אינספור פתקים מבצבצים מתוך סט ספרי הזוהר שמונח על המדף בחדר העבודה של פרופ' מישל רבל. כל פתק כזה מכיל הערות בכתב ידו של הביוכימאי שזכה בפרס ישראל לרפואה ובפרס א.מ.ת, בין השאר על פיתוח תרופה לטרשת נפוצה.
מה לאיש מדע רציונליסט ולספרות הקבלה? אך פרופ' רבל אינו רואה בכך כל סתירה. "אני לא מיסטיקן, והקבלה מבחינתי היא לא משהו מיסטי", הוא אומר. "הקבלה אומנם לא מדעית, אבל היא כן רציונלית. היא יוצרת עבורנו איזו מסגרת ומבנה מחשבתי שעוזר גם בחיים עצמם, וגם בניסיון להבין את המקרא. בעזרת הקבלה אתה יכול לזהות את הספירות, ולזהות מסר לפי מפתחות שהמקרא נותן. כך למשל אברהם זה החסד, יצחק זה הדין ויעקב זה הרחמים שבקו האמצעי. הקבלה מבחינתי עוזרת להכניס איזה רציונל בסיפור המקראי, שלפעמים הוא קשה ולא מובן".
הקבלה נוכחת גם בספרו החדש של פרופ' רבל, "פנים אל פנים: עיונים בפרשיות התורה, בחגים ובסוגיות של מדע ואדם" (הוצאת ידיעות ספרים). מעבר לכך שברבות מהפרשנויות שלו מופיעים אזכורים והסברים קבליים, הספר גם מכיל נספח מיוחד של מושגים ואיורים קבליים.
"הספר והרעיונות שבו הם תולדה של שיעורים שהעברתי פה ברחובות, בהתחלה בבית הכנסת אוהל שי, ובהמשך פה בסלון הבית שלי", הוא מתאר. "זה היה שיעור על פרשת השבוע לפי הזוהר, על פי פירוש הסולם של הרב אשלג. הייתה לי גם הזכות ללמוד תקופה קצרה אצל הבן של הרב אשלג. הוא בא למכון ויצמן מתוך רצון להעביר את רעיונות הקבלה דווקא למדענים. צריך לומר שלא היה לו קהל גדול, אבל היה גרעין קבוע של אנשים שבאו, וזה היה מאוד מעניין. העולם הזה תמיד משך ועניין אותי".
"אסור לומר שאנחנו יהודים"
מדף ספרי הקבלה הוא רק חלק מחדר העבודה רחב הידיים של פרופ' רבל, שקירותיו מכילים עדויות למסכת החיים המרתקת ומלאת ההישגים שלו. הוא נולד בשנת 1938 בשטרסבורג שבצרפת, להוריו גסטון וסיזל, שהיו פעילים בולטים בקהילה היהודית בחבל אלזס.
בראשית מלחמת העולם השנייה ועם סיפוח חבל אלזס לגרמניה הנאצית, נמלטו יהודי האזור לדרום צרפת – שהשתייך לממשל וישי משתף־הפעולה עם הגרמנים, אך לא נשלט על ידם באופן ישיר. משפחת רבל הגיעה לעיר ליון, השנייה בגודלה אחרי פריז. "בליון המשיך אבי לשמש כרופא ופעל בקהילה היהודית, בעיקר בארגון שהחביא ילדים יהודים במנזרים כדי להציל את חייהם", מספר רבל. "אני זוכר שהוא עבד הרבה עם ההגמון של ליון. אנחנו עצמנו גם התחבאנו, עד שב־1942 קיבלנו התראה שהגרמנים, שכבשו באותה תקופה את צרפת כולה, הולכים לתפוס אותנו. נסענו להרי האלפים, שם היינו עד סוף המלחמה. גם שם אבא שלי היה פעיל במחתרת הצרפתית, במסגרת בית החולים שהיה שם בהרים. בסוף 1944 חזרנו לליון, אחרי שהאזור שוחרר על ידי בעלות הברית".
ב־1947 חזרה משפחת רבל לשטרסבורג בריאה ושלמה, אולם קורות המלחמה הותירו חותם עמוק בילד מישל ובעיקר בזהות הלאומית והדתית שלו. "אני מהדור שגדל בצרפת שאחרי השואה, דור שעבר את כל המלחמה תחת החוויה העמוקה שאסור לספר או להגיד למישהו שאתה יהודי. אני ממש זוכר איך בשנת 1945, כילד בן שבע, ניסיתי להבין אם אנחנו יהודים או לא יהודים. אחרי שנים שבהן אסור היה להגיד שאנחנו יהודים, פתאום אומרים לי שאני כן יהודי והולכים לבית הכנסת. זה יצר מורכבות רבה בתפיסת הזהות היהודית של כל הדור הזה".
דמות משפיעה במיוחד בתהליך שעבר רבל ובחיבור חזרה ליהדות, היה דודו, ההוגה אנדרה נהר. "אבי ז"ל היה פעיל מאוד בקהילה היהודית אחרי המלחמה, אבל אני לא חושב שהוא הבין את התפילות. יהודי אלזס היו 'עמרצים'. כשחזרנו לשטרסבורג נהר ייסד שם, יחד עם הרב של הקהילה, את 'מרכז הנוער', והוא ותלמידיו חיברו אותנו לרוח של היהדות. ההלכה פחות עניינה אותו, אבל אגדות חז"ל והרעיונות של המהר"ל היו חלק מעולמו. הוא היה המחנך שלי גם בבית, גם בבית הספר ובגיל מבוגר יותר גם באוניברסיטה. אפשר לומר שהוא היה אחד האנשים שתיקנו את הדור הזה של הילדים היהודים בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה. זו דמות שעד היום משפיעה על כל הדור שלנו. מכיוון שלא היו לו ילדים, אנחנו האחיינים ממשיכים לציין את האזכרות שלו. הקמנו גם את מכון אנדרה נהר שעוסק בשילוב של החיים האקדמיים עם היהדות, בתוך ישיבת מחניים של הרב שלמה וילק, שהוא גם החתן שלי".
רעיונותיו של נהר מוזכרים לא אחת בספרו של רבל, לצד אמירות של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו). "אני זוכר איך כשהייתי בן 18 הוא הגיע לשיעור", הוא מספר על מניטו, "פתח את הפרק הראשון בספר 'עץ חיים' של הרב חיים ויטאל (ספר היסוד של קבלת האר"י; ג"ד), והתחיל ללמד אותנו דברים שלא שמענו אף פעם. למדנו ממנו ומנהר המון. הם היו שני המורים שלי".
כשהיה בן 18 החל רבל את לימודיו באוניברסיטה בשטרסבורג. "כבר כשהתחלתי את הלימודים ידעתי שאני רוצה לעסוק במחקר מדעי, אבל מכיוון שאבא שלי, שהיה רופא, רצה מאוד שגם אני אלמד רפואה, עשיתי דוקטורט משולב של ביולוגיה ורפואה. ב־59' התחתנתי עם אשתי קלייר שעשתה גם היא דוקטורט בפיזיקה, וכשסיימנו את הלימודים ב־63' נסענו לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, שאחי שימש בה כפרופסור".
בעקבות ששת הימים
בשלב זה החליטו בני הזוג החליטו שהם רוצים להתנסות בלימודים בישראל, והגיעו לשנת לימודים במכון ויצמן. "אחרי שנה חזרתי לצרפת כי הייתי עתודאי, ובעיקרון התחייבתי להתגייס לצבא הצרפתי. טכנית יכולתי שלא לחזור לצרפת, אבל אבא שלי שגר בצרפת והיה מראשי הקהילה, לא רצה שתיווצר סיטואציה שבה אני אוכרז כעריק, ואז אולי לא אוכל להיכנס יותר לתחומי צרפת. היה לי מזל גדול, ואת שנת השירות שלי בצבא עשיתי כחוקר במעבדה של פרופסור צרפתי מוכר. כשהשנה הזו הסתיימה כבר נשארנו עוד שנה בצרפת. בינתיים נולדו לנו שני ילדים, וכך נשארנו עוד שנה ועוד שנה. שנינו היינו ציונים מילדות והתכוונו לעלות לישראל, אבל כבר היינו בצרפת, הצלחנו במה שעשינו, הייתה לנו עבודה טובה, אז קצת שכחנו מזה. עד שבאה מלחמת ששת הימים והעירה אותנו".
הידיעה על פרוץ מלחמת ששת הימים תפסה את רבל רגע לפני הרצאה שהיה אמור למסור בקהילה היהודית בפריז. "כשהגעתי להעביר את ההרצאה ראינו שכולם עומדים מחוץ לאולם ומדברים על כך שבישראל פרצה מלחמה. כמו יהודים רבים גם אנחנו הלכנו לשגרירות הישראלית ואמרנו שאנחנו רוצים לעלות לארץ. בשגרירות שאלו אותנו אם יש לנו הכשרה צבאית, וכשאמרנו שלא ביקשו מאיתנו לחזור הביתה, והוסיפו שאם אנחנו רוצים לעלות לארץ שנפנה לסוכנות. בסוף עלינו ב־68', אבל תמיד כששואלים אותי למה באתי לארץ אני מספר שבמהלך המלחמה שמענו ברדיו הצרפתי שהערבים מפציצים את מכון ויצמן ברחובות. כששמעתי את המשפט הזה אמרתי שאסור לנו להישאר בצרפת. אם מפציצים את האוניברסיטה שבה למדנו, אנחנו חייבים לבוא ולעזור. זה היה המניע המיידי".
עם עלייתו ארצה הצטרף רבל למכון ויצמן, והמשיך שם בעבודת המחקר שלו. "מסוף שנות השישים וכמעט עד סוף שנות השבעים עסקתי במדע בסיסי, ומחקרים שעשיתי פורסמו ברחבי העולם. בגיל ארבעים החלטתי שאני מעוניין שהמחקר שלי לא יישאר ברמת התיאוריה, אלא יעבור גם ליישום. באותה תקופה החל העיסוק בכל הנושא של הנדסה גנטית, והחלטנו להיכנס לתחום הזה. בחרנו לעבוד על האינטרפרון, חלבון מסוים בגוף האדם שמגן מפני מחלות נגיפיות ומווסת את מערכת החיסון. בודדנו אותו והצלחנו לייצר את החלבון הזה בכמויות גדולות באמצעות הנדסה גנטית.
"היה לי מזל, ומצאתי חברה משווייץ שהייתה מעוניינת אז בפרויקט הזה, אבל הסכמתי לעבוד איתם רק בתנאי שגם הייצור התעשייתי של התרופה יהיה כאן בארץ. הם פתחו כאן חברה בשם 'אינטרפרם', ולבסוף, בשנת 98', התרופה, ששמה 'רביף', נכנסה לשוק כטיפול למחלת טרשת נפוצה וזכתה להצלחה. עד היום מוכרים מיליארדים מהתרופה הזו כל שנה".
בזכות עבודתו המדעית ובכללה התרופה הזו קיבל פרופ' רבל את פרס ישראל לרפואה לשנת תשנ"ט ואת פרס א.מ.ת. בדברי ההסבר לאחד הפרסים שקיבל נכתב כי רבל הוא "מהמובילים בעולם במחקר הביוטכנולוגיה", וכי "מחקריו האקדמיים הפוריים הניבו טיפולים רפואיים חדשים למחלות רבות, והפכו להצלחה ביוטכנולוגית גדולה".
פיתוח התרופה תרם גם לרווחתו הכלכלית של רבל ואנשי הצוות שעבדו איתו. על פי הערכות, התמלוגים שקיבל מגיעים לעשרות מיליוני שקלים, והוא נחשב לאחד המדענים העשירים בישראל. רבל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים, נודע גם כמי שעוסק בתחומי אתיקה ורפואה. הוא יו"ר המועצה הלאומית לביואתיקה, כיהן כיו"ר הוועדה הלאומית לביוטכנולוגיה, חבר בועדת הלסינקי (לאישור ניסויים בבני אדם) ובוועדה למעמד העובר ובפורומים נוספים.
ב־2010 יצא רבל לגמלאות מעבודתו כפרופסור במכון ויצמן. במכון, הוא מספר, קיימת החלטה שפנסיונרים לא יכולים להמשיך לעבוד במסגרתו, "ואני כן רציתי להמשיך ולעבוד. החלטתי לעסוק בתעשייה ביוטכנולוגית המבוססת על תאי גזע שבאמצעותם ניתן לייצר תאים שיכולים לרפא מחלות". כיום הוא המדען הראשי בחברת קדימהסטם, המפתחת טיפול תאי למחלות ניוון שרירים סופנית (ALS) וסוכרת.
הבדלה עם שנאפס
ביתו של רבל, במגדל מגורים בעיר רחובות, אומנם מכובד למראה אך בהחלט לא מנקר עיניים. מהחלון אפשר לראות את שיכוני מכון ויצמן, המקום שבו עבד והתגורר מאז עלייתו לארץ ועד שיצא לגמלאות. הוא עצמו רחוק מלנופף בהישגיו, והאופן שבו הוא מספר על מסכת חייו אפילו מצטנע.
מה גורם לאדם שעשה ותרם כל כך הרבה לתחום הביולוגיה והרפואה להוציא ספר על פרשיות השבוע?
"היהדות היא הזהות שלי. אני אוהב פילוסופיה, אוהב תרבות, אבל הזהות היא החלק היהודי – לקרוא את פרשת השבוע, לקרוא הפטרות, ללמוד דף יומי והרבה קבלה. כשאני קורא כל שבת את הפרשה, אני רוצה להבין מה כתוב שם, להוציא איזה מסר. לכן היה חשוב לי להשאיר משהו בהקשר הזה גם לדורות הבאים, בעיקר בתוך המשפחה – לילדים, לנכדים שכבר גדלו, לנינים שצומחים, וגם לכמה תלמידים שיש לי פה ברחובות.
"אני מנסה להעביר פה מבט על התורה עם גוון אחר, עם דגש על זכויות אדם ועל יחסי ישראל והעמים. אפשר לומר בהכללה שהיהדות היום נוטה יותר 'ימינה', לכיוונים פחות אוניברסליים, שפחות עוסקים בערכים של האדם בצורה כללית, ואני מנסה להציע כיוון מעט אחר. עבורי זו המורשת של אנדרה נהר, לראות את המקרא כבסיס של השקפת עולם אוניברסלית. שא־לוהים איננו רק א־לוהי ישראל, אלא א־לוהי כל ממלכות הארץ. למשל כשאנחנו קוראים בשבועות האלה את ספר שמות, השאלות שצריכות להעסיק אותנו הן איך עם של עבדים נהפך לעם חופשי. צריך להבין מהמקרא את מה שרלוונטי להתפתחות התרבויות והציוויליזציות".
רבל רואה חשיבות בחיזוק הפן האוניברסלי של היהדות, אך מבחינתו מדובר בתנועת נגד למצב הנוכחי, כאשר הוא עצמו מחפש את דרך האמצע. "הצורך במציאת דרך האמצע בולט מאוד בהבדל בין אברהם ויצחק", הוא מספק טעימה מהרעיונות שבספר. "בהסבר שלי לסיפור העקדה, שהוא לא הפירוש הקונוונציונלי, אברהם הוא אב המון גויים, האיש האוניברסלי שמנסה לעזור לכולם ונלחם עבור סדום. יצחק, לעומת זאת, הפוך לגמרי. הוא הצדיק הטהור שבגללו ישמעאל לא יכול להישאר בבית אברהם, ושאם ה' אומר לו שצריך למסור את חייו אז הוא מסכים. מטרת העקדה הייתה שאברהם יבין שאהבה בלי מסגרת זה לא מספיק, ויצחק יבין שהדרך שלו לא מובילה לחיים.
"לפי הזוהר אברהם הוא מים ויצחק הוא אש, והעקדה היא ניסיון לשלב את האש עם המים. לנו במשפחה יש מנהג שבמוצאי שבת עושים הבדלה לא עם יין אלא עם שנאפס (משקה אלכוהולי), ולא מכבים את הנר בנוזל, אלא מדליקים את הנוזל. אני תמיד הבנתי שהמשמעות של המנהג היא הניסיון לשלב את האש והנוזל, למצוא את השילוב הנכון".
בעיניך צריך לחפש את השילוב בין ימין לשמאל גם בפוליטיקה?
"הימין והשמאל בפוליטיקה הפוכים מהימין והשמאל בקבלה. הימין בקבלה הוא החסד, ובפוליטיקה הוא בדרך כלל זה שמייצג את האפליה, את הרצון לעשות מה שטוב לי ולא לחשוב על זרים או מהגרים. השמאל בקבלה הוא הדין, ובפוליטיקה זה כל אותם רעיונות חברתיים אוניברסליים שהביאו לקטסטרופות בכל מיני מקומות. אבל כמו שבקבלה התפקיד של האדם הוא להחזיר את ספירות החסד והדין אל הקו האמצעי, לחבר בין ההפכים, ככה גם בעולם הפוליטי. הדת בשבילי זה הקו האמצעי. היכולת לאחד את הקיצוניות הימנית והשמאלית באיזה שביל משותף. זה לא ערבוב אלא הרכבה. בכל ויכוח אני מנסה למצוא את הדרך האמצעית, ואני חושב שזו דרך חיים מאוד טובה".
לעומת הקבלה, תחום עיסוקו העיקרי של פרופ' רבל – המדע – כמעט לא נוכח בספר. "אני לא שייך לאלו שמנסים להסביר את המדע עם התורה ואת התורה עם המדע", הוא אומר. "המדע נותן את הידע על מבנה העולם ומבנה החומר, אבל המדע לא מכיל ערכים. המדע הוא כלי שאפשר להפיק ממנו דברים טובים ודברים רעים. במאמר שלי על מדע ותורה אני משווה את זה לעץ הדעת ועץ החיים. 'עץ הדעת טוב ורע' זה המדע, שאפשר להשתמש בו לטוב ולרע, ועץ החיים זו התורה שמעניקה לנו את המשמעות. המדע לא יכול לומר לנו מה טוב ומה לא טוב. המושג טוב הוא לא מדעי, אמת ושקר זה מדעי. את הטוב צריך להגדיר עם ערכים אחרים, ואני מנסה לעשות זאת לפי התורה".
