חבריו החלוצים של אהרן דוד גורדון, שהיו צעירים ממנו בעשרים ושלושים שנים, אהבו וכיבדו אותו מאוד, וראו בו איש בעל כוחות אדירים שעמד במבחן שרבים מהם לא עמדו בו – מבחן ההתמודדות עם עבודת האדמה. אבל הם לא הצליחו לרדת לסוד תורתו.
כמה שנים לאחר מותו כתב דוד מלץ, מהסופרים החשובים שהעמידה התנועה החלוצית, על גורדון כמחדש תורה, אבל גם על עמדתו הטרגית והקושי שלו להנחיל אותה. הנה דבריו, שיש בהם הרבה עומק ויופי:
לגורדון השיבה לטבע וההתמזגות אתו היא חוויה נפשית עמוקה, פלאית, סודית, מיסטית, אם כי הוא משתדל לבארה ביאור שכלי. הטבע לגורדון הריהו התגלות האור האלוהי בו, בטבע, ביקום; והשיבה אליו – התמזגות עם האור הזה, התלכדות סודית עם ההוויה. התפשטות אל תוך האין סוף.
אכן היה גורדון מהיחידים הגדולים, אנשי הרוח בדורות שזכו לראות פנים אל פנים את אלוהיהם. נגלה לו מקור האור והחיות אשר בכל ובו, הזוהר העליון המלכד את הכול בסודיות גדולה והמלכד אותו עצמו עם הכול. כל היקום בו והוא ביקום. ועומד הוא תקוף־קדושה וקסום־הרגשה בתוך היקום, בתוך הטבע, ונפשו, קליפות קשות נפרכות ונושרות הימנה. והיא חדשה, גדולה, מזהירה. טובלת בכל… והכול ממוזג ומלוכד. אין סתירות ואין פרצים. אין העין רואה את הסתירות, את הפרטים השחורים, הקשים. כי האור וההשלמה – בנפש פנימה. והיא שופכת מקסמה על הכול…
והרגשה ברורה יש, כבקוראנו בדברי גורדון, כי אכן בא אלינו רק אחרי שנגלו לו המקורות האלה. כי משהו, אולי כבד ונפתל, שנים של מלחמה, אולי, עומדות מאחוריו. אולם משנתגלו המקורות הריהו יודע להחזיק בהם, יודע גם לצוות להם, לקשרם ולעשותם לתורת חיים ומצווה… וכאן דומני, חבוי גם סוד בדידותו, או יותר נכון, סוד יחידותו בתוך המחנה. אלה אשר חיו במחיצתו, שעמדו אתו בעבודה, לא יכלו לא לראות את האור שנאצל מנפשו על דרכי חייו; לא יכלו [שלא] להתלהב ולהתפעל מהאיש גורדון. אבל בעצם, הוא השאיר אותם, את אנשי המחנה, מאחוריו, השאיר אותם לרגלי ההר אשר עלה בו להתייחד את עולמו. והתורה אשר הביא אתו, תורתו היא, תורה אישית, לא יכלה להיות לנחלת הדור…
גורל טרגי הוא, ביחוד לאלה אשר עומדים בתוך החיים, אלה אשר לעצמם חצבו להם, באש זו שבתוכם, לוחות ברית, לוחות חיים מחייבים, ואשר הביאו את הלוחות האלה גם לעם אשר לרגלי ההר – והנה כוח מחייב לכפות את ההר כגיגית על העם אין בהם, אין כוח מחייב את העם לקבל ולקדש את הלוחות הללו – ובודדים הם באש נפשם. וזה היה, דומני, גם גורלו של גורדון (דוד מלץ, גורדון: זכרונות ודברי הערכה, עמ' 175-172).
מאה שנים חלפו מאז מותו של גורדון, והשאלה של התחדשות תורת ארץ ישראל עומדת בפנינו גם היום, חיה, חדה ובועטת, מתחת להמולת הקניונים והפרסומות והצרכנות. רבים הם בישראל הצעירים הרגישים שאינם נסחפים אחרי החומרנות, אך גם אינם יכולים – ואינם רוצים – לקיים אורח חיים אורתודוקסי. התשובות (המרתקות והחשובות) שעולות במחנה זה הן לעיתים קרובות בלתי רלוונטיות עבורם. במידה שהם שואלים את השאלה הזו לעומקה, עליהם לבקש את התשובה במרחב פתוח יותר. מוכרת השפעת הניו־אייג', לזרמיו השונים, על הרוחניות והאינדיווידואליות. אבל יש המחפשים כיוון שורשי יותר, כמו זה שעולה מתורתו החסידית של גורדון. תורה יהודית אשר עולה ממנה אחריות לזולת, למעגלים מתרחבים של המשפחה, הקהילה והעם היהודי. הולך ונוצר מרחב שגורדון היה מן הראשונים והחשובים במחדשיו. מכאן החשיבות לחזור ולעסוק בתורתו של האיש המיוחד הזה.
מחיר הגדרים והחומות
גורדון הגיע לארץ בשנת 1904, כשהוא בן ארבעים ושמונה. בשונה מחבריו, החלוצים הצעירים, לא מרד בדת. הוא המשיך לקיים מצוות "לא תעשה", לשמור שבת וכשרות (בהיותו צמחוני). במשך שנים הניח תפילין (עד שחדל משום היותן עשויות מעור חיה). הייתה בו הערכה ואהבה לדת ישראל, ששמרה על היהדות לאורך כל תקופות הגלות. וכך כתב:
הדת, בעת שהיא שלטה בחיינו שלטון בלתי מוגבל, איחדה את נשמות כל בני אומתנו בקשר אמיץ אחד וריכזה את כל כוחותינו האקטיביים בנקודה אחת… במידה שהדת הלכה וירדה, בה במידה הלכה הנקודה המרכזית ההיא הלוך והיטשטש, ונקודה מאחדת לא נמצאה בקירבנו, לפחות לפי שעה (האומה והעבודה עמ' 126).
אולם חזרת עם ישראל לארצו, שהיא השינוי הגדול ביותר בתולדותיו, היא גם הזדמנות. הזדמנות לחזור ולהיקשר לטבע, שעם ישראל כל כך התנתק ממנו. הזדמנות לחיים בארץ: לא תפילות ובכי ושירי געגועים לציון, אלא קשר אינטימי, שאצל גורדון התרקם תוך כדי חפירת בורות עם מעדר באדמת ארץ ישראל. זוהי הזדמנות של שינוי ליהדות עצמה. בשונה מיהדות של טקסטים, של "עם הספר", עַם בית המדרש והמון־המילים של סידור התפילה, נוצרה הזדמנות ליהדות של חיים, של קשר בלתי־אמצעי עם הטבע.
התורה הגלותית צמצמה את היהדות. "גדרים מסביב ואור גנוז מבפנים – הנה היהדות מזמן שלאחר כתבי הקודש עד זמן צמיחת ההשכלה האירופית בקרב היהודים. ואמנם נפלאים היו בוני הגדרים והחומות ההם!" (האדם והטבע, עמ' 329). בגלות לא הייתה ברירה, וגורדון הכיר תודה ל"בוני הגדרים והחומות ההם". אבל היה לכך מחיר. במרכז היהדות הגלותית עמדה מגמת ההתבדלות מהגויים, שהתבטאה בהלכות הכשרות, היין, האישות ובעצם איפה לא. אפשר לראות אותה גם במדרש הידוע מההגדה על ארבעת הבנים. חטאו של הרשע אינו שגנב, נאף או אפילו רצח. חטאו הוא ש"הוציא את עצמו מן הכלל", שהפך ללא־יהודי. להיות יהודי משמע, במובן עמוק, להיות לא־גוי. זהו צמצום הרוחב היהודי לעמדה לעומתית. מספרים על חניך צעיר בכפר הנוער בן־שמן, שפנה למחנך שלו: "אני זוכר שחנוכה זה נגד היוונים, פורים זה נגד הפרסים, פסח זה נגד המצרים. אבל אני לא זוכר נגד מי זה ט"ו בשבט".
המעבר של היהדות לארץ ישראל הוא חזרה למצב שבו היהודים הופכים לרוב על אדמתם, והקיום היהודי אינו מבוסס על שלילת הגויים או הקשר עמם. תורתו של גורדון מכוונת לדור זה. לחיים היהודיים המתחדשים בארץ ישראל, אשר ה"מושב בחיים" שלהם, כלשונו של גונקל, שונה לחלוטין מזה של הקיום היהודי בגולה.
הבראת ההכרה
משנתו של גורדון מסמנת כיוון להתחדשות החיים בארץ ישראל, כיוון שלדעתי מהווה "תורה", אף כי לא ניתן לכתוב אותו או להופכו להלכה מחייבת. הנה כמה יסודות שגורדון מניח לתורה כזו:
עצמיות, אינדיווידואליזם. גורדון אינו יוצר משנה סדורה, הלכות קבועות. בסיס ההתחדשות הוא ה"אני", העצמי:
אבותינו מסרו לנו כי יש לנו "אור גנוז" גדול, אולם אנחנו, בהיותנו בתוך החומות, האמנו כי האור הגנוז הנהו בשמים, בגן עדן. לא עלה כלל על דעתנו כי האור הזה גנוז בנו בעצמנו, והאור הוא אור ממשי, אם גדול או קטן, אבל בשבילנו אין אור גדול ממנו (האדם והטבע, עמ' 363).
הבסיס הינו היחיד. לנגד עיניו ראה גורדון את נביאי המקרא, שהיו מושרשים כל־כולם במורשת עמם, אבל דווקא מעמדה זו, ומהחיבור הישיר לא־לוהים, ידעו לסרב, להגיד לבני דורם שהם לא עושים את דבר ה'. "איני יודע אינדיבידואליסטים יותר גדולים מהנביאים, ואינני יודע לאומיים ואוניברסליסטיים גדולים מהם" (האומה והעבודה, עמ' 95). גורדון לא מייחל לנביא "אחד" שיטיף מוסר לכל הדור, אלא קורא, כמו משה: "מי יתן כל עם ה' נביאים!" (האומה והעבודה עמ' 98). יסוד אינדיווידואלי זה מסביר את החשיבות הגדולה של עבודת המידות, החינוך העצמי של היחיד.
חינוך עצמי. "אם כל אחד מאישי הציבור ידע לקחת מהחיים… מה שמחדש את רוחו, מעלה את עצמותו, מזכך את טעם החיים שלו, מגביר בו את שפע החיים, הרי בזה גופו הוא ייתן לציבור אישיות, אשר תהיה מצדה, לפי מידת כוחה, שופעת רוח חדשה לתוך חיי הציבור. זהו החינוך העצמי, שאינו פוסק אף לרגע בכל ימי החיים" (האומה והעבודה, עמ' 458). זהו חינוך עצמי שיש לו כיוון של קידוש האדם, בבחינת "קדושים תהיו כי קדוש אני" (האומה העבודה עמ' 175), ומימוש צלם אלוהים שבאדם (האדם והטבע עמ' 272).
קשר ישיר עם ההוויה. תורת ארץ ישראל איננה שואבת את עיקרה מהספרים, מבית המדרש, ואפילו לא מן הסידור. גורדון מחדש קו חסידי של חיבור ישיר להוויה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו", בתנאים החדשים של האקלים הארץ־ישראלי. הטבע, ההוויה האלוהית, מגלה את עצמו מתוך עצמו. ואדם הפותח את נפשו יכול להיות בחיבור ישיר, בלתי אמצעי. "אם יש תיקון לאדם… הרי יש לבוא לידי כך רק על ידי פתיחת נפש האדם לרוחה לעצם הטבע, לעצם ההוויה העולמית… לשם עצם החיים ועבודת החיים" (האדם והטבע, עמ' 201).
תורה שאינה שכלתנית. בשונה ממה שכינה "ההכרה החולה", המדגישה יותר מדי את המילים, את הניתוח השכלתני, תורת גורדון חותרת להבראת ההכרה. כתנאי לכך יש לזהות אופן השגה נוסף, ה"חוויה", קרי החיים־בהוויה, שדרכו זורמת ההוויה ישירות לנשמת האדם. החוויה הינה מקור החיות של האדם, והיא תשתית הקשר להוויה, לאלוהים (ראו על כך בספרי "בשביל החיים – תורת הנוכחות של א. ד. גורדון").
חשיבות המקורות היהודיים. היחיד שאליו חותר גורדון הוא בן דמותו של גורדון עצמו, מושרש במורשת עמו. מכאן החשיבות הגדולה שייחס למורשת היהודית וללימודה. במרכז תשומת ליבו עמד התנ"ך, שכן חזרת העם לארצו הינה הזדמנות לחזור לחיי התפארת של עם ישראל בתקופת המקרא, אבל גם בספרות חז"ל וביצירה המאוחרת גנוז הרבה אור וכוח. זוהי התשתית לתחושת העצמיות של האדם כיהודי, כלומר לשורש צמיחתו כאדם.
תורה נשית חדשה
גורדון החל לפתח את תורת ארץ ישראל. כיום, מדינת ישראל היא מדינה מצליחה ועשירה. אבל השאלה של חידוש תורה נותרה בעינה. מתרבים היום צעירות וצעירים, אשר מתחת לרדאר של התרבות הצרכנית החומרנית מחפשים ממד רוחני ומשמעות עמוקה לחייהם כאן. זו אינה יכולה להסתפק בהיפתחות הרוחנית האישית שיש בניו־אייג', שלעיתים קרובות חסר בו יחס לזולת, אחריות לחברה וזיקה למורשת היהודית.
בעשורים האחרונים ניתן לראות נדבך נוסף של התורה החדשה, תורה נשית של עבודת המידות, שגורדון לא הצליח לנסח בבהירות מספקת. כוונתי לתורתה של ימימה אביטל. וישנן נשים נוספות, הוגות ויוצרות, ההולכות ובונות ממדים של תורה יהודית מתחדשת. כך נבנית והולכת מה שעשויה להיות תורת ארץ ישראל חדשה. תורה שאולי תהיה נשית יותר, מיסטית יותר. תורה שתתווה כיוון לחיים יהודיים חדשים עם הטבע, עם א־לוהים, כאן על אדמת ארץ ישראל.
ד"ר אילון שמיר הוא ראש החוג למקרא ותרבות ישראל במכללה האקדמית בית ברל ומחבר הספר "בשביל החיים: תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון
