דמות סוערת ומסעירה היה אהרן דוד גורדון. כך עולה גם מן התגובות הדרמטיות לפטירתו בגיל 65, בשנת 1922, לפני מאה שנים בדיוק. לו חי מאה שנים קודם לכן, ב־1822, בוודאי היה אדמו"ר ידוע, וסיפורי צדיקים רבים היו נכתבים סביב דמותו. אך גם בסביבה הלא־דתית שבה חי, הוא זכה באופן בלתי שגרתי לחלוטין למעמד של מעין־אדמו"ר. הדבר ניכר הן בכבוד הרב שרחשו לו חבריו לעבודה, והן בתשוקה לספר על אודותיו סיפורי מופת אחר מותו, דבר שלא מצינו כדוגמתו אצל אף אחד מהכוכבים המזהירים שדרכו עם פרוץ הציונות. בדברים הבאים אנסה למקם אותו על ציר תורת הסוד.
ניתן לשרטט את תולדות הקבלה כניסיון הדרגתי לכבוש שטחי חול אל תוככי הקדושה. אם בתקופת חז"ל השבת היא קודש וימי החול הם חול, עבודת המקדש היא קודש ואכילת צוהריים בבית היא חול, הכרובים הם קודש ויחסי מין הם חול – הרי שהקבלה, במיוחד מן המאה ה־16 ואילך, הלכה וניכסה ענייני חולין אל תחומה וביקשה "לקדש" כמה שיותר מפעולות החולין. הגדיל לעשות האר"י עם תורת הניצוצות הקדושים שלו, המזהה קדושה בכל היבטי המציאות, הטובים והרעים. הוא עצמו אפשר בצורה זהירה ומסויגת למדי "להעלות ניצוצות" מאכילת חולין, ואגב כך מעבודות השדה.
החסידות פסעה צעד קדימה והגדילה את תחום "בכל דרכיך דעהו" עד לשיחת חולין שבין אדם לחברו, סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, שתייה וריקוד. אך בנוגע לתחום שבו עסוקה האנושות רוב זמנה, הלא הוא העבודה – בשדה או בבית המלאכה, במשרדי הפקידות או אפילו במעשה הרפואה – מכל זה התעלמה החסידות התעלמות כמעט מוחלטת. הגלותיות שלטה בכיפה. פה ושם ניתן לאתר התבטאות או סיפור של מחולל החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, בזכות ה"נהנה מיגיע כפיו", או במעלתו של חנוך שהיה כידוע "תופר מנעלים" ומייחד את ה' על תפירה ותפירה. הזרעים לקידוש העבודה, המלאכה, חיי החולין במובנם המלא, נזרעו, אך לא היה מי שיקצרם.
בהשוואה לרב קוק
ניתן לראות באהרן דוד גורדון – תלמיד חכם ושומר מצוות, שהותיר באוקראינה בן, תלמיד ישיבה, כאשר עלה ממנה לארץ בשנת תרס"ד (1904) – את המשכה הישיר של מגמת הקבלה לקידוש החולין. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר שהיה בו גם מיצוי הפוטנציאל שבה, עם כל "המחיר" שנדרש לשלם על כך. אין ספק שקידוש העבודה נעשה על ידו ביודעין, והוא שתל בכתביו ביטויים רבים מן המקורות על מנת לשוות לה אופי דתי־נבואי. אומנם את מושג האמונה בא־לוהים החליף ב"שכל הנעלם", אותו "יונקים" מן הטבע, אך למעשה מדובר באותו עניין.
בפסקה שבעיניי היא שיא חיבורו "האדם והטבע", כותב גורדון:
והיה בעבדך את עבדתך, והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע – עובדים. ולב אחד לשניכם ורוח אחת. ואמרת ביום ההוא: יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו, בעבודתו. והיה בעמדך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אויר לנשימה, והרגשת כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר־מה, דבר־מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך. והיה יהיו לך רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין־סוף. אז תיאלם דומיה. לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש, ואף גם המחשבה. והשגת את סוד השתיקה וקדושתה. והרגשת דבר, אשר אין לבטאו רק בעבודה. ועבדת בכוח, בעוז, בשמחה. ושמעת בת־קול יוצאת מתוך עבודתך ואומרת: "עבדו, בני אדם, כולכם עבדו!"
וידעת אז והשיבות אל לבבך, כי יש בעבודה אוצר רוח כזה אשר אתה רואה רק אפס קצהו, רק צד אחד, רק פינה אחת, וכולו לא ייראה רק לעיני כל הרואים, אשר יביטו עליו מכל הצדדים… ואחרי הבת־קול, הטבע עונה "אמן", לאמור: עבדו, בני אדם! אל תקטן עבודתכם בעיניכם, אני אתן לכם עבודה! והשלמתם את אשר החסרתי, למען השלימי אני את החסר לכם (האדם והטבע, פרק ב)
העבודה היא שער אל האינסוף, והאינסוף נוכח אצל גורדון בעבודתו. ה"עבודה", שבלשון חכמים תיארה את עבודת המקדש, חוזרת כאן למשמעה כעבודה בשדה. שם, ולא במקדש, שומעים את בת הקול. ההתגלות בוקעת מתוך החיים הסיזיפיים כביכול, ולא מתוך הקודש הסטרילי. את מה שלא הצליחה (או שמא נזהרה) הקבלה והחסידות מלבטא, מבטא כאן גורדון בגלוי.
נראה שגורדון חש כי על מנת להיטמע בתוככי קליפות עולם המעשה, עליו להשיל מעצמו מעט מן השריון המגן של התורה והמצוות. זה רצון ה' כעת. רק כך יוכל להיחשף אל הניצוצות הגנוזים שם
מאלפת ההשוואה בינו ובין הרב קוק. גם לאחרון הייתה תשוקה להתלבש בבגדי החלוצים, או יותר נכון – להלביש את הקדושה בבגדי החול המלוכלכים (אם כי לא טמאים!), וכך הוא אכן עשה בביקורו בפוריה במהלך מסע המושבות. תוך כדי ריקודי ההורה המפורסמים של החלוצים הוא החליף עם אחד החלוצים את בגדיו, ויש אומרים אף לקח את רובהו, ורקד במרכז המעגל כחלוץ מן החלוצים. היה זה מבחינתו "ריקוד של תשובה", תשובה במובנה הרחב: התפשטותה של הקדושה אל מרחבי החולין, אל קדושתה של ארץ ישראל.
אלא שהרב קוק חזר עוד באותו ערב מופלא לבגדי רבנותו. הוא לא נשאר לעבד את הקרקע, לקטוף קלמנטינות, לחפור שוחות או לחלוב פרות. הוא אכן "נשרף מאהבת ישראל", כפי שהעיד הרב חרל"פ, ופעם בעת שתילת עץ כמעט התעלף מהתרגשות; אך את העבודה עצמה השאיר לאחרים. הוא ראה עצמו כצדיק המעלה את עבודתם של היהודים הפשוטים, או בניסוח רדיקלי יותר – מי שבסמכותו לקבוע שיש והתיקון נעשה על ידי רשעים. הוא הזדהה עימם, אך לא עבר לצד שלהם. כמו אותו פדגוג בסיפור ההינדיק המפורסם של ר' נחמן, הוא ירד אל מתחת לשולחן לרגע קט, ליצור חיבור והזדהות הדדית, אך לא נשאר שם.
לעומתו, תשוקתו האדירה של גורדון לקידוש החולין הכניסה אותו למעבה העבודה הסיזיפית הנוראית של ימי העלייה השנייה ("שכול וכשלון", כינה את התקופה י"ח ברנר). הוא קיווה שהעבודה והטבע יולידו אותו מחדש, ושמתוכו ומתוך חבריו לעבודה ייוולד היהודי החדש.
יגון וגעגועים בליל הסדר
אלא שגם גורדון לא נטמע לחלוטין. הוא היה דמות מעבר קלאסית – רגל אחת בעולם הישן ורגל בעולם החדש. כך העיד על עצמו. זה גם פשר הזקן הטולסטויאני שעטה על פניו. ככזה, מאלפות הבחירות הדתיות שערך, או יותר נכון – החלטותיו הדרמטיות הלא־הלכתיות. לכאורה אין אלו "בחירות דתיות" אלא בחירות לעזוב את הדת. אלא שגם כאן נאמן היה גורדון לתורתה של החסידות. הבעל שם טוב הורה שאם מבקשים לתקן את העולם, יש צורך בנכונות גם להתלכלך. דהיינו, קיום רצון ה' לתקן את העולם עשוי להיות כרוך בהתחככות זו או אחרת עם הדרישות היהודיות ה"פורמליות".
נאמן לצורת חשיבה זו, כתב כמה דורות אחר כך ר' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, בספרו "מי השילוח":
ושורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להשם יתברך בכל דבר מעשה, אף על פי שרואה האיך הדין נוטה עם כל זה מביט להשם יתברך שיראה לו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים, אך אינו לאמיתו… וזאת הוא שורש החיים של יהודה להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדה, אף שעשה אתמול מעשה כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו, רק שהשם יתברך יאיר לו מחדש רצונו ית', וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' וכו' (וישב, ד"ה וזה שנאמר)
אביא כאן שתי אנקדוטות (מצאתי אותן במאמרו הנפלא של מוטי זעירא, "'וכך נכנס החג לתוקפו': אהרן דוד גורדון כמעצב תרבות"), שדומני שאין יפות מהן לתיאור יישומה בפועל של תורתו של בעל מי השילוח על ידי גורדון. האחת על המתח שבין הרגש ובין ה"סדר" של ליל הסדר:
הגיע חג הפסח, ליל פסח ראשון לרבים מאתנו בארץ. א. ד. גורדון שעבד אתנו בחווה כשלושת רבעי שנה הבטיח לערוך סדר מסורתי. יום קודם הוצאנו ממזוודות החברים את החולצות הכי טובות, גיהצנו אותן לקראת החג… קישטנו מעט את האולם, כיסינו את השולחנות בסדינים הלבנים, ערכנו את השולחן לפי חוקי המסורת. גם נרות הדלקנו והנחנו כרי הסבה בשביל גורדון, ראש הסדר, כדרך שהיו עושים בבית הורינו.
אך דווקא החגיגיות הזכירה לכולם את בית הוריהם, שהשאירו מאחוריהם:
אור הנרות ומראה השולחן הערוך, החגיגי, השרו באולם מתיחות חגיגית ועצב. החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האם והאב ובני המשפחה המיותמים, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם.
מה יעשה גורדון, עורך הסדר, במצב שכזה? היהיה נאמן לדרישות הסדר או יקשיב למה שעולה מן הרגע?
גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מאהילה על פניו. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב. השעה מאוחרת. גורדון הרגיש — אין כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לסעודה.
אך לאחר זמן, הרגיש שהגיעה השעה:
בשעת הארוחה הישרה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. הוא דיבר על חיינו, סבלנו וגעגועינו. מה ערך לסבל הזה, מה ערך לגעגועים. סבל זה הוא ייעוד לנו, סבל זה הוא זכות, בזכותו נקנה לנו עולמנו. אין אנו יכולים להעריך כעת את גודל מעשנו וייעודו. הוא התחיל לזמר בשקט וכולם אחריו. וכך נכנס החג לתוקפו (עדותה של יהודית צנטר, ארכיון העבודה, תיק .iv-26-108 21 )
האנקדוטה השנייה מרחיקת לכת עוד יותר. כאן אין מדובר על אמירת ההגדה, שמעמדה ההלכתי אינו גבוה במיוחד, אלא על מצווה אלמנטרית ביותר – הנחת תפילין:
פעם פנה גורדון לנוח [נפתולסקי] והוכיחו מתוך צער על התרחקותו מהמצוות המעשיות של הדת. השיב נוח כי גם לו מצוות משלו, וכי דתו היא דת העבודה. לגלג גורדון על האליל החדש שיצר נוח, "דת העבודה". פעם בשעת פולמוס הוכיח נוח את גורדון על סתירה בדעותיו: אדם שהוא צמחוני ואינו טעם בשר, הכיצד ישים עליו תפילין ורצועות של תפילין העשויות מעור של בן פקועה, מנפש חיה, הנשחטת לשם קיום המצוות? הדברים עוררו את גורדון להרהורים. הוא לא ענהו דבר, אולם מאותה שיחה ואילך חדל לקשור תפילין בעת תפילתו (ש' קושניר, בכור מכורה, תל אביב תשט"ו, עמ' 125)
ניתן לומר שרצון ה' המאיר לגורדון באותה עת היה לוותר על קיומם הריטואלי של המצוות. יש להודות שבעוד שר' מרדכי יוסף הורה לבחון את קיום המצוות בכל פעם שמקיימים אותן, האם אכן תואם הדבר את רצון ה' באותו רגע, הרי שבכל הנוגע לתפילין קיבל גורדון החלטה שליוותה איתו מאותו יום ואילך. מעדות זו גם עולה כי המשפט שמדי פעם משתמשים בו לתיאור גורדון, כאילו החליף את הטלית והתפילין במעדר ובמגרפה, אינו נכון. הדברים לא היו סותרים בעיניו כלל וכלל, ואדרבה – גורדון מצטייר כאן כמי שמבקש "להחזיר בתשובה" את חבריו (ממש כמו הרב קוק שביקש מחבריו לריקוד בפוריה שיתחייבו לו שיחזרו לקיים מצוות…).
נכון יותר לומר שהערכים הדתיים החדשים שהוא חשב לנכון להדגיש בהתחדשות העם היהודי, הביאוהו לוותר על מצוות ריטואליות מסוימות, בלי כל קשר לערכי העבודה. הוא חש שהגיעה השעה להשיב את האורות לכלים, את הרוח לאיברים, לתאם בין הקולות הפנימיים לחובות החיצוניות. בתוך כך, נראה שהוא חש כי על מנת להיטמע בתוככי קליפות עולם המעשה, עליו להשיל מעצמו מעט מן השריון המגן של התורה והמצוות. זה רצון ה' כעת. רק כך יוכל להיחשף אל הניצוצות הגנוזים שם.
ניסים מן הארץ
ביקשנו עד כה לשרטט את גורדון כאבר האחרון בחוליית בעלי הסוד, ההולכים וכובשים להם שטחי חול וכונסים אותם אל תוככי עולמות הקדושה. באחד ממכתביו זיהיתי את גרסתו־שלו למשל החומות המפורסם של הבעש"ט. על בסיס קודמיו – הרמב"ם מחד גיסא ור' יוסף ג'יקטיליה מאידך גיסא – מייסד החסידות המשיל משל על מלך שעשה "באחיזת עיניים" חומות, והניח אוצרות לאחר כל חומה. רוב האנשים, לאחר שעברו מכשול אחד התפתו לקחת אוצר ולחזור הביתה. רק "בנו יחידו" של המלך הלך בכל העוז אל המלך ישירות וגילה שכל החומות היו אשליה.
משל קצר וחידתי זה זימן פירושים מגוונים; כמה ממורי החסידות הגיבו במשל משלהם – כך ר' זושא מאניפולי, האדמו"ר מקומרנא ור' נחמן מברסלב. כל אחד ממושלי המשלים ביקש להבהיר מהי המוטיבציה של בן המלך, כיצד מבקיעים את החומות ומה פירושה של אחיזת העיניים.
והנה, במכתב ליוסף אהרונוביץ, עורך "הפועל הצעיר", מדמה גורדון את הסיטואציה שבה נמצאו לגרסה משֶל עצמו של משַל החומות. נזכיר שהימים ימים קשים הם. אנשי העלייה השנייה, שרבים מהם חשבו שהם העלייה האחרונה, או יותר נכון הירידה הראשונה, לא ידעו את נפשם; כיצד להמשיך, ומה יש לעשות, ומאין יבוא עזרם. אהרונוביץ' סבר שיש למצוא "פתרון מערכתי" – גיוס כספים מחו"ל, דרבון צעירים להגיע לסייע ועוד. גורדון, לעומתו, סבר שיש לקום בבוקר ו… לעבוד! וכך נימק את עמדתו ה"לא מעשית":
שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה? שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים, ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו. דרך אין. סביב חושך ואפלה. הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים. מלפנינו ומלאחרינו תהומות. ואנחנו מבקשים מוצא. והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר. ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגביל בדיוק את נטייתה, את מידת רחבה וכו'. בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר עליו או על פיו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו, וגם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כול.
מובן כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו באופן היותר טוב אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני. אולם זה רק למראית עין. כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר שאנחנו נושאים אליו את נפשנו מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.
קשה שלא לשמוע כאן הדהוד מ"מעשה מאבדת בת מלך של ר' נחמן", על המשנה למלך שמחפש אחר בת המלך כנגד כל הסיכויים, על סמך כמה מילים שנכתבו בדמעות על ממחטה לפני אי אלו שנים, כאשר כל ה"ענקים" יודעי־כול אומרים לו שהמקום שהוא מחפש אינו קיים, אך הוא בשאריות שפיותו צועק "אני יודע שיש". במשל הבעש"ט, בנו־יחידו של המלך ידע על כל פנים שיש מלך בארמון, וידיעה זו החזיקה אותו בשעה שהיה צריך לוותר על האוצרות בדרך אל המלך ולהתגבר על המכשולים. אצל ר' נחמן הידיעה כבר מטושטשת והייאוש כמעט גובר, אך ניתן להתגבר עליו בשארית כוחות הנפש, ב"קפיצה־אמונה".
לעומתם אצל גורדון, הסובייקט משקיע את כוחותיו בעשייה, ועל ידי ההתעקשות הזו, שהיא למעלה מכוחו של אדם, הוא למעשה מכריע שיש אור מעבר לחומה וכי ניתן להבקיע אותה. אכן דמיון רב, אכן אמונה, אכן חסידות במיטבה. וכך הוא מסיים:
כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן; כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעט נִסִית, עד כי במובן זה אפשר לומר ביחד עם המון העם כי ניגָאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה'נסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות ("על ה'מעשי' ועל ה'דמיוני'", בתוך: האומה והעבודה. ההדגשות במקור).
הנה כי כן גורדון, הציוני הנלהב, סומך על "הנס". אלא שהנס שלו הוא המעשה הנעשה בכל לב. זוהי "העבודה בגשמיות" שהקדושה ארוגה בה, כאותו חנוך־מטטרון שהזכרנו, שהיה תופר מנעלים ומייחד שמיים וארץ בכל תפירה ותפירה.
גורדון נפטר בכ"ד שבט, והשבוע נציין מאה שנים לפטירתו. אולי לא בלתי רלוונטי לציין שהוא נולד בחג מתן תורה של 1856, מעט פחות ממאה שנים לאחר החג שבו נפטר הבעש"ט, שבועות 1760.
ספרו של ד"ר רועי הורן, "הבעש"ט וקבלת האר"י", ראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן
