על כריכת ספרו החדש של חתן פרס ישראל, פרופ' אסא כשר, מופיע איור של מצפן. כל מי ששמע אי־פעם את הרצאותיו של כשר בנושאי אתיקה יודע שזהו הדימוי האהוב עליו: האתיקה המקצועית אינה מתווה את הנתיב המדויק שבו יש ללכת, אלא מגדירה את הכיוון שבו אמורים לצעוד. זו אמורה להגדיר עבור אנשי המקצוע את האידיאל המעשי – יעד נכסף אך בר־ביצוע של התנהגות מקצועית. בראשם של רבים קיימת דמות אידיאלית בתחומי המקצוע השונים, כגון המורה האידיאלי או הרופאה האידיאלית, והיינו רוצים שכל מי שעוסק במקצוע האמור ינהג כמותם. אבל כיצד אפשר לכתוב טקסט שיהווה מצפן עבור אלפים ורבבות, ושיעמוד במבחן הזמן וניסיונותיו?
הספר, ראשון מתוך שני ספרים המתוכננים לצאת לאור בזמן הקרוב, מחולק לארבעה שערים ומשקף עבודה בארבעה תחומים: אתיקה וצבא, אתיקה וזרועות המדינה, אתיקה ופוליטיקה, אתיקה והמחקר המדעי. כל שער מחולק לכמה פרקים, ובהם מאמרים אשר חלק מהם פורסמו בעבר בבמות אחרות וחלקם מתפרסמים לראשונה. המכנה המשותף לכולם, שהם מציגים בבמה זו פסיפס שלם ומקיף של דיון באתיקה של המקצוע או של התחום, במבט שהוא תוצר של עיסוק בן שנים רבות.
"אתיקה ישראלית" פותח צוהר להבנה כיצד בונים מצפן אתי. הוא מתאר כיצד בנה כשר עצמו במהלך השנים מצפנים שונים עבור ארגונים שונים, ומה קרה למי שניווט ללא המצפן, במזיד או בשגגה. בפתח דבריו אומר כשר: "כשאני מביט אחורה – אני מפרגן, וכשאני מביט קדימה – אני אופטימי". הספר – המלא תובנות וגילויים בנוגע לדרך שבה עוצבה החשיבה האתית בתחומים רבים – מביט אל העבר ומציג את הדרך הארוכה שנעשתה, ובד בבד צופה אל העתיד במבט מלא אופטימיות. ואכן ישנם גופים ואנשים רבים הראויים לשבח על המהלך לעיגון כתוב של האתיקה המקצועית, פיתוחה, טיפוחה והטמעתה. לגבי האופטימיות, ייתכן שיש מקום למחשבה נוספת.
ערכים מפוזרים במסדרונות
הספר פותח במאמר כללי על אתיקה ומניח את היסודות להבנת העיסוק האתי. כבר בראשית הניווט האתי מובהר שהערכים אינם סובייקטיביים במובן של "איש הישר בעיניו יעשה", על פי ערכיו הפרטיים. לארגונים, למקצועות ולתפקידים שונים ישנם ערכים שאינם בגדר ערכים אישיים, אלא מבטאים זהות ארגונית, מקצועית או של תפקיד מסוים. למשל, ערכי הרפואה הם ביטוי של הזהות המקצועית של הרופאים ולא של ערכיהם האישיים. תפיסתו של כשר בנוגע לתחום האתיקה המקצועית היא שאין מדובר במותרות שארגון או גוף ציבורי יכול לבחור לוותר עליהם, אלא בהכרח. זאת מכיוון שהקוד האתי מהווה תעודת זהות של הארגון, תוך הגדרת ייעודו והערכים שעל פיהם הוא פועל.
פרקי הספר משלבים בין מאמרים מקצועיים ומסמכים שהם תוצר סופי של תהליכים ארגוניים, לצד תיאורים אישיים של כשר על הסיפורים שמאחורי כתיבת הקודים האתיים. מן הסתם יהיו מי שיעדיפו לקרוא רק את המאמרים ואת התוצרים הסופיים, ללא הנופך האישי. עם זאת, לטעמי התיאורים האישיים מראים שהשיח האתי אינו יכול להאיר לפתע, כמו זרקור באפלה ממגדלור שמירה על העובדים בארגון, אלא עליו לפעול בכיוון הפוך: לצמוח מבין שורות הארגון. זאת מתוך ההכרה בחשיבות קיומן של נורמות אתיות מוגדרות עבור חברי הארגון והעלאתן על הכתב, כדי שכל איש ואישה המשרתים בארגון ידעו מהו המצפן הארגוני ומה הדרך שבה ינווטו. לפעמים הם יצטרכו לעשות זאת משום שהמחוקק אינו רוצה לעסוק בקביעת דרכו של כל ארגון, ולפעמים כי המחוקק פשוט אינו יכול לעשות זאת.
האתיקה המקצועית ששרטט כשר עבור ארגונים רבים הגיעה בעקבות שנות לימוד ומחקר פילוסופיים, שבמהלכן יישם את החקירה הפילוסופית הקלאסית של העמידה מול המציאות ותהייה לגבי מהותה. העבודה הפילוסופית באה לאתר את רוח הארגון ואת ההתנהלות המיטבית בהתאם למהות הארגון, וממילא להבין טוב יותר את ייעודו ואת שיטותיו, לצד דרישות המעטפת של המדינה הדמוקרטית.
באחת הפעמים במהלך עבודתנו לאורך השנים שאלתי את פרופ' כשר מדוע הוא טורח בכל פעם להגיע לארגון אחר ולשקוד על כתיבת הקוד, ואף לספוג לא פעם ביקורת (כפי שקרה לו בכתיבת הקוד האתי לאקדמיה). הוא השיב שיותר מכול הוא אוהב ללמוד, ובדרך זו הוא לומד בכל פעם את הארגון שפנה אליו וחוקר את מהותו, את ייעודו, את תרומתו וממילא את תעודת הזהות הארגונית שלו. הוא עושה זאת על ידי סיור בתוך יחידותיו, והיכרות עם אנשים ונשים שונים המשקפים תפיסות מגוונות של תפקידים בארגון.
מסיבה זו כשר שב ומדגיש לאורך ספרו שאין מדובר בהאצלת ערכיו שלו על הארגון, אלא בהוצאה לאור של שלל הערכים שמפוזרים במסדרונות הארגון ובמשרדיו, בין חבריו וחברותיו, והעלאתם על הכתב. בכל ארגון יש בעלי סמכות, גם בתחום האתיקה של הארגון – כיום הם נקראים "ממוני אתיקה" – אבל הם אינם מחליטים רק על דעתם וביוזמתם העצמאית מה יהיו ערכי הארגון, אלא מאשרים או משפצים את המלצותיו של איש האתיקה לביטוי ממשי של הזהות הארגונית. לא פעם זה קורה תוך תהליך ארוך של ארגון מחדש, או של בחינה מחודשת של יעדי הארגון במציאות המשתנה.
נוהל חניבעל ופרשת הרפז
יותר מכול מוכר ומזוהה פרופ' כשר עם כתיבתו של "רוח צה"ל", הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. בספר זה מציג כשר את "רוח צה"ל" בגרסתו הראשונה והמקיפה, כפי שנכתבה על ידו לפני כ־25 שנים, ואת התהליך שקדם לכתיבתו ולאימוצו על ידי צה"ל. בהמשך לכך עורך כשר השוואה שאינה עושה חסד עם הנוסח הסופי, ששינה את גרסתו הראשונה והוסיף עליו, ומקובל היום בכל שדרות הפיקוד. כשר מודה בכמה מקומות שהוא לא נתן את דעתו ולא היה אחראי להטמעתו המעשית של הקוד האתי ושהתוצר הנוכחי אינו מושלם, אך הוא עדיף על פני ביטולו. קודים אתיים נתונים לביקורת על ידי גורמים בכל ארגון (ולעיתים גם על ידי חברים מחוצה לו) ואף על ידי הכותב עצמו, המביט לאחור על פועלו בביקורת ובפרספקטיבה הנובעת מהזמן שחלף ומהתמורות שחלו בארגון או בחברה שבה הוא פועל. גם כשר זכה לביקורת על מסמך רוח צה"ל שכתב, והוא בא חשבון עם מבקריו.
לאור זאת ובהמשך לכך, עוסק כשר בערכים שכניסתם או אי־כניסתם לרוח צה"ל עוררו עניין ציבורי רב: מחד גיסא ערך אהבת הארץ, שהוכנס בראשית שנות האלפיים וכשר התנגד להכנסתו, ומאידך גיסא ערך הממלכתיות המצוי בקודים אתיים של יתר גופי הביטחון הישראליים וכשר תומך בהכנסתו. כמו כן הוא עוסק בהרחבה בערך האמינות, תוך שימת לב לחשיבותו של אמון הציבור בצבא, מתוך ניתוח של יחסי צה"ל והחברה הישראלית.
בשער הראשון, העוסק באתיקה וצבא, דן כשר במגוון נושאים אתיים, שישראלים רבים ובתוכם רבבות חיילים הכירו לאורך השנים ברמה שטחית בלבד ולעיתים אף בצורה מוטעית וחלקית. בין השאר עוסק כשר בנוהל "חניבעל" והפרשנות השגויה שהתפשטה בקרב ישראלים רבים כאילו "טוב חייל מת מאשר חייל שבוי", ומתוך כך הוא דן גם בניסיון החילוץ של הדר גולדין. בהמשך הוא דן באתיקה של בחירת הרמטכ"ל, ומתוך כך הוא עוסק בפרשת הרפז ואי־מינויו של האלוף גלנט לרמטכ"ל. ההיסטוריה הישראלית הביאה את חיילי צה"ל לעסוק במשימות לא צבאיות, ולכן עוסק כשר גם בסוגיות יסוד של החשיבה הדמוקרטית ובמשימות השונות שהוטלו על חיילי צה"ל לאורך השנים – החל מהסיוע לקליטת המוני העולים בקום המדינה, דרך פעילויות חינוכיות והעלאת יהודי אתיופיה, ועד חילוץ נפגעים בבניין הקהילה היהודית בבואנוס־איירס.
בשער השני, העוסק באתיקה של זרועות המדינה, עוסק כשר באתגר הממלכתיות בצה"ל כצבאה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ובקוד האתי של משרד הביטחון ושל משטרת ישראל. בשער זה, כמו בשער הקודם לו, מוכיח כשר עד כמה הוא רחוק מדמות המלומד היושב בפסגתו של מגדל השן האקדמי. הוא ניכר כמי שמעורב בדעתו עם הבריות ועם הארגונים השונים, ומנהל איתם שיח מקצועי ער ותוסס. אפשר לראות עד כמה הוא משפיע על המערכות, שהוא מדקדק ללמוד כל אחת מהן על שלל אגפיה, ענפיה ומחלקותיה.
מדע בדיוני
לפני כמה שנים שאל אותי עיתונאי בכיר מה תחום המחקר שלי. כשהשבתי לו שאני חוקר אתיקה מקצועית, הוא שאל שוב, והפעם בציניות מתובלת בעגמומיות מסוימת, כיצד מכל תחומי המדע האקדמי בחרתי בתחום המדע הבדיוני. אכן, בעיני ישראלים רבים נתפסת האתיקה המקצועית כתיאור של מציאות אידיאלית הרחוקה שנות אור מהמציאות הנוכחית. זו התחושה העולה עם קריאת שני השערים האחרונים של הספר – זה העוסק באתיקה ופוליטיקה, וזה העוסק באתיקה ובאקדמיה. בשני המקרים נראה כאילו האתיקה המקצועית היא אכן מדע בדיוני ואוטופי.
בשער השלישי, העוסק באתיקה ופוליטיקה, מפרט כשר את תהליך כתיבת כללי האתיקה לחברי כנסת ולחברי הממשלה. הוא מציין בכאב שהפוליטיקה הישראלית אינה מעוניינת במגבלות על פעילותה (כפי שניתן לראות גם בפרקים העוסקים באקדמיה), ודו"חות הוועדות שעסקו בנושא זה לא הגיעו לידי מימוש. בהמשך מפרט כשר את הקוד האתי של המפלגות, הקוד לבחירות נקיות, והאתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים.
השער האחרון עוסק בממשק שבין האתיקה והמחקר המדעי – החל מהאתיקה של המחקר עצמו, דרך האתיקה של החוקרים ואנשי האקדמיה, תוך דיון בסוגיית החרם האקדמי והחפיפה שבין עיסוק אקדמי ועיסוק פוליטי, ועד תיאור אישי של דרך החתחתים שעבר כשר עצמו כאשר כתב קוד אתי לאקדמיה הישראלית. על מעשיו ופעולותיו באותה עת הוא ספג ביקורות מעמיתיו בעבר ובהווה ומאנשי סגל אקדמי, כמו מפוליטיקאים ומעיתונאים. למרות זאת, ומכיוון שהאמין שזה הדבר הנכון לעשות, הוא לא פסק מללמוד, להבין, לתכנן ולהוציא לפועל קוד אתי עבור עצמו ועבור עמיתיו.
לטעמי, כמי שעוסק בתחום ומכיר היטב את פרופ' כשר, כל מי שאופייה המוסרי של מדינת ישראל חשוב לו, שדמותם המוסרית של הארגונים המרכזיים בתוכה חשובה לו, וגם כל מי שחושב שהמדע הבדיוני של האתיקה יכול וצריך להגיע לידי מימוש בתחומים רבים – חייב לקרוא את הספר. לאחר הקריאה עליו לשאול את עצמו: מה עם המצפן המקצועי שלי ושל הארגון או המקצוע שבו אני פועל? מציאת מענה לשאלה הזאת עשויה לקדם את המדינה והחברה שלנו ולהפוך אותן לטובות יותר.
ד"ר צוריאל ראשי הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. ספרו המשותף עם פרופ' אסא כשר, "אתיקה עברית", עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת מוסד ביאליק
אתיקה ישראלית
בביטחון, בפוליטיקה, באקדמיה ועוד
אסא כשר
כתר, 2022, 564 עמ'
