"יופי לא נועד לאנשים כמונו": תיאורים צובטי לב על חבל ארץ שנזנח מאחור

היה זה כנראה השם "אודסה" ששבה את עיניי בגב הספר. אבל מי שהשם אודסה מעורר בו אסוציאציות של עיר נמל תוססת במזרח אירופה, שופעת פעילות ותרבות, בירת ההשכלה והספרות העברית, כדאי שימשיך לקרוא את המשך התיאור. השנה היא 1976, המקום הוא העיירה אודסה שבטקסס, והעלילה אינה עוסקת באירועי תרבות אלא במשהו אחר לגמרי: אירוע נורא שהתרחש בשביל חול צדדי בשדה נפט.

מצד אחד מעורבת בו גלוריה רמירס, נערה מקסיקנית בת 15. אחת מהמוני מהגרי עבודה שהציפו את אזורי החוות החקלאיות ובארות הנפט בדרום ארה"ב, ב"מישורים רחבי הידיים" (Great plains) שממזרח למיסיסיפי, בחיפוש אחר עבודה ועתיד טוב יותר. מן הצד השני מעורב בעניין דייל סטריקלנד, המבוגר בשנים ספורות מגלוריה, בן ל"משפחה טובה" ומושרשת בעיר. גלוריה יוצאת מהאירוע פצועה, מפוחדת עד מוות ולא רחוקה מלאבד את חייה. דייל מדמה שהוא גבר קשוח ומנסה להפחיד נשים נוספות, אבל רועד כעלה מול צפירות הרכב המשטרתי. האירוע הזה – שבעיני החוק והנשים למודות הניסיונות המרים היה אונס אכזרי, ובעיני הגברים בעיר, היא פשוט "ביקשה את זה" – מהווה פתיחה מתאימה לספר כולו ומדגים רבים מהנושאים העולים בסיפור.

לעזוב או להתאבד

אליזבת וטמור מפנה את הזרקור הספרותי שלה הרחק מן הערים הגדולות, שהיוו את מרכז ההתעניינות של מרבית הספרות האמריקאית ביובל השנים האחרונות, אל השוליים. אל התושבים הלבנים, אנשי מעמד הפועלים, הבורגנות הנמוכה, ה"ווייט טראש" כפי שכונו, בשטחים הכפריים העצומים שבדרום־מערב ארה"ב; ואל הפונדמנטליזם הדתי הריק ממחויבות אמיתית של המטיפים־של־יום־ראשון.

היא מצביעה על הגבול הדק שמפריד שם בין הצלחה כלכלית וקיום בכבוד ובין איבוד הכול ופשיטת רגל; על המשפחות ההרוסות והילדים המוזנחים; על הנחשלות, האלימות והתהום החברתית־מנטלית ההרסנית שבין נשים לגברים, והמצ'ואיזם שהופך כל נערה לטרף קל; ועל הפחד והחשדנות כלפי זרים, שמלווים ב"מנטליות ציד" ואצבע קלה על ההדק. מה שהופך כל אדם בלתי מוכר או חריג וחלש, וכמובן כל מי שעורו אינו לבן, למטרת־ירי לגיטימית בנימוק של התגוננות.

התמונה שמציירת הסופרת אינה נעימה או מלבבת. אין בה זכר לתמימות הכפרית החביבה שספרים וסרטים רבים אהבו להציג בעבר. אנחנו פוגשים בספר את האיכרים הנחשלים והכושלים, את פושטי הרגל ששנים של בצורת, סופות כבדות ובלתי נגמרות של אבק, התייבשות מקורות המים או מחלות בקר חיסלו את המשק החקלאי שלהם, ואת אלה שכילו את מעט הכסף שנותר להם בשתייה בברים עד אובדן הכרה, בהימורים ובמועדוני חשפנות וזנות; את הצעירים שמאסו בספסל הלימודים – שממילא לא למדו שם הרבה – ושמחפשים שכר בבארות הנפט המתפרצות בכל מקום או רודפים עיסוק ובידור בכנופיות פשע.

אנחנו רואים את הנערות שמשוטטות בין הברים, מבקשות ומקבלות סיגריות ודברים אחרים מגברים זרים, וסופן יהיה כמו של אימהותיהן. הנשים הן כבדות־גוף, בהריון לא מתוכנן בגיל 15 או 16, חסרות כל ידע בניהול ובקידום המשק החקלאי או במקצוע כלשהו, כורעות תחת נטל גידול הילדים ואגרופי הבעלים האלימים. אחרות הן רווקות שעוזבות משרות עלובות כפקידות, זבניות או מורות בבתי הספר הדלים באזור הכפרי, לטובת עבודה קשה וחוסר עניין בנישואים לא מאושרים, בחיי משפחה עלובים ומדכאים ובעבודות משק לא נגמרות. ללא תקוות לעתיד וללא מוצא מהייאוש, מלבד נטישה או התאבדות.

שוב ושוב אנחנו פוגשים בין דפי הספר משפחות שננטשו על ידי הנשים שיצאו לחפש במרחקים את אושרן או את בריאות נפשן וגופן. ילדים שנזנחו על ידי אימהותיהם לחסדיו של אב אלים וקשה יום, או – אם שיחק להם המזל – זכו לרחמיהן של סבתות, דודות ושכנות. או כאלה שהופכים לגנבים קטנים, למכורים לסמים, לחברים בכנופיות.

שמיים אפורים כדלי ישן

את הספר לא שוזרת עלילה מרכזית אחת. יש בו שלוש מיני־עלילות מקבילות, ואף אחת מהן אינה מלאה מספיק כדי להיחשב לעלילה. אבל יש להן נקודת מוצא, סימני שאלה באמצע וסיום או התרה בסוף. בהיעדר עלילה מאחדת, הספר לוקה בחוסר לכידות והיעדר המשכיות, וגם ברמה ובסגנון משתנים ולא אחידים, והסיפור הולך לכיוונים שונים שאינם מתגבשים למארג משותף. הוא בנוי כסדרה של פרקים, שכל אחד מהם נקרא על שם הדמות המרכזית או הדמות הדוברת בו.

לצד המחיר בלכידות ובאחידות, הבחירה הזאת מאפשרת לסופרת להציג דמויות רבות, נשים וגברים בני גילים ומצבים אישיים וחברתיים שונים, וצדדים שונים של החיים במערב טקסס. חלק מן הפרקים הם בעלי אווירה "ספרותית" ומרוחקת כמו הפרק הראשון, שבו אנו צופים בשתי דמויות מן הצד, מציצים אל תוך מחשבותיהם, ולא מבינים מה קורה ומדוע. לאווירת הניכור באותו פרק תורמים גם תיאורי טבע מרוחק ובלתי מושג: "השמיים במזרח נצבעים בסגול, אחר כך בכחול־שחור, ובסוף באפור של דלי ישן. בעוד דקות ספורות הם יוכתמו בכתום ובאדום… השמיים האלה אינסופיים והם הדבר הכי טוב בטקסס המערבית" (פרק "גלוריה").

עם זאת, וכאמצעי לאזן את הניכור הזה, יש בפרק הראשון, וכמוהו בפרקים אחרים, תיאורי דמויות רבים, שמושכים אותנו לנסות להתקרב אל האנשים ולהבין את מצבם: "השמש כבר זחלה אל אמצע השמיים כשהוא התעורר… הוא מת מצמא, היה לו טעם של דלק בפה, כאילו ינק מפייה של ג'ריקן, והייתה לו חבורה בגודל אגרוף על הירך… אני רוצה שהוא יחשוב, מה עשיתי? אני רוצה שהוא יזכור" (פרק "מרי־רוז").

יש גם פרקים שנקראים כמו דו"ח של אנתרופולוג מהסוג הישן, שמתאר בנימה אובייקטיבית־מרוחקת את החיים באיזו קהילה נידחת. באופן דומה מתואר ייאושן של הנשים מחייהן, בקהילה שבה הפלה, אפילו במקרים של נישואי בוסר בגלל היריון לא רצוי, אינה אופציה: "באביב 1935, אשתו של בוקר אחד הגישה ארוחת בוקר לעשרה פועלים, ואז תלתה את עצמה במרפסת הקדמית. 'היא אפילו לא שטפה את הכלים', אמרה סבתא של ג'יני, 'פשוט פינתה אותם לכיור'… אישה אחרת השאירה פתק וכתבה שהיא חייבת לראות משהו ירוק, כל דבר – קרנית, מגנוליה, חלקת עשב. היא רתמה את הסוסה הכי טובה של בעלה, והן התעופפו על פני המדבר עד שהתנגשו בגדר תיל… 'קל להסתבך שם', אמרה סבתא, 'אם לא יודעים לאן הולכים'" (פרק "ג'יני").

כדאי להיוולד במקום אחר

גם ג'יני פירס, אמה של דברה־אן, נמלטת חסרת מטרה מביתה ומבעלה ובתה. תוך כדי הנהיגה למרחקים היא מהרהרת בנשים שנשברו ונמלטו למקום אחר או אל המוות, ושואלת את עצמה: "איזו מין אישה נוטשת את בעלה ואת בתה?". תשובתה לשאלה נשמעת כמו מחשבה שנדרשו לה לא מעט שנים עד שנוסחה באופן כה ממצה: "אישה שמבינה שהגבר שחולק איתה מיטה הוא בסך הכול הנער שהכניס אותה להריון, והוא תמיד יהיה כזה. אישה שלא יכולה לשאת את המחשבה שהיא עלולה יום אחד להגיד לבתה 'את צריכה להסתפק בזה'…". כי כאלה הם החיים אצלם, בטקסס המערבית.

ובזמן שג'יני יושבת במכונית המקרטעת ועדיין מאמינה שתחזור ותיקח אליה את בתה "ברגע שתמצא מקום להתיישב בו", תוהה בתה בת העשר, דברה־אן, אם אימה תשוב יום אחד הביתה. ובינתיים, עזובה לנפשה, היא משוטטת בעיר, מציצה לבתים ולמועדוני חשפנות, חותכת לחנות "סבן אילבן" או לשדה הנחצה בתעלת ניקוז ובצינורות ענקיים. וכשכל העיר עסוקה בוויכוח האם דייל סטריקלנד אנס את גלוריה רמירס או לא, דברה־אן מוצאת ומתיידדת עם ג'סי בלדן – חסר בית, חייל משוחרר, פגוע פציעות וטראומה, מבוגר ממנה ב־12 שנה. חופשית מהשגחה הורית היא דואגת לו, מניחה לו מתנות, גונבת עבורו אוכל ממקררים של השכנים ושמיכות, סדינים וחומרי רחצה מחנויות ומבתים.

בעוד ג'סי בעבודה, דברה־אן נכנסת למחבוא שלו ו"מעיפה מבט במעטפה של טופסי השחרור. 'הוא בטח גיבור', היא מחליטה. 'הוא בטח נפצע במלחמה'…". מאז שאימה עזבה, היא "מחפשת תעסוקה בסופי שבוע. מחפשת פרויקט. והאיש הזה יכול להיות פרויקט. אולי הוא בכלל הגיע לשם כדי לעזור לה להיות ילדה טובה יותר…". למרות הנימה הלגלגנית שהתגנבה לתיאור הזה, דווקא הילדה הננטשת, שעושה מעשים שלא ייעשו, אכן מצטיירת כאחת הדמויות החיוביות של הסיפור. על רקע האלימות והייאוש ששוררים בכול, היא דואגת לתחזוקת הבית שלה ושל אביה, מנקה ושוטפת כלים, כדי שאימה, לכשתשוב, תמצא בית מסודר ונקי; ומסתכנת בקשר קרוב עם איש זר כדי לעזור לו ולהיות ילדה טובה יותר.

ריבוי הסיפורים הקטנים, רצונה של הסופרת לתפוס מרובה, והמבנה שעשוי מחוליות לא המשכיות, הם במידה מסוימת בעוכרי הספר. ולמרות זאת, הספר משאיר בקוראים רושם עז וצביטה בלב. כי למרות מגרעותיו הוא כתוב היטב, ונפרש בו סיפור עוצמתי על חבל ארץ שרחוק מן המרכז ונזנח מאחור. שחיי האנשים בו עלובים מדי ומותם מוקדם מדי. ושכל מי שמחפש בו יופי או השראה מגלה על בשרו ש"יופי לא נועד לאנשים כמונו… אם זה מה שאת רוצה לעשות כל החיים – היית צריכה להיוולד במקום אחר…", כפי שאמרה סבתהּ של ג'יני, כשמצאה אותה יושבת ומתבוננת בתמונות בספרי אמנות.

ורק גלוריה רמירס, שפגשנו בתחילת הספר כשהיא במנוסה מהאנס, מפוחדת ויחפה, תזכה לחזור אל ביתה מעבר לגבול ולהביט בצלקות שנותרו על כפות ידיה ורגליה מהמנוסה ההיא, ושדודהּ ויקטור "מכנה אותן צלקות מלחמה"; ותדמיין שזה "משהו שאפשר להתגאות בו. שזה אומר שנאבקת, שחזרת משדה הקרב…".

 

ולנטיין

אליזבת וטמור

מאנגלית: קטיה בנוביץ

תמיר, 2021, 318 עמ'