בתחרות הסמויה על תואר המת־החי ביותר של התרבות העברית יש לאהרן דוד גורדון מקום של כבוד, לפחות בעשורים האחרונים. הוא אומנם לא הגיע למעמדם של אלתרמן וביאליק, אבל זו לא חוכמה. לכותבי שירים, שרבים מהם הולחנו והפכנו לזמר עממי, קל הרבה יותר להיות מונצחים בתודעה ההמונית. אבל בין הוגי העלייה השנייה – גם מול דמויות כמו ברל וברנר – מקומו של גורדון בכל זאת בולט במיוחד.
קודם כול, על מדף הספרים: ב־25 השנים האחרונות הופיעו בישראל לפחות עשרה ספרים שעסקו בדרך זו או אחרת בגורדון: ב־1995 פרסמה שרה שטרסברג־דיין את ספרה "יחיד, אומה ואנושות: תפיסת האדם במשנותיהם של א"ד גורדון והרב קוק"; שנה אחר כך פרסם אברהם שפירא (פצ'י) את ספרו על "משנת גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות"; ב־1998 פרסם מוקי צור קובץ מכתבים שנכתבו על ידי גורדון ואליו; ד"ר עינת רמון פרסמה ב־2007 ספר "על דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של גורדון"; פרופ' שלום רצבי פרסם ב־2011 ספר שהשווה בין עולמם של מרטין בובר וגורדון.
הלאה: פרופ' אליעזר שביד, שעסק בגורדון עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת, חזר לעסוק בו בספרו "לבירור רעיונו של א"ד גורדון מיסודו", שפרסם ב־2014; גלילה רון־פדר עמית פרסמה ב־2017 ספר ילדים על גורדון בשם "העורג"; ד"ר אילון שמיר פרסם ב־2018 את ספרו "בשביל החיים: תורת הנוכחות של א"ד גורדון"; שנה אחר כך פרסם אהוד פירר את ספרו "אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו של א"ד גורדון"; ב־2020 הופיעה מהדורה מדעית של ספרו של גורדון "האדם והטבע"; וממש לפני כמה חודשים פרסמה נעמה שקד קובץ של מאמרים שערכה ("אם נדע לבקש חיים"), הכולל שורה של מבטים אישיים על משמעות המפגש עם דמותו של גורדון ומשנתו.
אבל כשמדובר בגורדון, ספרים זה לא הכול. רבות מהמכינות הקדם־צבאיות (החילוניות) חזרו בשנים האחרונות לעסוק בדמותו של גורדון, וכך רבים מהחניכים נפגשו עם משנתו, רובם מן הסתם פגישה ראשונה בחייהם. מכינת בית ישראל עורכת זה כמה שנים אירוע גורדון שנתי לציון יום פטירתו, ובתוכנית הביוגרפיות הרדיופונית "חיים של אחרים" הקדיש ערן סבאג לא רק תוכנית מיוחדת לגורדון – כפי שעשה למאות אנשים – אלא גם ערב גורדון חי באחד המועדונים בתל־אביב.
ביום רביעי הבא, כ"ד בשבט, יחול יום הזיכרון המאה לפטירתו של גורדון, וזו בהחלט הזדמנות טובה לתהות על מעמדו המתחדש של גורדון בתרבות הישראלית; במיוחד לאור העובדה שמדובר בהוגה שהתרבות חזרה אליו בעשורים האחרונים, אחרי שנים רבות של התעלמות. במילים פשוטות: זה לא הוא, אלא אנחנו. אז מה קרה לנו שעורר בנו פתאום את הגעגוע לגורדון?
לא הניף דגלים
מוקי צור, מחנך וחוקר העלייה השנייה, שעוסק בגורדון ובשאר גדולי התקופה כבר שנים ארוכות, אומר ש"לגורדון היו שלוש תקופות שונות של השפעה: קודם כול, היתה לו השפעה רבה במהלך חייו – בזכות הקשרים שלו עם החלוצים והמכתבים שכתב לרבים מהם. אחרי מותו שוב הייתה לו תקופת השפעה, כאשר בשנים ההן, שהיו שנים פוליטיות מאוד ביישוב בארץ, רבים ניסו לנכס אותו אליהם. זה בלט במיוחד במפלגת הפועל הצעיר, שציירה אותו כאב הרוחני שלה, במהלך הוויכוח שלה עם אחדות העבודה (אחדות העבודה דגלה בסוציאליזם פוליטי ממוסד, ומתוך כך גם בזיקה לבריה"מ, בעוד הפועל הצעיר התאפיינה בגישה רומנטית יותר לערכי העבודה, השיתוף והחלוציות, ופחות למיסוד פוליטי שלהם. שתי המפלגות התאחדו בסופו של דבר ב־1930 והקימו את מפא"י; י"ש).
"אבל גם הניכוס של הפועל הצעיר היה בעייתי. הציטוטים שהם הביאו ממנו היו נכונים, אבל גם הם לא הפנימו עד הסוף את האזהרה העקרונית שלו מפני אמונה בתהליך הפוליטי. הוא האמין בדרכים אחרות לבניית חברה וליצירת סולידריות, בבנייה מלמטה. בכלל, הוא טען שהתקופה המודרנית הפכה את שני היצרים הגדולים של האדם, הארוס המיני ויצר השלטון, למפלצות. אבל זה לא הפריע לאנשי הפועל הצעיר לתרגם גם אותו תרגום פוליטי.
"מזה כמה עשורים אנחנו נמצאים בתקופת ההשפעה השלישית שלו. זו השפעה יותר קיומית אישית, של הדרך ה'בודהיסטית־טולסטויאנית' שלו. זה כולל גם את הניסיון לעשות ממנו פרשן של הרב קוק, מה שהוא מעולם לא היה, אם כי הם אכן נגעו במיתרים דומים. גורדון לא האמין בפוליטיקה אלא רק בעשייה אישית, חברתית וחינוכית. אם היה חי עד 1948, ייתכן שהיה מתנגד אפילו להקמת המדינה, כי הוא לא האמין בישויות פוליטיות.
"העשייה שלו הייתה תרבותית וחינוכית", מוסיף צור, "אבל לא ברוח אחד העם, זה שלכאורה הנהיג את המחנה של הציונות התרבותית מול הרצל של הציונות המדינית. כי אחד העם היה אריסטוקרט אליטיסט, וגורדון היה מחנך שפנה לציבור הרחב. זה חלק מהסוד של החזרה אליו, לאור החשדנות שקיימת כיום בכל המחנות כלפי המערכת הפוליטית וכלפי הממסדים למיניהם. גורדון התנגד גם לצבא. כשבסוף מלחמת העולם הראשונה קמו הגדודים העבריים, הוא חשב שאנשים הולכים לשם כדי להתחמק מהיעד האמיתי, הקשה יותר, של עבודת כפיים, עבודת האדמה".
גורדון היה כל כך אנטי־ממסדי, עד שהתנגד למיסוד תפיסות העולם שבהן דגל. צור: "שאלו אותו פעם, למה, עם כל האנטי־ממסדיות שלו, הוא לא מגדיר את עצמו פשוט כאנרכיסט. והוא ענה: 'כי אנרכיסטים חושבים כל הזמן על השלטון'. באותו אופן הוא אמר שהוא לא יקים אגודה של צמחונים (גורדון היה צמחוני אדוק רוב חייו), כי הם חושבים כל הזמן על אוכל". במילים אחרות: הוא רצה לחיות את הדבר עצמו, ולא לעשות מאורחות חייו דגלים פוליטיים.
בעיני צור, הגל השלישי של העניין בגורדון התחיל כבר בשנות השישים הסוערות, שהאופי האנטי־ממסדי שלהן בהחלט התאים לרוחו. "אבל הגל הזה התעצם מאוד בעשרים השנים האחרונות. יש כאן צירוף של כמה דברים: קודם כול, האופי המאוד רליגיוזי של ההגות שלו, כיוון שהתחיל להתפתח בארץ כבר אחרי המשבר של מלחמת יום כיפור. בחוגים מסוימים בציונות הדתית אני מזהה התעניינות מאוחרת יותר בגורדון, שקשורה לדעתי לאכזבה מכישלון חלומות הגאולה שרווחו מאז מלחמת ששת הימים. אנשים התחילו לחפש יותר גאולה רוחנית אישית, ופחות גאולה לאומית שכרוכה גם בהרבה הפעלת כוח, וגורדון מאוד התאים למגמה הזו.
"וישנו כמובן גם העניין של גורדון והטבע. אפשר לראות בו האקולוג העברי הראשון. הוא היה ההוגה הראשון בתרבות העברית שעסק כל כך הרבה בטבע, במשמעות של הטבע לחיי האדם, בחשיבות השמירה על הטבע, בצורך לנהל עם הטבע דיאלוג כולל. ודאי שהתפיסה הזו מתאימה מאוד לעיסוק העכשווי החזק מאוד בטבע ובאקולוגיה".
ד"ר עינת רמון: מאוד שבה את ליבי הכבוד שלו לעולם האימהוּת – ההיריון, הלידה, גידול הילדים. סוג של פלא ונס שהוא זיהה בטבע בכלל וגם באדם. המטאפורות האימהיות מאוד נוכחות בהגות שלו. ראיתי בזה סוג של פמיניזם שמכבד את הנשים באמת
ביקורת הטכנולוגיה
ד"ר עינת רמון סיימה ב־1999 את עבודת הדוקטורט שלה על דת ואימהות בהגותו של גורדון, וכעבור שנים אחדות פרסמה אותה, כאמור, גם בספר. היא מצביעה על שורשים אחרים לרלוונטיות העכשווית של גורדון, בראש ובראשונה זיקתו ליהדות והעובדה שהיה כנראה היחיד מהוגי העלייה השנייה שלא בעט בעברו הדתי.
"הדוקטורט שלי יצא אחרי הרבה שנים שכמעט לא כתבו על גורדון. אבל אני מצאתי בו קודם כול הוגה מאוד יהודי, שגם היה מחובר לאורח חיים יהודי. הוא שמר שבת, ובמשך שנים רבות גם הניח תפילין והקפיד להתפלל. אחר כך מאוד שבה את ליבי הכבוד שלו לעולם האימהוּת – ההיריון, הלידה, גידול הילדים. סוג של פלא ונס שהוא זיהה בטבע בכלל וגם באדם. המטאפורות האימהיות מאוד נוכחות בהגות שלו. אני ראיתי בזה סוג של פמיניזם שמכבד את הנשים באמת; שלא דורש מהן להתחרות בגברים, אלא דווקא מכבד לעומק את התפקיד המסורתי שלהן. הוא תמך ביציאת נשים לעבודה, אבל הוא בהחלט ביטא חשש מהאפשרות שחיי המשפחה ייפגעו מכך. אפשר לומר שגם מהבחינה הזו, הוא היה סוג של תפר בין העולם האורתודוקסי לעולמם של החלוצים.
"במשך השנים אני רואה עוד דברים שבהם גורדון הקדים את זמנו. למשל, הביקורת הגדולה שלו על עולם שמואס בטבע ומשתעבד לטכנולוגיה. הוא כתב שעולם כזה ילך וייעשה נכה. מי ראה את הדברים האלה לפני מאה שנה? הדור שלנו מתחבר אליו גם בגלל הדברים האלה".
החיבור של גורדון בין עולם הטבע והרוחניות יכול להזכיר תפיסות ניו־אייג' עכשוויות. רמון מקבלת את הקישור הזה בעירבון מוגבל: "הדור הראשון של הניו־אייג' היה בוודאי מזדהה איתו, אבל אני חושבת שאם היה חי היום היה בטח מבטא ביקורת חריפה כלפי הניו־אייג' של ימינו, שהתרחק מאוד גם ממושג הלאום וגם ממושג המשפחה. בשביל גורדון, אוניברסליות בלי היסודות הפרטיקולריים שלה היא דבר מסוכן, שמרחיק את האדם משורשי הזהות שלו, ואני חושבת שגם זו דילמה שמקרבת אותו לבני הדור שלנו".
עם תלמוד ביד
אפשר לומר שגורדון היה האוניברסלי ביותר מבין הוגי העלייה השנייה. הגותו עסקה לא רק בדילמות שהעסיקו את הציונות, אלא בשאלות אנושיות רחבות. למעשה, גם את הציונות עצמה הוא ראה לאורן של אותן שאלות. הוא חיפש חיים טבעיים, מחוברים ליסודות קמאיים כמו אדמה, טבע, משפחה וגם אומה, והשאלות הגדולות האלה הן שהפכו אותו גם לציוני.
נראה שהייחוד שלו בכך נבע במיוחד מהעובדה שהוא היה גם בין המבוגרים שבין אנשי העלייה השנייה, עם ניסיון חיים עשיר שקדם לה, וגם בין המשכילים ביותר ביניהם. הוא נולד ב־1856 בכפר קטן בדרום פודוליה (אוקראינה של היום) למשפחת "מתנגדים" מיוחסת. הוא היה בנם החמישי של הוריו, אבל לאחר שכל אחיו המבוגרים נפטרו הוא הפך להיות בנה המפונק של המשפחה.
גורדון רכש לעצמו ידע תורני וגם השכלה רחבה וידיעת שפות. במשך 23 שנים, רוב שנותיו הבוגרות לפני עלייתו לארץ, הוא עבד כאיש מנהלה באחוזה חקלאית של הברון היהודי הוראציו גינצבורג. העבודה אפשרה לו להקדיש זמן רב לפעילות חינוכית וערכית עם בני הנוער שבאזור האחוזה. הוא כינס אותם להרצאות ושיחות, וגם ארגן להם ערבים מוזיקליים. בין השאר, הקים כמה בתי ספר עבריים באזור מגוריו. בשנים ההן הושפע גורדון מאוד מהגותו של הסופר הרוסי לב טולסטוי, שדגל בערכים של שיבה לטבע ולחיי הכפר.
רק בהיותו בן 48 הגיע לארץ, בשנת 1904, השנה הנחשבת לתחילתה של "העלייה השנייה". הוא הגיע עם אשתו ובתו יעל (נולדו לו שבעה ילדים, אבל חמישה מהם נפטרו במשך השנים, ובנו החליט להישאר ברוסיה). אשתו חלתה כעבור חודשים ספורים מהגעתם לארץ ונפטרה כעבור שנים אחדות, וגורדון האלמן שקע בעבודה פיזית, שלא עסק בה מימיו; בהתחלה כפועל שכיר, ואחר כך כחבר בקבוצת דגניה. הוא לא הסכים להצעות לעסוק בעבודה פקידותית דומה לזו שבה עבד לפני עלייתו. יתר על כן: את כל כתיבתו ההגותית עשה בלילות, אחרי ימי עבודה מפרכים ובלי לוותר על אף אחד מהם. הוא גם לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ולא שכר מרצים על השיעורים וההרצאות שנתן. בעיניו, שכר כזה היה בבחינת "לעשות את תורתו קרדום לחפור בה". בסופו של דבר, גם הוא לא האריך ימים בארץ החדשה. כעבור 18 שנים, בהיותו בן 66 בלבד, נפטר גורדון ממחלת הסרטן ונקבר בקיבוצו, דגניה א'.
גורדון האמין בא־לוהים, ובמשך שנים רבות גם שמר על רוב המצוות המעשיות. דווקא בשנותיו האחרונות בארץ פחות הקפיד בכך. רמון מדגישה גם ש"הדיבור שלו על א־לוהים היה זהיר מאוד; משהו קצת רמב"מי, אוניברסלי, בשפה אנושית רחבה שלא קושרת לא־לוהים תכונות מאוד ברורות ודוגמטיות". בעצם, דתיות שהיא יותר רליגיוזית במובנה הרוחני האוניברסלי, מאשר דתיות יהודית הלכתית.
ברוח דומה מדגיש צור שגורדון, שדיבר מאוד בשבח עבודת הכפיים והעבודה המעשית בכלל, לא היה מקבל בשום אופן את הביטוי "דת העבודה" שיוחס לו: "היה פעם איזה משפט שהוא אמר ברוח הזו ועשו מזה תורה שלמה, אבל זה היה רחוק ממנו מאוד. הוא הרי היה נגד כל מיסוד, כולל של ערך העבודה, וחוץ מזה שהוא לא נזקק לשום חלופה לדת הקיימת. הוא מאוד העריך אותה. הוא הרי בא לארץ עם ספר תלמוד ביד. זה נכון שלימים הוא גם משכן את הספר הזה, אבל זו עדיין שאלה בקרב חוקריו: מה יותר משמעותי – העובדה שבא לארץ עם תלמוד, או העובדה שמשכן אותו?"
