הוצאת פטל הקטנטנה חונכת סדרה של ספרי "פרוזה ישראלית עכשווית", בעריכה משותפת של המו"לית אביבית משמרי ואלי הירש. ראשון בה ספרון הנראה כמעיד על הכוונות להמשך: שונה ואוונגרדי, בחזות ובמבנה ובתוכן.
זהו ספרון כיס, שהיקפו כשל נובלה. באורח חריג, שדרת־הצד שלו אינה נושאת כיתוב; תמונת השער נמתחת גם על גביה. בשער הפנימי נתקל הקורא בחריגוּת: דמות בדויה המוצגת כעורכת, המוסיפה דברי מבוא ופרשנות. שמה, פרופ' יפה ג', הוא היפוך שמו של המחבר, שחר ג' יפה. דברי הפרשנות שלה – שהם למעשה בדיון פרי רוחו של המחבר, ממש כמו גוף הסיפור – מופיעים בגופן אחר בראש הנובלה ובסופה ובאמצעה וכהערות שוליים למדניות.
הסיפור עצמו מסופר מפי ילדה. הוא התגלגל, כביכול, לידיה של העורכת. הסיפור מתרחש מעט לאחר הקמת המדינה. הילדה, אנה, גדלה אצל אם מעורערת ומתעללת. היחסים בינה ובין אִמה מידרדרים לקרב אַלים ולבריחה. אביהן מוצג בפי האם כמי שברח מהבית והפקירן. אנה מוצאת אותו במחנה עובדים נטוש בסדום, מתגורר במערה. נסיבות גלותו, נסיבות חריגות ביותר, מתגלות לה שם.
העורכת הבדויה, מצידה, נעשית לחוקרת של הסיפור, ובעצם למספרת נוספת. ואף כי הסיפור עצמו, סיפורה של הילדה, קיצוני ומפליג למחוזות בלתי־מציאותיים, חלקה של החוקרת הזוי עוד יותר. כאלו הן הערותיה הפרשניות, התולות הררים בשערות ומחמיצות את העיקר; וכזה הוא גם סיפור המעורבות שלה במחקר, שבו היא מזדהה במעשיה עם סיפורה של הילדה עד אובדן בינה.
הכול דחוס כאן, דחוס ומהיר ובלתי־מסתבר, אך ניכר שיד מכוונת בדבר. סיפור הילדה ומשפחתה מרכז אליו משמעויות וסמלים למכביר, מהם היסטוריים ולאומיים. הפרטים הבלתי אפשריים – כולם בתחום הטבעי, רובם ככולם מדויקים־תקופתית (חוץ ממקפיא שצץ שם משום מה בעידן ארגזי הקרח), אך התרחשותם בלתי־מסתברת והם נועדו לאשר את היותו על־ריאלי, ולהפנות את הקורא לרבדים אלגוריים או כאלה הנוגעים לפסיכולוגיית מעמקים.
באמצעות ההיתר לבלתי מסתבר, מתאפשר כאן גם השילוב בין גילה הצעיר של המספרת אנה ויכולתה המוגבלת להבין את עולם המבוגרים, ובין תושייתה ברובד העלילה ובעיקר חוכמתה וכישרונה המילולי. התענוגות הקטנים המזומנים לקורא, רבים מהם מחכים לו כאן. "סיפרתי והרגשתי את החושך מאזין לנו", היא כותבת (עמ' 39). ועל חושך אחר: "הירח נראה כמו חיוך זדוני. הכוכבים נראים כמו עיניים מלאות בוז" (עמ' 53).
התהליך המסחרר העובר על ה"חוקרת", לעומת זאת, מהיר מדי גם בהתחשב באופיו הבלתי־ריאליסטי של הספרון. אבל אצלה מעניין מה שאין עוד יותר ממה שיש. הערותיה הפרשניות הן פרודיה על נוקדנות אקדמית ונפיחוּת מהסוג המאפיין מי שחושב שהיכרות עם כמה מושגים ממיתולוגיות זרות היא המפתח להבנת הספרות והנפש. סיפור עתיק אחר לגמרי, עברי, חופה על הסיפור כולו ועל משמעותו ההיסטורית, הנוגעת לשואה ולשאחריה, והוא מתגלה בשפע רמזים והקבלות. זהו סיפור מהפכת סדום ועמורה. החוקרת המתבוססת בידע זר מחמיצה אותו. והמעמיק בספר יגלה ש"עונשה" המושת עליה בסוף העלילה הוא ניסיון מלמעלה, של המספר־בתפקיד־האל, להכריחה להיכנס לסיפור הנכון.
