חוק הגיור שהוגש לכנסת הצית תבערה גדולה. החוק עבר אומנם שינויים משמעותיים לטובה בהשפעת הרב חיים דרוקמן ורבנים נוספים שעמלו בעניין, אך עדיין נשאר פער בינו ובין עמדת הרבנות הראשית. בעניינים ציבוריים בעלי השפעה גורלית, דרכה של ההלכה היא ללכת אחר רוב גדולי הדור. לא נכון לאפשר למיעוט של רבנים להכתיב נוהל שיפגע ברבים, בניגוד לדעת רוב פוסקי ההלכה בימינו.
הרבנות הראשית נוסדה כדי לשמש מַּתְוַת דרך לציבור ובהמשך למדינת ישראל. קיבוץ הגלויות והבדלי ההשקפות מקשים מאוד לגשר על הפערים ולהתגבש סביב הסכמות, במיוחד בעניינים גורליים. לאורך תולדותיה מתמודדת הרבנות הראשית עם הקשיים הללו. אך למרות המחלוקות והכיוונים השונים בעם, לא ייתכן שייעשו מהלכים הנוגדים את עמדתה, והדבר מחייב מאמצים גדולים מאוד לפעול בשיתוף פעולה איתה.
המחשבה שאפשר יהיה להכריח את הציבור החרדי והתורני לתת אישור לגיור שאינו מקובל על הרבנות, היא איוולת. לא רק שלא תצלח, היא תדליק תבערה חריפה כנגד הניסיון לכפות נישואי תערובות לדעתם, מכוח החלטות מנהליות. במשפחות רבות הדבר ייצור קרע בין הדורות, שלא יוכל להירפא. תהיינה בוודאי משפחות שייאלצו להשלים עם המצב, כמו שאנו רואים השלמה עם מצבים של התרחקות חינוכית או רוחנית בלית ברירה, אבל הדבר לא יביא חוסן לחברה. משפחות קרועות אינן סגולה לחברה בריאה וחזקה.
רמיסה של המיעוט
יתר על כן, הציבור החרדי מתקרב אט־אט לממלכתיות, אם כי לא בהכרח מתוך קבלת ערכה הרוחני של מדינת ישראל, אלא יותר כצורת שלטון המביאה תועלת. חוק הגיור ירחיק את הציבור הזה שוב מלהיות שותפים ונושאים בעול החברה. הציבור החרדי, שבמשך שנים התנגד לרבנות הראשית ונאבק בה, הגיע למצב שהוא מחזיק בה בכל כוחו. נכון שלא תמיד עמדות הרבנות מקובלות על הציבור הדתי־לאומי, ובוודאי לא על הציבור הקרוי "חילוני". אבל מדינה השייכת לעם חייבת לקבל שותפות אמת של כל חלקיו במערכותיה. בתחומים רבים יש גם היום חלקים בעם הפועלים באופן שלפי דעתנו מזיק למדינה, לחברה ואפילו לביטחונה. חזון חיבור העצים שעליו ניבא יחזקאל מחייב מהלך איטי של כבוד הדדי, ולא רמיסה של מי שאינו בעל כוח ממשלתי, בוודאי לא בנקודה גורלית כל כך.
אך לא רק הציבור החרדי לא יהיה מוכן לקבל את המתווה. פגיעה חריפה בנקודה רגישה כמו הגיור, תפגע גם בציבור הדתי־לאומי. הדעה שציבור זה יקבל גיורים של כל בית דין שיקום, היא טעות. לא רק המצביעים למפלגת הציונות הדתית היום יימנעו מכך, אלא רוב הציבור הדתי־לאומי שמכבד את הרבנות הראשית. הוא מבין שגם אם לעיתים עמדותיה אינן מתאימות לרוחו, בנושא כזה שיפגע בחיבור משפחות ממגזרים שונים במרחבי החברה, חייבים לשמור על מכנה משותף רחב כדי למנוע קרע. רבנים רבים מאוד, גם בציבור שלנו, אינם מסכימים לבטל את סמכות הרבנות הראשית בנושא הגיור. גם אם יש בין רבני הציבור הדתי־לאומי כאלה המקבלים זאת, אין הדבר מקובל על רוב הרבנים. הפעלת מערכת חליפית לגיור תיצור קרע בחברה ובעם. חוסר התחשבות בנקודה רגישה כל־כך היא רמיסה של המיעוט, מתוך מחשבה שלא תהיה לו ברירה והוא ייאלץ לשנות את השקפותיו.
יתר על כן, המהלך יגרום להתרחקות חלקים רבים גם בציבור הדתי־לאומי ממוסדות המדינה. בדור האחרון עבר הציבור הזה לא מעט תהליכים שגרמו לחלקים ממנו להתרחק. אם בנושאי התיישבות וצבא, אם בנושאי הלכה המחריפים את המאבק על הצביון היהודי של המדינה. אנחנו יודעים שיש המעוניינים מאוד להרחיק את הציבור הדתי ממוקדי השפעה, ומפעילים מנגנונים רבי עוצמה, חלקם גלויים וחלקם נסתרים, כדי לדחוק אנשים מהציבור הזה מעמדות חשובות. הם מוכנים לקבל רק אנשים שיתיישרו ככל האפשר עם עמדות ליברליות ידועות. האם במצב הנוכחי, זהו מהלך טוב לחברה הישראלית?
הורדת הרף איננה פתרון
יש אומרים שהרבנות ממילא איננה מקובלת על העם, ומוסיפים ביטויי ביקורת חריפים יותר. אני בטוח שיש מה לתקן בה, אבל ניוון באמצעים מנהליים לא ייצור רבנות חדשה מאחדת. אפשר לתקן דברים רבים גם בנושא הכשרות וגם בנושא הגיור בלי לפרק את הרבנות הראשית, או להעמיד לה מתחרים.
למשל הטענות כאילו אי אפשר לתקן את מערכת הכשרות בלי להוציא אותה מידי הרבנות הראשית, מתעלמות מכך ששר הדתות יכול להביא לעבודה יסודית הרבה יותר במערך הפיקוח של הכשרות גם בלי חוק חדש, ובאמצעות נהלים שיביאו אנשים מתאימים לתוך המערכת. הדברים נאמרו לו על ידי רבנים רבים העוסקים בכשרות ציבורית, שביקשו ממנו לפעול בדרך זו. יש לא מעט מחלקות כשרות הפועלות בצורה טובה ביותר, ואפשר להעתיק את הדגמים הללו למקומות רבים. בכמה צווים מנהליים ומעקב אפשר יהיה להקים מחדש את מערכת הכשרות. מחלקה שלא תהיה מוכנה לחריש עמוק, לא תוכל לעמוד מול מהלך בריא שיקבל גיבוי מכל חלקי הציבור המעוניין בכשרות טובה. אך יש מי שעניינו אינו כשרות טובה יותר, אלא החלשת הרבנות.
הטענה שהרבנות מקשה על הגיורים איננה עומדת במבחן המציאות. רוב הזקוקים לגיור אינם ממהרים לעשות זאת, כי החברה מקבלת אותם כפי שהם, ואיננה דורשת מהם קיום מצוות. האם הפתרון הוא להוריד את הרף? האם די לשרת בצבא בנאמנות ולהיות אדם מוסרי? האם זה מספיק כדי להיות יהודי? האם עמדה זאת מקובלת על כל חלקי העם?
מי שמניף את הדגל של קירוב "זרע ישראל" (משפחות שהאב יהודי), שוכח שאכן בתקופות קשות ההצטרפות לעם ישראל לא הניבה יתרונות גדולים, ואפשר היה לראות בחיוב כל רצון להתקרב לאומה. אבל ידועים דברי הגמרא שבתקופת דוד ושלמה כלל לא היו מקבלים גרים. יתירה מכך, היום ישנם גופים המעוניינים לקדם גיור שאינו מקובל על רוב רבני ישראל. כמו גיור תינוקות לצורכי אימוץ, גיור להשגת רישיונות עבודה או לצורכי ספורט, או נושאים תרבותיים אחרים. אומנם החוק החדש מנסה לצמצם דברים אלה, אבל צריך להבין שלא מדובר בתופעה של יחידים. יש כאן דחיפה של גופים בעלי השפעה, ופתיחה לא מפוקחת עלולה להביא נזק גדול.
יש בינינו אנשים ששותפים איתנו במערכות רבות, ורבים מהם מוסרים את נפשם למען המדינה. הם אנשים טובים מאוד מבחינה מוסרית וחברתית, אבל אינם יהודים, ואין שום מקום לאיזו כפייה שיתגיירו. בוודאי שעובדה זו מהווה אתגר שאינו מאפשר התערות שלמה שלהם בחברה. אי אפשר ואסור להתעלם מכך. אך הפתרון אינו הגדרת זהות יהודית חדשה. זרובבל ועזרא ונחמיה, גם במציאות של כמה רבבות יהודים בלבד ששבו מבבל, לא היו מוכנים לוותר על יהדותה של הארץ המשתקמת מחורבנה ובניין הבית השני. הם התנגדו לשיתוף נוכרים שלא ראו אותם מצטרפים באמת לבניין המחודש של הבית היהודי בארץ.
זהות היא לא עניין טכני
הדרך הנכונה לפתור את המשבר היא לרומם את החשיבות של מסורת החיים היהודיים וקיום המצוות, לא רק כדי להשיג איזו תועלת חומרית או נפשית, אלא כדי להמשיך מסורת של עם עתיק ובעל תפקיד שדורות רבים סבלו ומסרו את נפשם בעבורו. יש להוביל מהלך של השקעה גדולה בהעלאת הרוח הלאומית היהודית, זו השואפת להעמיד חברה מתוקנת שתהיה דוגמה לעולם כולו לא רק בהמצאות טכנולוגיות מפליאות, אלא חברה שיודעת לרומם את הנפש לרגישות לזולת, לחסד ולטוב. חברה ששמה לנגד עיניה מוסר שמקורו בתורת ישראל, שדווקא בהיותו יונק ממקור עליו כבש את נפשם של מיליוני אנשים ברחבי העולם.
גם המצוות הקרויות "בין אדם למקום" תופסות מקום במהלך הגדול הזה. נכון שהבנת מקומם דורשת לימוד ארוך, שיבוא מתוך רצון חופשי. רק עלייה רוחנית הבאה מבפנים תוכל להעמיד מחדש את חשיבות קבלת היהדות למי שרוצה להיות שותף בכל האתגרים שלפנינו. ייתכן מאד שאלה שכיום אינם רואים באורח חיים יהודי מסורתי דבר חשוב כל כך, ירצו לקחת בכך חלק כשיבינו לאן אנחנו חותרים. אם לא, יוכלו להישאר אנשים טובים השותפים בחלק גדול מהחיים הלאומיים.
יש כיום בעם תהליך עמוק של רצון ללמוד יותר את הזהות היהודית, להתקדם בפיתוחה בחברה ובמדינה. יש חוגים רבים שגם אם אינם רואים עצמם מקבלים עליהם עול מצוות, רוצים הם להעמיק את הזהות היהודית שלהם. כל מי שעיניים לו יודע שקשה מאוד לרומם רוח של חיילים בהגנה על הארץ בלי הבסיס והיסוד של לימוד ההיסטוריה היהודית, של הכרת ארץ מולדתנו על כל רבדיה ושל דברים יסודיים הטבועים במסורת היהודית. הציבור מוכן ללכת בדרך של רוממות הרוח ולא של החלשתה. נכון שאין זה פשוט לפתור קשיים של עשרות אלפי צעירים הנמצאים בארץ, אבל מי שחושב שתהליך רשמי מהיר יספק את הפתרון – טועה. חיזוק זהות אינו דבר טכני, ואי אפשר לעשות אותו בזמן קצר. לא הצלחנו להתעורר בזמן. היו מי שצפו את הבעיה. חלקם התריעו, ואחרים דווקא חפצו במהלך הזה. קלקול של שנים אינו יכול להיות מתוקן בשום חוק רשמי.
יש בינינו ויכוחים רבים על יהדות אמיתית, דרכה ומשמעותה, אבל היא יונקת ממקור אחד. הדרך להשיג אחדות איננה באמצעות השתלטות על האחר, אלא בכבוד הדדי והכרה ביסוד המשותף לנו. לא נכון שצד אחד ישתלט על מפעל לאומי כזה. הכרה כזאת מחייבת ענווה ואצילות, וגם עוז ובהירות רוחנית. הניסיון לדחוק חלק גדול בעם לשוליים על ידי מנגנון של רוב פוליטי, עלול לגרום לחורבן זמני. קל להרוס ולפורר אחדות בעם. קשה מאד לבנות דבר מחדש, בוודאי כשאין הסכמות.
החברה הישראלית, למרות הצלחותיה הגדולות, עומדת כבר מספר שנים בסימן היחלשות המכנה המשותף שלה. הדבר משפיע על מידת השותפות בבניין החברה במקומות רבים. מושגים של התנדבות והתמסרות לבניין הארץ נחלשים מאוד, והתמקדות בטובת הפרט ואיכות חייו החומריים נעשית יותר ויותר משאת הנפש של הדור הצעיר. הקושי לגייס קצינים טובים לקבע ולמשימות חברתיות אזרחיות בלי תמורה – גדל. אמת שיש בעמנו רוח גדולה, אבל לעיתים היא מצויה במצב של דכדוך שעלול לשתק אותה. חברה מדוכדכת איננה יכולה לעמוד בפני אתגרים קשים, וכאלה אינם חסרים לנו. חברה שהמכנה המשותף שלה נחלש מוכנה להשלים עם כל מיני נגיסות בביטחונה הלאומי, מחוסר רוח מאחדת. לדעתי, חוק הגיור עלול להחליש מאוד את המאחד בינינו.
הנביאים מדברים על משברים גדולים דווקא בתקופה של גאולה. משברים של אובדן אמון ושל התפוררות מערכות. כוונתם להזהיר שנפעל נכון, ולא באופן שיגדיל את השבר. תפקידנו לבנות את האחדות בעבודה מתמדת וקשה מתוך הסכמות. הטחת האשמות הדדית לא תועיל, אלא תדרדר עוד את אחדות העם ואת אמונו במערכות הלאומיות. אנו אומרים בתפילה "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". זה הדגל שאותו צריך להרים. האם לשווא עברנו דורות רבים ומשברים נוראים? יש בנו גדולה מוסרית רוחנית שצריכה להופיע, והיא תגיע בלי ספק. עלינו למצוא את הדרך המאחדת ולהרים את הדגל.
הרב אלחנן בן נון כיהן כרב היישוב שילה וכראש ישיבת בית אורות
