זוזו זוזו, טינקרטנק מתקרבת! חבורת הפיות מתפזרת לכל עבר, אבל זה כבר מאוחר. מאז הבוקר הצליחה טינקרטנק לשבור שלושה עננים, שתי צמרות צעירות, להפיל קן עורבים, למעוך שיח תותי יער ועכשיו את עוגת יום ההולדת של המלכה קלרדה דה גרם […] "אני אתקן", לוחשת טינקרטנק, שהקרם חדר לה אפילו לעיניים, "לא ראיתי, חשבתי על משהו אחר". "את, את אסונית", אומרת המלכה דה גרם, "את מוציאה שם רע למשפחה שלנו, משפחת הקלים"
יש משהו מתסכל בלכתוב ביקורת על ספר של נורית זרחי. כנראה משום שביקורת מבקשת לזהות את המנגנון, ולכן בהכרח נאלצת לפרק את המכלול ולבודד את הקסם למרכיביו. וכשמדובר ביצירות המכילות יופי ואמת בכמות גבוהה, מעשה הביקורת יהיה בהכרח גס ומגושם, כמו הסבר ממושך ומפורט של בדיחה. ולמרות זאת, קשה היה שלא לכתוב על "פנטסטיכאן", אוסף הסיפורים הפראי והמסעיר החדש של זרחי – אוסף שלוכד איזו תמצית מרוכזת מאוד של זרחיות, וככזה הוא ראוי לתשומת לב ולהתבוננות ממושכת.
הסיפורים של זרחי אחוזים קסם כפול. מצד אחד, הבלתי צפוי והבלתי ניתן לניחוש מוליכים את הקוראים בתערובת של סחרחורת, פליאה ותחושת הפתעה מתמשכת, כמי שפותח עטיפת מתנה ומגלה בתוכה עוד מתנה עטופה, ותחתיה עוד אחת וכן הלאה. מצד שני, לאורך הקריאה נדמה שהיא כולה עשויה מחומרי הנפש היסודיים ביותר, שמרכיבים עולם פנימי וכלל־אנושי גם יחד.
בהכללה, הדמויות שבוראת זרחי נושאות באופן נואש כמעט את הבקשה להיכלל; את המשאלה לקבלת אישור מכל מה שכלול תחת ההגדרה "רגיל"; התקווה להיחלץ מבדידות תדירה, כרונית, ולחוש חלק ממשי מגוף גדול. ויחד עם זאת, כמעט בכל הסיפורים, משהו פנימי, פראי וחד־פעמי מונע מהם להצליח. זו הנפש שלהם, הזוהרת תחת כל אמצעי ההסוואה, ששוב ושוב מבצבצת ופורעת את הסדר.
גם איוריו של דוד פולונסקי מעבים את התחושה הזו, המצטברת, של האחיזה הבו־זמנית בפראי ובמוכר, בקרוב ובבלתי צפוי. השפה האיורית משתנה מסיפור לסיפור, ובכולם יש מראות סמויים וחבויים השתולים בגוף המראות הגלויים. כמו סיפוריה של זרחי, גם איוריו של פולונסקי מזמינים התבוננות ממושכת ואינספור תגליות מפתיעות, זרות ומוכרות להפליא.
וכך מצליח האוסף "פנטסטיכאן" לגעת בדברים השבירים והראשוניים ביותר, בלי לחטוא בעודף עידון או מתק, או בחזרה על המוכר לעייפה. בין אם מדובר בפיה כבדת משקל שמחפשת לעצמה בית, או במכשפה המבקשת להיעשות רגילה, בין אם מדובר בתרנגולת שמתגעגעת לביצה שממנה בקעה, ובין אם באיש מבוגר הדוגר על ביצת פינגווין – מתוך סיפוריה בוקעים הדברים שאנחנו לומדים לקודד ולהצפין היטב בעומק הנפש, מגיל צעיר מאוד. הפחד המצמית מפני נטישה ודחייה, הגעגוע להוויה שלמה, בלתי נפרדת, מגוף אחר, הצמא החי להיות אהוב וכלול בתוך דבר גדול אחר, מונחים בגוף הסיפור בפשטות המאפשרת להושיט לקראתם יד, ולגעת בהם בלי פחד.
