ויוחנן פריד, יחד עם הרבניות חנה הנקין, מיכל טיקוצינסקי, רחל פרנקל ותרצה קלמן. הפורום התכנס פעמיים עד כה והחליט על כניסה לתהליך למידה ובירור לפני פנייה רשמית למנהיגות המגזר הערבי.
מלכיאור מסבירה את החזון שהיא מנסה לקדם: "ארגוני הדיאלוג קשורים בדרך כלל לאינטרסים של מדינות אירופיות המזרימות כסף באמצעות קרנות זרות. אלו מנסות לדחוף את הדיאלוג הבין דתי אל הסד הצר של השפה החילונית־ליברלית. התוצאה היא שהציבור הערבי מפתח דפוסי התנגדות והתבדלות שהופכים למסוכנים יותר מדפוסי האלימות. ההתבדלות התרבותית והפוליטית מחזקת את היסודות הלאומניים ואת ההזדהות עם המאבק הפלשתיני.
"אני מרגישה שגם לציונות הדתית יש תרומה למצב שנוצר. עד היום לא פיתחנו משנה סדורה בנוגע ליחס הראוי של המדינה למיעוטים. אין לנו מתודולוגיה שממנה ניתן לגזור מדיניות ציבורית בתחומי החינוך, הדיור, הקרקעות, התעסוקה והאלימות בקהילות הללו. המטרה של הפורום הרבני היא פיתוח המשנה התיאורטית, את היישומים המעשיים יעשו פורומים אחרים. החזון הוא שהציונות הדתית תיטול אחריות על יחסי היהודים והערבים, כפי שהיא עושה בתחומי חיים אחרים. שני המפגשים שנערכו עד כה הדגישו את החשיבות של למידה מעמיקה של האתגרים והצרכים".
מלכיאור צודקת. נכון להיום הנושא אינו ממלא את סדר היום של הציונות הדתית, ובוודאי לא את זה של המנהיגות הרבנית שלה. יחד עם זאת לא מן הנמנע שנבחרי ציבור ומובילי דעת קהל המקדמים תוכניות סיפוח כאלו או אחרות יבינו כי מיסודו של שיח יהודי ערבי המבוסס על הזהות הדתית של הצדדים הינו תנאי הכרחי לקיומו של דו קיום.
מנכ"ל בית הרב קוק, הרב אברהם טייץ, מסר כי "השקפתו הכללית של הרב קוק ליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל נכתבה במספר דוקטורטים ובכתביו ניתן למצוא התייחסות נרחבת לסוגיה. מי שבקיא ביחסו למיעוט הערבי לא יתפלא על קיום הקשרים הללו. אין ספק שחשיפת הכתבים החדשים בארכיון היא עוד נדבך בהבנת דמותו התורנית ציונית והשפעתה על החברה הישראלית. הרב קוק היה יחיד בדורו".
