יומן השטן: רומן שנותר רלוונטי לאחר יותר ממאה שנים

נראה שרוב ההיסטוריונים כיום גורסים כי מלחמת העולם הראשונה הייתה הרבה יותר טראומטית עבור רוב האירופים מאשר השנייה. מלבד החורבן וההרוגים הרבים, מדובר היה בטלטלה רגשית ואינטלקטואלית שעברה על אירופה. בעיני בני התקופה, הטכנולוגיה וההשכלה היו אמורות להביא לשינוי חיובי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת גרמו להפך הגמור.

לא בכדי קמו באמנות תנועות כמו דאדא, שטענו כי ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון. חוסר האונים והוואקום ניכרו גם בשדה הפוליטי והאידיאולוגי. חלק מהכוחות שקמו בו הפכו בהמשך למשטרים אפלים, שהרחיבו את אותו הלם וקרע למשהו הרבה יותר מפלצתי.

האימפריה הרוסית, שנכנסה למלחמה שלושה ימים לאחר שפרצה, ניהלה אותה באופן מחפיר וכושל. הדבר גרם להתמוטטות הכלכלה, ולתסיסה חברתית מבית שהתפרצה במהפכת פברואר 1917 ובמהפכת אוקטובר והעלתה לשלטון את הבולשביקים. באותה שנה גם יצאה רוסיה מהמלחמה, והקומוניזם הפך מרעיון אוטופי לשיטה טוטליטרית שדיכאה והרעיבה את האדם. בעיני רוסים רבים, הקומוניזם היה לשטן עלי אדמות.

על רקע המאורעות הללו כתב לאוניד אנדרייב (1871־1919) את יצירתו האחרונה, "יומן השטן". זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, השטן בכבודו ובעצמו לובש דמות אדם – מיליארדר אמריקני שוחר שלום בשם וונדרגוד – ונוחת עם משרתו האישי ברומא, העיר שהיא "נפחייה ענקית בוערת שבה פטישים כבדים פרזלו נשק ופיזרו גיצים אדומים". לכאורה, מטרתו היא פשוט להפיג את השעמום שלו ולשחק את משחק החיים הארצי. אך במקרה או שלא הוא פוגש את תומס מגנוס ובעיקר את בתו מריה ומתאהב בה עד כלות. בתוך כך הוא לכלכל את צעדיו, משנה את תוכנית המתאר שלו חדשות לבקרים, וכמובן שומר על זהותו בסוד עד הסוף.

באותו סוף, מגנוס מטיח בו: "אם אתה השטן, אז שוב איחרת את המועד. אתה מבין? בשביל מה הגעת לכאן? לשחק אמרת? לפתות? לצחוק מאתנו בני האנוש? להמציא עוד איזה משחק מרושע שבו נרקוד לצלילי חלילך? ובכן, איחרת" (204). אבל השטן אף פעם לא מאחר או מקדים, הוא נמצא תמיד או לא נמצא אף פעם. אם הנרטיב נשמע לכם מוכר קמעה, חשוב לציין כי הספר "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, המתאר את ביקורו של השטן במוסקבה בימי שלטונו של סטלין, החל להיכתב על ידי בולגקוב רק ב־1928.

ציניות מחרידה ושנינות מרעננת

אף שעברו יותר ממאה שנה מאז פרסומו, באופן מעט מטריד הרומן נותר רלוונטי, בניגוד לאלגוריות ספרותיות רבות אחרות, שנכתבו מתוך אימה גדולה ובלבול ונותרו בגדר סמלים של אזהרה, במיוחד הנבואיות שבהן. הוא רלוונטי קודם כול כי הוא כתוב היטב, לעיתים על גבול המופתי. כל רגע בו מקודד וטעון משמעות. חלק מהתיאורים, מנקודת מבטו של השטן, פשוט מצמררים: "אני מביט אל תוך עברה של האדמה ורואה מיליארדים של צללים עצובים ששטים לאיטם דרך מאות וארצות. אלה עבדים. הידיים שלהם מושטות מעלה בלי תקווה, הצלעות הבולטות שלהם קורעות את העור הדק והקמוט… אין זה משנה כמה ירחיק מבטי, בכל מקום בוערת האדמה ומעלה עשן בייסורים" (114). והתיאור הזה, חשוב לזכור, אינו התופת של דנטה, אלא העולם שלנו. והספר רלוונטי גם מכיוון שהוא מתעתע ורב־ממדי. בניגוד לאי אילו אוטופיות או דיסטופיות, שבהן יש בינאריות של טוב ורע וסימבוליזם שיטתי, הרומן הזה כמו המציא את החוקים של עצמו תוך כדי כתיבה.

עם זאת, הומור הוא ישות עם תוחלת חיים קצרה מבחינה תרבותית, ואנדרייב מפגיז בהומור תקופתי מהרגע הראשון. הומור ציני, סרקסטי, מיזנתרופי, משתלח ללא הרף. הומור שבא ארוז בתוך שנינות מרעננת, שבמובן מה מגינה עליו ממצב של היפותרמיה נפטלינית. כי הומור מתיישן, אבל הציניות היא כנראה נצחית. גם השטן וגם מגנוס ציניים להחריד, ואפילו עוד יותר מהם החשמן, שלא מתבייש לבקש את כל הונו של וונדרגוד עבור הכנסייה. "הפלרטוטים שלו עם הסוציאליסטים, הבדיחות שלו על גלילאו – שקר. כמו שאויבים תלו את קרומוול לאחר מותו, כך גם החשמן היה שורף בשמחה את עצמותיו של גלילאו: את תנועת כדור הארץ הוא חווה עד היום כעלבון אישי", אומר עליו מגנוס באימה (75).

הממסד הכנסייתי אכן משופד בין דפי הספר ללא רחם, אבל הוא באמת רק סמלי. מה שבאמת נבחן כאן ועומד מול הראי הוא לא השטן, אלא האדם ומה שמניע אותו. מה גורם לו להיות אנושי, והאם יש לו בכלל תוחלת או שנגזר עליו לגרום לכיליונו בדרך זו או אחרת. לא בגלל "טעות נגררת" כמו במשוואה מתמטית, אלא בגלל אופיו האינהרנטי. דמות השטן, המתערבת בחיים האנושיים ומושפעת מהם, מוצאת את עצמה תוהה על קנקנם של הרוע, השחיתות והצביעות האנושית. וכך מגלה הסאטירה החדה של אנדרייב את השטניות שבקיום האנושי, ערב פרוץ המלחמה האיומה באירופה.

המשחק שהשטן רוצה לשחק בו הוא המשחק האנושי. ומכאן נוצרת גם הלקונה המרכזית של הרומן; דמותו של השטן לא מכילה ואף לו קמצוץ של שטניות. יתרה מכך, מדובר בדמות שהיא חסרת עמוד שדרה כמעט. הלבוש האנושי שלה הוא מצד אחד ציניות ותבונה ושנינות, ומצד שני רפיסות רגשית ופומפוזית על גבול הקריקטורה. ההתאהבות שלו גם היא מעין קריקטורה. מתרחשת מהר מדי, גורפת מדי, טוטאלית מדי ומראה כי הוא בור בהלכות האדם, אף שלאורך הרומן הוא לא מפסיק להפגין ידע על אודותיהם. "גם עבור אחרון הטיפשים התבונה היא רק בגד חגיגי", הוא אומר. ואולי כך מסביר גם את עצמו: השטן הוא טיפש וחלש כמו בני האדם בדיוק.

תחבולה ספרותית מתוחכמת

אך משום שהמשחק עצמו הוא ערטילאי – כלומר לא לגמרי ברור מה המטרה, איך ומתי הוא אמור להסתיים, והאם יש בו מנצחים או מפסידים – כך גם "בנק המטרות" של השטן הוא בור ללא תחתית. הוא משתנה ללא הרף, עד שבשלב מסוים אי אפשר להבין מה הוא באמת רוצה: לתת את כל כספו ולהתאיין לעולם שאינו חיים ואינו מוות אלא בין־ממדי? להתחתן עם מריה ולהישאר אנושי עם כל המשתמע מכך? להמשיך לנהל שיחות פילוסופיות ללא תוחלת עם מגנוס? האם השטן, כמו המון דמויות ספרותיות אחרות, פשוט יצא למעין מסע חניכה שסכסך את סדרי בראשית שלו ולמעשה איין אותם כליל? בשלב מסוים ברומן, הלקונה הזו הופכת להיות הלווייתן שבכיור (קלישאת הפיל והחדר מיצתה עצמה להחריד). היא יוצרת מסך של ניכור בין השטן – שעל פניו היה אמור להיות דמות שמעוררת את סל הרגשות העקרוני כמו אמפתיה וחמלה – ובין הקורא. ואם מדובר במשחק שמישהו אמור לנצח בו, הרי שלקורא אין שום צד לבחור בו.

אי־הבהירות הזו בדמותו של השטן גורמת בשלבים מסוימים אף לחשוב כי אולי בכלל מדובר בפיצול אישיות, הפרעת זהות דיסוציאטיבית. אולי השטן הוא האלגוריה, כלומר האישיות המומצאת, והדמות הדוברת היא לכל אורך הדרך מר וונדרגוד. המחשבה הזאת מקבלת מדי פעם חיזוקים, כלומר הוכחות חד־משמעיות לכך שוונדרגוד לא נעלם אלא נוכח, עם תיאורים כמו "…בינתיים מתגבר על וונדרגוד, בכל לילה הוא משכיב אותי על הקרשים. זה הוא שמאכלס את האלה של עיניי בחלומותיו המטופשים ומנער את הארכיון המאובק שלו".

מה שלכאורה אמור להיות כה פשוט ברגע שכופרים בריאליזם – כלומר מאפשרים לשטן ללבוש דמות אנושית – ממשיך להיות לכל אורך הספר סוגיה בלתי פתורה. אומנם הרבה יותר מתוחכמת למשל מ"המקרה המוזר של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד", או כל תצורה אחרת שלה בתרבות הפופולרית המוכרת. בנוסף, רגע לפני הסוף החשמן משוכנע כי חשף את זהותו של וונדרגוד. מגנוס, שמכיר אותו טוב מכולם, הן בעולם של מטה והן בעולם של מעלה, מתייצב להגן על חברו ואומר: "אני חושב הוד קדושתך שמדובר כאן באי הבנה פשוטה. אני מכיר את הענווה ויחד עם זאת גם את הבקיאות של מר וונדרגוד בספרות ומניח שהוא השתמש בשמו של השטן כאמצעי אומנותי שגור". במובן מה, מגנוס חשף ברגע זה את המניפולציה, לא של וונדרגוד או של השטן, אלא של הסופר עצמו. אמנם אין כאן תשובה חד־משמעית, אבל קיים פה הדבר הכי קרוב למה ש"סוף פתוח" במובנו המסורתי יכול לספק.

יומן השטן

לאוניד אנדרייב

מרוסית: אולגה סונקין

אפרסמון, 2021, 204 עמ'