את ספרו של הסופר היהודי־צרפתי־ארגנטינאי, סנטיאגו א' אמיגורנה, המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה בין ארגנטינה לגטו ורשה, אפשר לכנות: החיים הכפולים של ויסנטה רוזנברג. ויסנטה, גיבור הספר, היה מהגר יהודי מפולין שהתאקלם יפה בבואנוס־איירס ונהנה מחייו שם, עד שהמלחמה פרצה ושדי העבר החלו לרדוף אותו. מאז, חייו המאוד נינוחים בארצו החדשה הופכים לכפולים: הוא בארגנטינה אך ליבו בגטו ורשה, שם כלואים אימו ואחיו ובני משפחתו, שבתחילה הוא התנכר אליהם. האם ממשיכה לשלוח לו מכתבים כל עוד הדבר אפשרי, וכל מכתב שלה מייסר אותו עוד יותר. הוא מתחרט על כך שלא התעקש יותר לחלצם מהתופת במועד, ונקיפות המצפון נשמעות באוזניו כמו הלמות תופים המחרישה את קולות הרקע האחרים וגורמת לו להיאלם.
הספר מנגיד את הסבל בגטו לעומת חיי הנהנתנות, עד שלב מסוים, של ויסנטה, שכללו חופשות, בילויים ואף הימורים. בעוד אימו כלואה בגטו, הוא מתכנן את חופשת הקיץ שלו. בעוד האם סובלת מרעב, הוא סועד במסעדות, ועל מנת להשקיט את מצפונו שולח לה מעת לעת כסף. חברו אריאל מציג בפניו מאמר מה"דיילי טלגרף" הלונדוני, המדווח שהנאצים כבר חיסלו 700 אלף יהודים, אבל ויסנטה שותק ולא אומר דבר. לאחר שחברו נפרד ממנו הוא מקשיב לקונצ'רטו לפסנתר מספר 24 של מוצרט בעיניים עצומות. כמדומה שלא רק עיניו עצומות אלא גם אוזניו אטומות מלשמוע, אם כי תת־ההכרה שלו מבעבע מרגשי אשמה, ומנגנון ההגנה היחיד שהוא מצליח לבנות היא השתיקה.
"שבוי בגטו של שתיקתו" (עמ' 129), כותב אמיגורנה, כדי לתאר את צפונות נפשו של הגיבור, ורק בסוף ספרו הוא מגלה שמדובר בסבו. אימו חיה בגטו פיזי ואילו הוא בגטו נפשי. הגטו של אימו מוקף בחומה שעליה היא מספרת לו במכתביה, ומאז פוקד את ויסנטה סיוט לילי קבוע: הוא מוקף בחומה שהולכת וסוגרת עליו עד שהוא נחנק. תחושת החנק הזו נובעת מרגשי אשמה, וכמדומה שהוא מוריש אותה לנכדו אמיגורנה, הכותב את הספר כדי "להיאבק בדממה החונקת אותי".
אלה שנותרו מאחור
הספר עוסק אפוא ברגשות אשמה שרודפים קרובי משפחה של קורבנות השואה, המתענים גם במרחק השנים על כך שלא ניסו לעשות יותר כדי להציל את יקיריהם שנספו. "מה אפשר לעשות ממרחק שנים־עשר אלף קילומטרים?", שואל ויסנטה את עצמו. נראה שאפשר, שהרי ויסנטה עצמו כתב לאימו פעם־פעמיים והזמין אותה לבוא לארגנטינה, אך למעשה "לא נקף אצבע כדי שזה יקרה". כעת הוא יודע שהיה עליו "לעשות הרבה יותר מאשר לכתוב".
המקרה של ויסנטה רוזנברג הזכיר לי במקצת את סיפורו של יצחק אורפז, חתן פרס ישראל לספרות, שעלה ארצה בשנת 1938, בגיל 17, במסגרת עליית הנוער, אך גם בגיל גבורות נזכר באימו שנשארה מאחור ונספתה בשואה. לא פעם סיפר לי אורפז בפנים עגומות על רגשי האשמה שהוא חש על כך שלא ניסה לעשות יותר כדי להצילה. "ומה יכולת לעשות?", שאלתי אותו, ואף שידע שלא יכול היה לעשות דבר, אורפז התענה והרבה לחלום על אמו, ממש כמו ויסנטה. הוא גם כתב על אימו בכמה מספריו, תוך שהוא משתמש בטכניקת הרחקת העדות וקורא לה בשמות אחרים.
מאידך, ויסנטה רוזנברג לא היה סופר ומשום כך לא יכול היה לכתוב על אימו. נכדו אמיגורנה עושה זאת במקומו ומצליח לרקוח נובלה נוגעת, אם כי לא נקייה מפגמים, תוך שהוא משתמש במכתבים שגוסטבה, אמו של ויסנטה, שלחה לבנה ממרחקים. סביבם הוא בונה את העלילה שלו, כמו חומה של מילים שנועדה לפצח את קוד השתיקה של סבו.
המוצא היהודי כמזוודה כבדה
הרומן מתרחש לאורך חמש שנים במהלך מלחמת העולם השנייה, מספטמבר 1940 ועד לסוף המלחמה. בתחילה המלחמה נראית רחוקה מתמיד, "עד שאפשר היה לחשוב שהימים עדיין ימי שלום". ויסנטה היה פטריוט פולני, שבנוסף גם העריץ את התרבות הגרמנית והתייחס לארץ זו כ"אל גן עדן אפשרי", כלשונו. בצעירותו שירת בצבא הפולני כקצין, וחש כמי שהציל את מולדתו. הדבר לא עמד לזכותו, וכאשר למד משפטים באוניברסיטה הוא סבל מאנטישמיות שגרמה לו לרצות להגר הכי רחוק שאפשר, לארגנטינה. בהגיעו אליה הוא מנסה לבנות לעצמו זהות חדשה; לא יהודי, לא פולני – ארגנטינאי. "אנחנו כבר לא עושים שום דבר כמו יהודים", הוא אומר לאשתו רוסיטה.
הספר עוקב אחר מסע הזהות שלו, שמסתיים בחזרתו לשורשים ולזהות היהודית, וכל זאת לאחר תהליך ארוך המלווה בלא מעט לבטים. וינסטה חוזר, כמדומה, ליהדות בעל כורחו ("מרגיש יותר ויותר יהודי… מבלי שזה יקל עליו כהוא זה"). השואה ורגשות האשמה לא משאירים לו ברירה; הוא אינו יכול להתחמק מיהדותו כאשר אימו ובני משפחתו עלולים להישלח בכל רגע למשרפות. "המוצא היהודי הוא כמו מזוודה כבדה שתצטרך לסחוב כל החיים", הוא אומר.
אם בתחילה ויסנטה אינו רוצה לדעת דבר על המלחמה ונמנע מקריאת עיתונים ("הוא לא היה יכול להניח שאלפי אנשים נרצחו מדי יום… שאלפי גופות נשרפו במשרפות"), הרי שלאחר מכתבים אחדים שהוא מקבל מאימו, הכותבת לו על הרעב בגטו, גישתו משתנה והוא מנסה לקרוא כל בדל מידע שהוא מצליח להשיג על המלחמה. הערך המוסף של הנובלה הוא המכתבים שכותבת האם הכלואה בגטו לבנה, שבהם היא נוזפת בו על שזנח ושכח אותה. ויסנטה חי בציפייה למכתב הבא שלה, ובדאגה מכך שהוא לעולם לא יגיע לתעודתו.
הוא חי אפוא בין מכתב אחד למשנהו. וכשהוא מקבל מאימו מכתב אחרון וחשוך תקווה ("אנחנו רעבים. זו הרגשה איומה", וגם "החיים קשים. המוות בכל פינה"), הוא משכיל לנחש את האמת המתעתעת ומפסיק לקרוא עיתונים, על מנת לשכוח את כל מה שידע. "כל מה שווינסטה רצה הוא להתעלם. להתעלם מהכול". אבל מנגנון ההגנה של ההתעלמות והשתיקה שוויסנטה בונה סביב עצמו כדי להשתיק את קול המצפון, קורס במהירות. הוא מסתגר, הופך מיואש, סובל מריק קיומי ומאבד את המשמעות לקיומו. "זר לעצמו… מרוקן ממשמעות, מרוקן מתקווה", מתאר אמיגורנה את גיבורו.
בריחה, שכחה ושתיקה
ויסנטה משוטט חסר תכלית ברחובות בואנוס־איירס, מזניח את חנות הרהיטים שבבעלותו, מזניח את אשתו וילדיו ואף שוקע בלילות ללא שינה של הימורים כפייתיים. סוג של בריחה ושכחה, המחזירות אותו תמיד אל המוקד הנגוע, אל זיכרון אימו שמתענה בגטו. "כמו השתיקה יהפכו ההימורים לכלא שלו ולעונשו". לבסוף, לילה אחד הוא לא יכול עוד לשאת בייאושו, כורך את החבל סביב צווארו ומנסה להתאבד, אך ברגע האחרון מתעשת. מבחינה זו זוהי נובלה פסיכולוגיסטית, שבה המחבר מנסה לעקוב אחר התהליכים הנפשיים המורכבים שעוברים על סבו, ואחרי שורשי שתיקתו ורגשות האשם שמהם סבל. השתיקה של ויסנטה, שהיא בתחילה סוג של מפלט עבורו, הופכת עם הזמן למעיקה לא רק עבור סובביו אלא גם עבורו. "איני יודע אם ויסנטה הבין לפני מותו ששתיקה אינה פתרון", כותב נכדו.
"הגטו הפנימי" כתוב בסגנון מיוחד המשלב פרוזה, מסה, תיעוד והיסטוריה. סיפורו האישי של ויסנטה משולב באירועים היסטוריים אמיתיים, דבר היוצר רצף בין האני לאנחנו – היסטוריה פרטית וכללית. בחלק מהסצנות השילוב הזה עובד יפה. למשל כאשר אמיגורנה מספר מה מתרחש ביומיום של סבו במועד מסוים שבו מתקבלות במקביל באירופה החלטות כנגד היהודים בגטו, שישפיעו בעקיפין גם על גורלו של ויסנטה הנמצא רחוק, כאילו מדובר בקשר גורדי שאי אפשר להתירו.
אך לעיתים נדמה שאמיגורנה רוצה להלעיט את הקוראים בשיעור בהיסטוריה, ואז השילוב הזה אינו עולה יפה ואף נשמע דידקטי. הספר גם סובל פה ושם מחזרתיות. מעת לעת הרעיונות חוזרים על עצמם כמעט בשלמותם, או בשינוי ניואנסים קל בלבד. גם מה שמצטייר לא פעם כפיוט הגיגני, המוכיח כישרון כתיבה מובהק, מסתרבל בכמה מהסצנות האחרות.
כאבו של ויסנטה רוזנברג עובר היטב בספר, וכאב זה הוא, כמדומה, גם כאבו של נכדו אמיגורנה, שידע לתרגם את שתיקותיו של הסב למילים. ויסנטה נמנע מלספר לבני משפחתו על הסבל שעבר עליו. הוא רצה לחסוך מהם את הכאב, רצה לשכוח ולהשכיח. בעבר אמיגורנה חשב אמנם, כמו פאזוליני לפניו, ש"מי ששוכח מאושר יותר ממי שזוכר", אולם בהמשך הוא משנה את דעתו, משחזר את קורות סבו וקורות הסבתא־רבתא שלו שנרצחה בשואה, וכותב את הספר הזה כדי לזכור.
