בכתבתה של פנינה גפן, "איזו מכינה", שפורסמה כאן בשבוע שעבר, תוארה תופעה שאיש לא חולק על קיומה: בנות דתיות, בוגרות מערכת החינוך הדתי, פונות במספרים גדולים למכינות מעורבות. בין השורות ובדברי חלק מהמרואיינים הובעה דאגה מפני חילון הבנות הדתיות, וממתן לגיטימציה לעירוב דתיים וחילוניים. אך בעיניי חשוב יותר לשאול מהי הבשורה הדתית והרוחנית של עולם השילוב המעורב, ומה מביא מאות בנות דתיות לפנות לכיוון זה בכל שנה.
לפני כעשור הקמנו את "מדרשת השילוב נטור" ברמת הגולן. פתחנו את דלתות בית המדרש לבנים ולבנות, לדתיים ולחילוניים. מאות רבות של מועמדים ומועמדות באים מדי שנה, ובתוכם מאות רבות של בנות דתיות. במקום להיצמד להנחת יסוד מקובלת, שהמניע לתנועה זו היא הפזילה לחילוניות, הרשינו לעצמנו להניח הנחת יסוד אחרת: יש כאן בשורה ולא חרדה. יש כאן תופעה של בנים ובנות דתיים ואמיצים, הבאים למכינות ולבתי המדרש המעורבים לא כי הם "מחפשים פחות" אלא כי הם "מחפשים יותר" – גם בעולמם הדתי.
מהי אפוא בשורת השילוב של בתי המדרש והמכינות המעורבות, המושכת את ליבם של כל כך הרבה בנות ובנים? יש מי שיסתפק באמירה הפשוטה שעלינו ללמוד לחיות יחד. היא כמובן נכונה בפני עצמה, אבל האמת היא שיש כאן בשורה גדולה בהרבה. נסללת כאן דרך חדשה שבמרכזה מקום חדש לאמון באדם, מבלי ש"תווית המחיר" היא איבוד האמונה. האדם הדתי המודרני, שמוצא עצמו קרוע בין "הריבונות האנושית" ובין "הרבנות", מוצא כאן מענה שמהלך עליו קסם. עולם השילוב, הבנוי על ה"יחד", מנכיח וסולל דרך המאחדת בין השניים. בבתי המדרש המעורבים מקומו של האדם מרכזי, עד שנהוג לומר בהם כי במקום שאין יחס לאנושי, אין גם את האלוהי, כדברי הרב קוק: "כשאין אני – אין הוא, וקל וחומר – שאין אתה" (אורות הקודש ג, קמ). בשיח כזה מקומו של אלוקים אינו נעדר, אלא להפך.
לא תלויות במגזר
הנהירה של בנות כה רבות לעולם המעורב איננה נובעת מוויתור על ריבונו־של־עולם, אלא כדי למצוא מקום שבו אין חיים בפיצול אישיות בין העולם האישי והמודרני ובין העולם הדתי. האיחוי הזה נותן מענה גם לבנות שנחשבות לדתיות ביותר, מבלי שהדבר ייתפס אצלן כוויתור כלשהו.
שנית: החיבור בין העולמות נותן ומנכיח מקום שוויוני לחלוטין – האפשרי גם בגבולות ההלכה – לבנים לבנות, לדתיים ולחילוניים כאחד. היהדות והקודש שייכים לכולם, כמו שגם התנדבות ולימודי שירה ורוח שייכים לכולם. במקום זה, נטול היררכיה, הבנות מקבלות מקום שווה באמת.
המוסדות התיכוניים הדתיים לבנות הביאו את הנשים ואת לימוד התורה לשיאים חדשים, והצמיחו דור של בנות טעונות עוצמה אדירה, שמחפשות מקום הראוי להן. המדרשות הדתיות ובתי המדרש לנשים הצמיחו עולם תורה נשי עוצמתי וגדול, ועולם השילוב מצמיח קומה נוספת – את מקום השוויון האמיתי הראוי להן. אי אפשר להצמיח דור של נשים עם עוצמה, ולהשאיר אותן לעד במדרון האחורי של עזרת הנשים. בבית המדרש שלנו בנטור מתקיים מדי יום "מנין עשרים". משמע, לא יהיה מניין אם לא יהיו עשרה גברים, אבל כך גם אם לא יגיעו עשר נשים (פתרון פשוט, מבלי לפרוץ את גדרות ההלכה). השוויוניות המגדרית הפשוטה בעולם החילוני מחפשת לה דרכים גם בנתיבות העולם הדתי, וחיי השילוב הם קרקע מדהימה להצמחת הלכי רוח חדשים. הדבר קוסם לבנות הדתיות והן באות, בהמוניהן.
שלישית: הבנות באמת מצפות שנסמוך עליהן. נראה שבעידן המודרני עיקר החוסן הוא פנימי ולא חיצוני. כל אדם מורכב מאינספור מרכיבים והשפעות, והניסיון לתחזק זהות דתית רק באמצעות מסגרת חיצונית ומגזרית, אינו פוגש את המציאות. בכתבה צוטטה אמירה, שאף הודגשה כמרכזית, ולפיה "מכינה מעורבת זה משהו שכמעט קורא לאובדן זהות עצמאית ומובחנת". אמירה זו מתארת אישיות תלותית, שהיעדר התבנית המגזרית יוביל אותה לאובדן זהות. זו אמירה כמעט מעליבה.
למעשה, הבנות שלנו מזה זמן רב כבר לא כל כך תלותיות, והן בעלות עמדה וחוסן משמעותיים. הרצף הדתי־חילוני הוא אחד העדויות לכך שזהות האדם המודרני אינה תלויה לחלוטין בסקטוריאליות החיצונית, אלא יותר בזהות האישית. יתרה מכך: האולפנות והתיכונים לבנות דתיות עושים עבודה נפלאה, וכשהבנות מגיעות למכינות המעורבות הן המובילות גם מבחינה דתית. הן הראשונות לסיום מסכתות אחת אחרי השנייה, הן כוח מרכזי בהחזקת התפילות, הן בולטות בכל אורחות החיים הדתיים, והן אלו בבית מדרשנו שמרימות ללא הרף את רף השאיפות הרוחניות.
מגיעות עם "קוצים"
לצד כל האמור, אני מכיר גם בכך שלא כל הבנות הדתיות המגיעות למסגרות המעורבות מבקשות דרך לבנות קומה רוחנית נוספת. חלקן מגיעות כי הדבר נוח להן, ולא מעט בנות למעשה אינן דתיות זמן רב לפני ההגעה למכינות המעורבות. חלקן גם מגיעות עם לא מעט "קוצים" נגד הממסד הדתי. אני לא משוכנע שהיה יותר טוב עבורן ללכת למסגרת דתית, שבה הן ייאלצו לקיים אורח חיים דתי מן השפה ולחוץ בלבד. יתירה מכך, לעיתים בנות מוצאות את עולמן הרוחני הדתי דווקא במסגרת המעורבת, בשל היעדר הלחץ והתובענות החיצונית. לדוגמה, חלק ניכר מהבנות שמתפללות אצלנו במניין בכל יום, לא התפללו כלל לפני הגיען לבית המדרש המעורב.
ברור שהמסגרות הללו אינן טובות לכל אחת. הן טובות למי שהדבר יגרום לה לעליית קומה רוחנית ולא לירידה, וישנן רבות כאלו. מובן גם שהמסגרות המעורבות אינן במקום המסגרות הדתיות הרבות לנשים, שעושות עבודה נפלאה, ואף זכיתי לעמוד בראש בית מדרש שכזה.
כל בת צריכה לשאול את עצמה "היכן אצמח הכי גבוה מבחינה רוחנית", ולבחור את דרכה בהתאם. מרבית הבנות הדתיות שפגשתי שואלות בהחלט את השאלה הזו, וחלק ניכר מהבנות שמגיעות למסגרות המעורבות בחרו בהן בעקבות התשובה שנתנו לה.
לסיום אומר: איני יודע אם אחרי מאה ועשרים ריבונו של עולם יאמר לי "יישר כוח על בית המדרש המעורב שהקמת", או "אוי ווי, מה עשית". אבל אני כן יודע שאגיד לו שעשינו זאת לא כי רצינו ויכולנו, אלא כי לא יכולנו שלא.
הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב נטור
לצאת מבועת התרבות החילונית
תודה על כתבה מאלפת ומעוררת מחשבות, אך בלט לי בחסרונו הקול החשוב ביותר: קולה של נערה שלמדה או לומדת במכינה, או קולה של זו שבחרה לא ללמוד שם.
כר"מית במדרשה – מדרשת עין הנצי"ב – אני פוגשת אותן: כשהן מגיעות להתרשמות ולתהליך קבלה למדרשה שלנו, בעודן שוקלות אפשרויות נוספות; וכתלמידות, לאחר שהכריעו בהתלבטות זו ובחרו במדרשה. אליהן אני רוצה לפנות, ולהן אני רוצה לומר שלושה דברים: על התורה, על האולפנה ועל המכינה.
על התורה: צריך ללמוד תורה. לא ייתכן לגדול אדם דתי בלי תקופה משמעותית של לימוד תורה. והתורה במתיקותה ובעוצמתה מתגלה למי שמוכנה לשקוע בה. בשביל לקבל תורה צריך להשהות את מתחי החיים השוטפים, להשעות את השאלות הבוערות. לימוד תורה משמעותי לא יכול בהגדרה להתרחש במקום שהדגש שלו הוא על התמודדות עם שאלות הווה, והאנרגיה שלו מופנית למפגש דינמי עם האחר.
המכינות מבוקשות כי הן מציעות תמהיל של מרכיבים אטרקטיביים לנערה הדתית: עיסוק בנושאים רלוונטיים, חיים חברתיים מלאים ועוצמתיים, מפגשים מסקרנים. בקשת כל אלה מבטאת אכפתיות ערכית נהדרת, אבל ההתמקדות בהם בשנה שאחרי התיכון היא טעות קשה.
לאחר שבחרו במדרשה, רוב התלמידות מגלות בשמחה ובהקלה את השקט. היעד הוא לימוד תורה; אומנם יוקדש זמן להכנה לפני שירות, להכשרה כלכלית, לשאלות חברתיות ולהתמודדויות חיים – אבל התורה במרכז. ואנחנו מפנות לה מקום ויוצרות את השקט להקשיב לה, בין השאר באמצעות אופי המסגרת – מסגרת דתית לנשים בלבד. הקסם שנוצר, שמושך אל לילות בבית המדרש, שמאפשר שעות למידה אינטנסיביות בסקרנות גדולה – קשור בטבורו אל השקט הזה, החופש מהמון שאלות ורעשים שמסביב.
לנערות בוגרות החינוך הדתי, ההתמקדות בלימוד תורה היא חדשה. לרובן ככולן לא הייתה הזדמנות ללימוד תורה רציני לפני סיום כיתה י"ב. אבל לימוד תורה לא צריך להיתפס כסוג של לקיחת חיסון, ככמוסה נגד בחירה בדרך אחרת. צריך ללמוד תורה לא רק אם את הולכת לצבא. אישה דתייה צריכה ללמוד תורה כיעד בפני עצמו.
על האולפנה: מנהלת האולפנה שרואיינה לכתבה אמרה שהיא ממליצה לתלמידות שמתכוונות להתגייס שילמדו קצת תורה לפני כן – ודווקא למתגייסות; זו לא ההמלצה שלה לתלמידות שפונות לשירות לאומי. ואני אומרת לעצמי בצער, אולי אם המסר לא היה שלימוד תורה נחוץ רק כזריקת בוסטר לפני ה"יציאה" – היו יותר תלמידות שברורה להן חשיבות ההעמקה בתורה כעדיפות ראשונה. אי אפשר להתייחס לתורה כמכשיר ל"שימור לקוחות", ואז להתפלא שתלמידות לא רואות אותה כאטרקציה.
ועל המכינות: מאפיין מרכזי של המכינות שהוצג בכתבה הוא היותן, לכאורה, מקום מתאים לבירור זהות מתוך חופש. ובכן, הן לא. מדוע? כי החברה מפעילה לחץ. כי הרוב מפעיל לחץ על המיעוט. כשנערה הולכת למקום שבו היא מיעוט יופעל עליה לחץ מצד הרוב, וככל שהמקום קבוצתי יותר – הלחץ חזק יותר. לא שזה בהכרח רע. התנגדות בונה שריר כידוע. אבל לחשוב שמסגרת מעורבת היא מקום "חופשי" ואפשר לעבור בו "תהליך בירור פתוח" – זו שגיאה.
המכינות מתוארות גם כמקום שבו הדתיים והחילונים חווים יציאה מהבועה; ההנחה היא שכל אחד בא מהבועה שלו, וחלק משמעותי מההצדקה לבחור בהן הוא החשיבות של יציאה ממנה. ובכן, אני לא יודעת איך זה אצל חילונים, אבל דתיים כבר לא חיים בבועה; אין דתיים שאינם דוברים את השפה החילונית ברמות אלו או אחרות של ידע, שלא לומר ביתיות, שלא לומר יותר נינוחות בעולמות התוכן החילוניים מאשר בשפה התורנית. אז לא, לא חשוב שהנערות הדתיות יצאו מהבועה. אחרי שנים של נטפליקס ואינסטגרם אולי חשוב דווקא לאפשר להן לצאת מבועת התרבות החילונית ולראות עולם באיזה בית מדרש. אולי חשוב לאפשר להן להתכנס אל הבועה קצת, להעמיק בה, לגדל בפנים כנפיים שיוכלו להיפרש.
אז אם אין חופש ואין יציאה מבועה, מה הדבר המרכזי שמתרחש במכינות מעורבות? כמובן, עצם הערבוב. המפגש האינטנסיבי עם אחרים, שאמור להעמיק ולשבח את הזהות האישית. אז כמה מילים על זהות: אני לא יודעת עד כמה לנערות בנות 18 יש זהות, אבל במידה שכבר יש – כבר יש לה פנים וחוץ. עולם פנימי, לרוב עדיין אמורפי ונזיל, ועולם חיצוני שבו חיות ההגדרות הנחוצות כלפי חוץ. אישה, דתייה, ישראלית וכו'.
האנרגיה הנפשית מוגבלת. מפגש עם האחר גובה אנרגיה. לכן, סביבה שבה המפגש עם האחר הוא אינטנסיבי, גובה מחיר אנרגטי גבוה שהולך על מרכיבי החוץ: להיות בת במפגש עם בנים, להיות דתייה במפגש עם חילונים – זה מעניין וזה מפעיל וזה בונה המון, אין ספק, אבל בשכבות החיצוניות. לצורך פיתוח ובנייה של הפנים נדרש מרחב נקי ושקט עם מינימום התעסקות נדרשת באזורי החוץ.
לכל זמן ועת תחת השמיים; אבל הניסיון, לפחות הניסיון שלי, מעיד שחשוב לא לוותר על הקדשת הזמן למה שמעל השמיים.
שלומית פיאמנטה היא ר"מית במדרשת עין הנצי"ב וממנהלות אתר השו"ת "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה"
הבעיה מתחילה בכיתה ד'
החברה הדתית־לאומית חרטה על דגלה בניית עולם תורה משמעותי וחזק, הפתוח לאתגרי החיים. עד לפני דור העולם הזה היה גברי בעיקרו, אך בשנים האחרונות חלה התרחבות משמעותית ומשמחת בשיעור הנשים המצטרפות לשורותיו. כדי לבנות עולם כזה יש צורך בהשקעה – השקעה בכלים טכניים ובתחושת הבית שמתלווה אליהם, ובתהליך אהבת התורה ולימודה. בניגוד למגמה המבורכת המתרחשת אחרי י"ב, שבה יותר ויותר נשים צעירות חובשות את ספסלי בתי המדרש המגוונים, לפני י"ב כמעט אין התקדמות. מוסדות החמ"ד גורמים לפער מגדרי בלימוד התורה, שנפתח אי־שם בכיתה ד'. אם בוגרת החמ"ד תצליח להדביק את הפער לפני שהיא פונה לשאר התחלות החיים (לימוד מקצוע, הקמת משפחה, תחילת החיים כאדם בוגר), זה כמעט בגדר נס.
מוסדות החמ"ד הנשיים שמעניקים לבוגרותיהן כלים בסיסיים בלימוד תורה הם מעטים, נתפסים כליברליים ופרוגרסיביים וחוטפים על כך ביקורות רבות. אך כשבוגרות החמ"ד מבינות את מה שמשדרים להן, והוא שבעולם הזה לא יקבלו את מבוקשן – התייחסות רצינית לאינטלקט התורני שלהן, טיפוח הלימוד ובניית עולם רוחני – "המבוגרים" מתפלאים.
"הנהירה הגוברת אל המכינות המעורבות מעוררת הסתייגות וחששות בקרב מנהלי תיכונים דתיים ואולפנות", אומרת לאה המנהלת המרואיינת בכתבה. אני לא מבינה את ההפתעה. נערות צעירות היום חיות בעולם שבו לא באמת מצפים מהן, לא החברה ולא הן עצמן, להתחתן ולהתחיל לבנות משפחה תוך שנים ספורות. במה הן ימלאו את השנים עד תחילת התואר? מוסדות החמ"ד לא נותנים להן כלים כדי לשאוף למלא את חייהן בתורה, כי זה נתפס ליברלי ופמיניסטי מדי. אז על מה ההסתייגות והחששות?
"הבחירה במסלולים מעורבים היא רק ביטוי אחד של טשטוש הזהות הדתית, הרווח כיום", דברי לאה המנהלת. אך הבחירה הזו לא נובעת מהרצון לצאת מהחממה, אלא מרצון להיתפס כנשים בוגרות, בעלות סמכות על חייהן, בעלות כלים לקבל החלטות על עתידן – דברים שלעיתים יקבלו בשירות לאומי ובטח לא קיבלו באולפנה. החברה הדתית המיינסטרימית מזניחה לחלוטין את העולם הרוחני של בוגרת י"ב, למה שהיא תחפש אותו שם?
אילו כלים האולפנה נתנה לבנות "לבסס את השקפת העולם הדתית שלהן"? חוברת של החמ"ד בהכנה לבגרות בתושב"ע? החינוך הדתי שבנות דתיות מקבלות הוא חינוך לחיי אישות ומשפחה, לא לחיים דתיים עצמאיים בעלי בחירה וסמכות עצמית. ביסוס ההשקפה הדתית של נערה דתית הוא תפקידו של החמ"ד, על ידי הוספת שעות בית מדרש, הוספת לימוד תורה לא כ"העשרה", אלא בדיוק כמו אצל הבנים – בבסיס, בחובה, במחויבות. לא בחוברות מעובדות שמאכילות מסרים בכפית, אלא בהיכרות עמוקה עם הוויות אביי ורבא, עם מחלוקות הראשונים והאחרונים. כך צריכה המערכת להעניק לבוגרותיה כלים לבסס את עולמן הרוחני, לא משנה לאיזו מסגרת ימשיכו משם.
זהו אכן ויכוח מגדרי, אבל לא מצד החשש שבוגרות מוסדות החמ"ד יחליטו לא לחיות חיים דתיים בהמשך חייהן בגלל שנה של חיים משותפים עם חילונים (חשש שהוא מופרך בעיניי, ובכל מקרה לא השנה הזו היא הנקודה הבעייתית), אלא כי המערכת חייבת להשקיע יותר בלימוד תורה של בנות. הבעיה היא לא בבחירה בסוף י"ב, אלא באפשרויות שהמערכת נותנת מכיתה ד'.
עידית מבורך שאג היא רכזת הקהילות במכון הדר ישראל ועמיתה במכון למנהיגות הלכתית מבית אור תורה סטון
